דברי תורה לפרשת האזינו - שבת תשובה
בע"ה
בהודעה נפרדת הובאו דברי תורה לראש השנה.
דבר תורה נקודתי
בסיומה של הפרשה, קוראים אנו על כך שבורא עולם מתדרך את משה לקראת רגעיו האחרונים. ה' מצווה את משה לעלות להר נבו, ולראות משם את ארץ ישראל: "כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא". בפסוק מזעזע זה ה' "מבשר" למשה כי 515 התפילות שהתפלל בכדי להיכנס לארץ לא התקבלו, והוא מורשה לראות אותה בלבד בטרם יפטר מן העולם.
משה - בחיר הנביאים, האדם שהגיע למדרגה הגבוהה ביותר אליה יכול בן-אנוש להגיע. בשר ודם שזכה להתגלות ה' אליו כמעט בשלמות, שקיבל את התורה עבורנו לאחר שלא אכל ולא שתה ארבעים יום וארבעים לילה. גדול האומה שהיה מוכן שיימחה שמו כדי שעם ישראל יינצל ממות, שהנהיג את עם ה' במסירות נפש עצומה עשרות בשנים – לא זוכה להיכנס לארץ.
אנו, השייכים לדור בו ההתיישבות בארץ נראית מובנית מאליה, ויש כאלה שאף מעיזים להטיל בה ספק, רואים דברים אלו ומזדעזעים. משה רבנו לא זכה להגיע לכאן, ואנו כן!! ואנחנו עוד מעיזים להטיל ספק בזכות שבכך?! מרשים לעצמנו לזלזל במעלה שבארץ אשר תמיד עיני ה' אלוקינו בה?! מתירים לעצמנו למסור שטחים אלו לרוצחים נתעבים?!
מוסר גדול נלמד מפרשה זו, הבאה יחד עם "שבת תשובה" - זמן המסוגל לתשובה. כיצד אנו מתייחסים לארץ הקודש, האם אנו מבינים שזו זכות לשהות בה, או שחס ושלום לא?!
שבת שלום!
דבר תורה מעמיק
בסופה של פרשת וילך, ה' מצווה את משה לכתוב את שירת האזינו: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל". אכן רוב רובה של פרשת האזינו מכילה את השירה. בשירה משה מתאר את הקשר המיוחד בין בורא עולם לבנ"י, את הקרבה הגדולה ואת ההשגחה המיוחדת: "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף. יפרוש כנפיו יקחהו... ירכיבהו על במותי ארץ...".
ניסוח חריג ולא קשור לכאורה מופיע בהמשך השירה: "ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם" - משה מתאר רגעים בהם ה' כועס על עמו ומסתיר את פניו ממנו. קטע זה נראה לא שייך לשירה שלפניו, דיברנו על היחס הטוב לעם ישראל ומדוע באמצעה של השירה צריך משה "לבאס" אותנו ולהזכיר לנו על קיומם של רגעים פחות שמחים? על רגעים עצובים של כאב והסתר?!
"כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך" (דברים ח' ה') - התורה מדמה את הייסורים שה' מייסר את בני ישראל לעונשים אותם נותן האבא לבנו. כשאבא מעניש את בנו על דבר רע שעשה הבן, ונותן לו סטירה - הסטירה כואבת לבן, אולם עצם העונש מראה על-כך שאכפת לאב מבנו, והוא רוצה שילך בדרך טובה. (כמובן שמדובר על מקרה של הענשה בריאה, ולא ח"ו מציאות אחרת).
כשהתורה מתארת את שבחה של ארץ ישראל, אומרת התורה: "והארץ אשר אתה בא שמה... למטר השמיים תשתה מים". השבח בפסוק זה איננו מובן, מדוע חוסר-המים במדינה נחשב שבח? האם לא היה יותר טוב לחיות במקום המשופע במים? אלא, שהיא הנותנת - החיסרון שלנו במים מצריך אותנו להתפלל על כל טיפת מים שיורדת, וממילא שומרת אותנו בקשר הדוק עם בורא העולם.
"חסד ומשפט אשירה, לך ה' אזמרה" אומר דוד המלך בתהילים (ק"א, פ"א), ודורשת על פסוק זה הגמרא (ברכות ס' ע"ב): "אם חסד - אשירה, ואם משפט - אשירה". דוד המלך הבין שגם כשה' עושה לו דבר רע, זה מעיד על אהבת ה' אליו, ולכן שמח גם בחסדי ה', וגם ב"משפטים" שלו.
משום כך, גם הפסוקים המתארים את הסתר הפנים מעידים על הקשר העמוק שלנו לבורא עולם ועל האהבה שהוא אוהב אותנו.
שנזכה לראות את הטוב והיופי שבכל דבר, ולשמוח בכל מה שעושה ה' עימנו. שבת שלום!
אביעד חזני
http://www.facebook.com/group.php?gid=324328660696&ref=ts
 |
|
|
