למעלה הבאתי שתי דוגמאות למסורות לא רבניות בעניין הערלה ובעניין טלטול בשבת
אביא להלן דוגמא נוספת למנהג ייחודי של החיבור שכמדומה בזמן התלמוד לא פשט מנהג זה.
תפילת משה והעם במלחמת עמלק מתוארת בחיבור כך(פרק מד עמ' תג-תד*, על פי גרסת כתבי היד, ראה להלן בגוף הדיון [במהדורת היגר, עמ' 227], ההדגשה כמובן שלי):
וכל ישראל יצאו חוץ לאהליהם
וראו את משה כורע ומשתחוה על ברכיו והם כורעים על ברכיהם
נופל על פניו ארצה והם נופלים על פניהם ארצה
פירש את כפיו לשמים והם פורשים את ידיהם לשמים
מכאן אתה למד ששליח צבור המתפלל כך כל העם עונים אחריו
הדפוס וכתב יד תימני נוסף המכונה אצלי ת1 מוסיפים בשיבוש לסיפא של השורה האחרונה את המלה: 'אמן', משום שפירשו בטעות שהעם עונה בדיבור.
(הצעת הרד"ל שהכוונה למה ששנינו במשנה ברכות ז ג: 'כענין שהוא מברך כך עונין אחריו, ברוך ה' אלהינו אלהי ישראל...', רחוקה).
אבל מהקשר הדברים פשוט הוא שהכוונה לכך שהעם עונה במעשה.
משה מתואר כאן כמי שמנהיג את טקס התפילה לכל פרטיו: הוא כורע והעם כורעים אחריו; נופל על פניו והם אחריו; פורש כפיו והם אחריו. עניין פרישת הכפיים נזכר במקרא: 'והיה כאשר ירים משה ידו' (שמות יז 11), אבל 'לא נמצא כתוב במשה בתורה בשום מקום לשון זה של כורע על ברכיו' כלשון רד"ל על אתר.
בעל כרחנו עלינו לומר שהמחבר נטל תיאור זה מהנהוג בזמנו ובמקומו ועל פיו תיאר את תפילת משה.
המסורת המעניינת שלפנינו נעלמה לגמרי מעיני החוקרים, בעטיה של גרסת הדפוס המשובשת, לפיה כביכול הציבור עונה 'אמן'.
נפתלי וידר, התגבשות התפילה, חלק ב, עמ' 701 ואילך, הקדיש מאמר מאלף על אודות השפעת האסלאם על מנהגי התפילה, ובין היתר הוא מציין שהקראים נהגו להתפלל בהשתחוויות ובנפילת אפים ממש ויצאו בפולמוס כנגד הרבניים שנטשו את המקובל מקדמת דנא ואסרו על כך.
והנה לפנינו עדות מפורשת על כך שמנהג זה היה קיים בזמנו ובמקומו של חיבורנו.
