|
|
| נשלח ב-20/9/2010 09:34 |
 |
| |
תודה מקסוול, מלכתחילה השמטתי את הערת השוליים בנושא זה משום שאיני רוצה להפחיד את מי מבאי הפורום שאינם רגילים כל כך בתלמוד. עתה ששאלת, הריני מעתיק את הערת השוליים כלשונה, בפיסוק מתאים לקריאה שוטפת: ג' אלון( 'טומאת נכרים', מחקרים בתולדות ישראל, א, תל אביב תשי"ז-תשי"ח, עמ' 121-147) מקדיש מחקר גדול לשאלת מקורו של דין טומאת הנוכרים. לדעתו טומאה זו יסודה במסורת ההלכה המייחסת טומאה לגוף עבודה זרה ומשמשיה, והיא מעין הרחבה של טומאת עבודה זרה עצמה והכללת עובדיה בתוכו. אלון דן בין השאר במשנת פסחים ח, ח: 'גר שנתגייר בערב הפסח בית שמאי אומרים טובל ואוכל פסחו לערב ובית הלל אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר'. על פי הבבלי פסחים צב א, טעמם של בית הלל הוא: 'גזירה שמא יטמא לשנה הבאה ויאמר אשתקד מי לא טבלתי ואכלתי עכשיו נמי איכול ואיטבול'. על פי הירושלמי, פסחים פרק ח לו ב, נחלקו בית שמאי ובית הלל אם גוי מקבל טומאת מת. אלון דוחה את הפרשנות של התלמודים למחלוקת זו ואומר: ..הלשון שבמשנה קובע טומאה אצל הנכרי בכללו ומחמת עצמו ולא מחשש טומאה שאינו בגופו ואף נראה שהלשון 'הפורש מן הערלה' אין מתכוון לומר שהערלה היא שקובעת את הטומאה אצל הגוי, ואף על פי שיש ידים לומר שהיו שראו בערלה טומאה, ואין משמעו אלא שהפורש מן הגויות טמא טומאת שבעה. אלון שם, (עמ' 124 הע' 6) מציין גם לברייתא שבפסחים צב א: 'לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על ערל ישראל שטובל ואוכל את פסחו לערב...', וציין לקושיית התוספות שם שתמהו שלא מצינו בשום מקום טבילה בישראל שמל אפילו מדרבנן. לדעת אלון שאלה זו תלויה במחלוקת אם ערל מזה ומקבל הזאה. אפשטיין (בהערת סוגריים בתוך דברי אלון שם) דוחה את דברי אלון, ולדעתו 'לא אמרו שיש בערלה טומאה אלא שהשוו אותם...'. אבל מדברי פדר"א שלפנינו עולה שאכן טומאת הנכרי מקורה בטומאת הערלה. אלא שספק אם זוהי כוונת המשנה 'הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר', ויותר נראה שהחיבור לקח מסורת זו מסביבתו הקרובה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-21/9/2010 02:22 |
|
| |
בעל בעמיו
המחקר החליף את החסידות? לא ! החסידות מחליפה את המחקר
|
|
|
|
| נשלח ב-21/9/2010 19:06 |
|
| |
למעלה בעמ' 2 כתבתי כך:
מצאתי בפדר"א דרשה כתתית קראית - לא בפירוש איתמר אלא מכללא, ולא בטוחה גם מבחינת הנוסח - שעל פיה יש ללמוד מהמקרא איסורו של מאכל שפשט היתרו במסורת הרבנית ואילו על פי ענן והכתות הקראיות שהתפתחו בתקופת הגאונים הדבר אסור.
אבוא עתה לדון בעניין זה. אבל תחילה יש לעיין במשנת חולין פרק ג משנה ג, שם נאמר כך:
סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה וסימני העוף לא נאמרו
אבל אמרו חכמים
כל עוף הדורס טמא
כל שיש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף טהור
וצריך לי עיון: יש הלכות שנלמדות משלוש עשרה מידות, יש הלכות שהן למשה מסיני. אבל הלכה זו שלפנינו מה טיבה: על סמך מה קבעו חכמים את סימני העוף הטהור והטמא?
עד כמה שבדקתי (ולא בדקתי היטב) בכל מקום שנאמר 'אבל אמרו חכמים' בא בסמוך הנימוק, ואביא דוגמא אחת ממשנת כריתות פרק ו משנה ט: 'איש אמו ואביו תיראו מלמד ששניהם שקולים אבל אמרו חכמים האב קודם לאם בכל מקום משום שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו', וכיוצא בזה דוגמאות רבות
ובתוספות חולין סא ע"א ד"ה כל עוף הדורס טמא הקשו:
'וא"ת והיכי קים להו לרבנן הך מילתא וכי קניגי או בליסטרי היו שבדקו. .. וי"ל דשמא קבלה היתה מימות נח שהקריב מכל עוף טהור ובדק את כולם ומסר לדורות שאין עוף טהור דורס...'
והניסוח המהוסס של בעלי התוספות מלמד עד כמה מקור הלכה זו עלומה.
אשמח לקבל מראי מקומות לחיבורים שנגעו בשאלות אלו וכן לשמוע את דעת בעלי התריסין דהכא פה קהילת הקודש עצכ"ח'
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/9/2010 19:43 |
|
| |
ממה שראיתי, רוב המקומות בגמרא בהם נאמר "אמרו חכמים", המדובר הוא בתקנה שאיננה מעיקר הדין.
לדוגמא: "באמת אמרו בן מברך לאביו ועבד מברך לרבו ואשה מברכת לבעלה. אבל אמרו חכמים תבוא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכים לו"(ברכות כ', ב').
"תנו רבנן, מצוות וידוי ערב יום הכפורים עם חשכה. אבל אמרו חכמים יתודה קודם שיאכל וישתה שמא תטרף דעתו בסעודה"(יומא פ"ז, ב').
"תנו רבנן, הכל עולין למניין שבעה ואפילו קטן ואפילו אשה. אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד ציבור"(מגילה כ"ג, א').
אלא שבנידון דידן, אינטואיטיבית היה נראה לי שכוונת המשנה למקור תנאי קדום הלומד זאת. ואכן נמצא בספרא לפרשת שמיני פרשה ג', פרק ה': "..ת"ל למינהו למינהו ריבה. הא כיצד? הריני למד מן המפורש. מה הנשר מפורש אין לו זפק ואין לו אצבע יתירה ואין קורקבנו נקלף ודורס ואוכל, אף כל כיוצא בו אסור. מה תורים ובני יונה מיוחדים שיש להם זפק ואצבע יתירה וקורקבנו נקלף ואין דורסים ואוכלים, אף כל כיוצא בהם מותר."
כלשון המשנה ממש נמצא גם בספרי על דברים פסקא ק"ג, אך עם באור וז"ל: "סימני בהמה וחיה נאמרו מן התורה, סימני העוף לא נאמרו. אמרו חכמים כל עוף דורס טמא שנאמר 'נשר', מה נשר מפורש אין לו זפק ואין לו אצבע יתירה ואין קורקבנו נקלף ודורס ואוכל טמא כך כל שכיוצא בו אסור שאין כיוצא בו - מותר".
ופה הושמט הלימוד מן 'תורים' ו'בני יונה', ומכלל לאו דנשר, שמענו הן.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/9/2010 20:10 |
|
| |
יישר כחך, ר' דוד נחלת (וכל כינויי דיליה)
אבל למינו, למינה, למינהו נאמר לאו דווקא על הנשר:
ויקרא פרק יא: יג וְאֶת-אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן-הָעוֹף, לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם: אֶת-הַנֶּשֶׁר, וְאֶת-הַפֶּרֶס, וְאֵת, הָעָזְנִיָּה. יד וְאֶת-הַדָּאָה--וְאֶת-הָאַיָּה, לְמִינָהּ. טו אֵת כָּל-עֹרֵב, לְמִינוֹ. טז וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה, וְאֶת-הַתַּחְמָס וְאֶת-הַשָּׁחַף; וְאֶת-הַנֵּץ, לְמִינֵהוּ. יז וְאֶת-הַכּוֹס וְאֶת-הַשָּׁלָךְ, וְאֶת-הַיַּנְשׁוּף. יח וְאֶת-הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת-הַקָּאָת, וְאֶת-הָרָחָם. יט וְאֵת, הַחֲסִידָה, הָאֲנָפָה, לְמִינָהּ; וְאֶת-הַדּוּכִיפַת, וְאֶת-הָעֲטַלֵּף.
דברים פרק יד: יא כָּל-צִפּוֹר טְהֹרָה, תֹּאכֵלוּ. יב וְזֶה, אֲשֶׁר לֹא-תֹאכְלוּ מֵהֶם: הַנֶּשֶׁר וְהַפֶּרֶס, וְהָעָזְנִיָּה. יג וְהָרָאָה, וְאֶת-הָאַיָּה, וְהַדַּיָּה, לְמִינָהּ. יד וְאֵת כָּל-עֹרֵב, לְמִינוֹ. טו וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה, וְאֶת-הַתַּחְמָס וְאֶת-הַשָּׁחַף; וְאֶת-הַנֵּץ, לְמִינֵהוּ. טז אֶת-הַכּוֹס וְאֶת-הַיַּנְשׁוּף, וְהַתִּנְשָׁמֶת. יז וְהַקָּאָת וְאֶת-הָרָחָמָה, וְאֶת-הַשָּׁלָךְ. יח וְהַחֲסִידָה, וְהָאֲנָפָה לְמִינָהּ; וְהַדּוּכִיפַת, וְהָעֲטַלֵּף.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/9/2010 20:11 |
|
| |
עיין דורות הראשונים ח"א כרך ה' "ימי אושא" פרק י"ד.
תוקן על ידי שבח_גרונם ב- 21/09/2010 20:13:48
|
|
|
|
| נשלח ב-21/9/2010 22:24 |
|
| |
ר' דוד נחלת (וכל כינויי דיליה),
בעצם, דברי הספרי והספרא שהבאת מצוטטים בבבלי חולין כדי להקשות על המשנה שאומרת: 'סימני העוף לא נאמרו' , ועל כך עונה אביי: 'לא נאמר פירושן מדברי תורה אלא מדברי סופרים'.
ונשאלת השאלה, האם בגלל הדרשה אמרו חכמים מה שאמרו או שמא הייתה זו מסורת מקובלת מימות נח והדרשה אינה אלא אסמכתא בעלמא?
|
|
|
|
| נשלח ב-22/9/2010 09:52 |
|
| |
רמב"ן לויקרא יא 13 (מועתק מויקיטקסט, ההדגשות שלי):
'והסימן הגדול בעופות היא הדריסה שכל עוף הדורס לעולם טמא כי התורה הרחיקתהו מפני שדמו מחומם לאכזריותו ושחור וגס ומוליד המרירה השרופה השחרחורת ונותן אכזריות בלב ואין בכל העולם עוף שידרוס מלבד הנזכרים בפרשה...' 'והנה טעם האיסור בעופות מפני אכזריות תולדותם...' האם זו הסיבה האמיתית להבחנה בין הטמא ובין הטהור והדרשה 'מה נשר...' אינה אלא אסמכתא בעלמא?
|
|
|
|
| נשלח ב-22/9/2010 14:10 |
|
| |
פדר"א מקור א
נבוא לעיין עתה במקור הראשון מדברי פדר"א הנוגעים לענייננו:
כך נאמר בראש פרק ט:
בחמישי השריץ מן המים כל מין עוף זכרים ונקבות טהורים וטמאים
בשני סימנים הן מטהרין בזפק ובקרקבן נקלף
רבי אליעזר אומר באצבע יתרה
ושני מיני עופות נבחרו לקרבן עולה
אלו הן תורים ובני יונה
מעניין שלא נזכר כאן הסימן שאינו דורס. ורז"ו ורד"ל על אתר מתרצים שסימן זה אינו הבדל השייך למבנה גופו של העוף ולפיכך לא הזכיר זאת מחבר פדר"א. רד"ל מציין שסימן זה חסר גם במיוחס ליונתן.
האם תירוץ זה נראה לכם?
|
|
|
|
| נשלח ב-28/9/2010 13:26 |
|
| |
לאמשלום ולצענערענע
באחד העמודים הקודמים בקשתם לשמוע משהו על דרכו של פדר"א בחיבור דרשותיו. להלן דרשה קצרה ופירושה
אהרן מתחנן על מרים ואומר למשה, בפרק נד (עמ' תקיג, במהדורת זכרון אהרון, ואני מעתיק את הקטע על פי כתב יד א5): '... ולא עוד אלא עכשיו ישמעו כל ישראל ויאמרו אחותן של משה ואהרן מצורעת היא וחצי שם רע שלך היא' (במהדורת זכרון אהרון מועתק כאן מהקטע שפרסם וורטהיימר, והגרסה שם: 'ולא עוד אלא (עד) עכשיו ישמח כל ישראל... מצורעת חי שם רע...' , וגרסה זו משובשת וחסרת שחר) אפשר שמחבר פדר"א פיתח דרשה זו על פי הכתוב (במדבר יב 12) אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו והוא מפרש כך: אהרן מבקש לעורר את רגש הכבוד של משה ואומר לו: אם אין אתה עושה למען אחותך עשה למענך – אני אח אבל גם אתה אח למרים ו'חצי' שם רע שלך היא!
|
|
|
|
| נשלח ב-28/9/2010 20:37 |
|
| |
אשמח לשמוע פירוש לקטע הבא מפדר"א, פרק כז (עמ' רכו-רכז): בא מיכאל והגיד לאברהם שנאמר ויבא הפליט ויגד לאברם העברי (בראשית יד 13) מיכאל שרו של עולם הוא מגיד שנאמר ובעל כנפים יגיד דבר (קהלת י 20) האם יש מקבילה בספרות חז"ל לתואר 'שר העולם', ואם כן, היכן מצאנו שמיכאל הוא 'שרו של עולם'?
|
|
|
|
| נשלח ב-28/9/2010 20:52 |
|
| |
אליעזרט,
תודה רבה על המדרש ל"חצי בשרו".
הפסוק אכן קשה ו"מזמין" פרשנויות יצירתיות.
אם אני מבינה אותו נכון, אני חושבת שהמדרש לוקח את הרעיון ש"מצורע" הוא "מוציא שם רע" למקום מעניין ביותר - הצרעת של מרים כאן אינה (רק?) עונש על הוצאת שם רע, אלא היא הוצאת שם רע בעצמה. כאילו היתה צרעתה של מרים מפרסמת ברבים מעשה בעייתי של משה ואהרון, או לפחות כזה שעלול להיראות בעייתי בעיני העם הרואים את מרים ולגרום להם להוציא שם רע על אהרון ומשה. מכאן יכול להשתמע שהמדרש (או לפחות דמותו של אהרון במדרש) חושש כי יש אשמה כלשהי על אהרון ומשה במחלת מרים והדבר מעורר אי-נוחות מדעת העם עליהם בעקבותיה.
(אולי זה המקום להזכיר שאע"פ שבד"כ כאשר הענן עולה מעל אוהל מועד העם נע ממקומו, בסיפור זה כאשר הענן עולה ומרים נותרת מצורעת, נאמר במפורש כי העם אינו זז לשום מקום וממתין למרים - האם זה סוג של מרד נגד מנהיגות משה ואהרון ובעד מרים? אולי אפילו מרד במנהיגותו של א-להים, או לפחות בבחירתו המנהיגותית להעניש את מרים?)]
תוקן על ידי אמשלום ב- 28/09/2010 20:54:08
|
|
|
|
| נשלח ב-28/9/2010 22:10 |
|
| |
אמשלום, לי נראה לפרש שאהרון מזרז ומדרבן את משה להתפלל על מרים שאלוהים יסיר ממנה את הצרעת בטענה שגם משה עומד לסבול מכך שאחותו מרים מצורעת. ו'חצי' מהבזיון יפול בחלקו של משה.
|
|
|
|
|
