למעלה פירשתי את הגרסה:
אלא כביכול אינו יכול שלא לשכן שכינה ביניהם
עתה אני מבקש להכריע כי גרסה זו היא המקורית. לשם כך צריך לעיין היטב שוב בדרשה:
...וראש הישיבה מזכיר את השם
ושומעים בת קול שצווחת ואומרת בלשון הזה
ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר החדש הזה לכם
ומעון הדור אינן שומעין כלום
אלא כביכול אינו יכול [שלא] לשכן שכינה ביניהם
ואשריהם העומדים במקום ההוא בשעה ההיא
שנאמר אשרי העם ידעי תרועה ה' באור פניך יהלכון
באור פניו של הקב"ה הן מהלכין
המילה 'שלא' במשפט 'כביכול אינו יכול שלא לשכן שמו ביניהם' (שו' 4 מהסוף) מצויה בעדים ת2 א9 ובמגילת אביתר (אצל גיל, עמ' 402) ששם הדרשה מצוטטת.
בכתב יד ת1 נשתבשה המילה ל-'אלא'.
שאר העדים משמיטים מילה זו וגורסים: 'אינו יכול לשכן כבודו ביניהם'.
כאמור, נראה לי להכריע שהגרסה 'שלא' היא המקורית.
א. היא מצויה בעדים מענפים בלתי תלויים.
ב. היא הגרסה הקשה.
שימו לב, כל המשפט 'ואם מעַוֹן הדור אין שומעים מאומה' הוא הערה מאוחרת והמשפט קוטע את הרצף!
שהרי ההמשך 'ואשריהם העומדים במקום ההיא...' מוסב בלא ספק על שמיעת הבת קול ועל כך שישראל מהלכין באור פני ה'.
נראה אם כן שעיקרה של המסורת כך הוא:
... וראש הישיבה מזכיר את השם... ושומעין בת קול וידבר ה' אל משה לאמר כביכול אינו יכול שלא לשכן כבודו ביניהם'.
כלומר, על ידי הזכרת השם כביכול מושבע הקב"ה ואינו יכול שלא לשכן את כבודו ביניהם.
בשלב מאוחר יותר חדר המשפט: 'ואם מעון הדור אין שומעין מאומה' לגוף המסורת, והמשפט 'כביכול אינו יכול...' נתפרש בטעות כמוסב על הזמן שאין שומעין את הבת קול, ולפיכך המשפט הוגה על ידי מחיקת 'שלא'.
אשמח לשמוע את דעתכם על ניתוח זה.
