ענייני פרקי דרבי אליעזר (פדר"א)

מבקש אני לחזור לשאלת העוף הטהור והטמא.

האם ישנה במקורותינו דעה לפיה רק תורים ובני יונה כשרים למאכל, ואילו תרנגולים למשל טמאים?

רמז:

ספרהמצוות

אליעזר ט

אני עדיין עסוק בעיון בנושא הקודם.  דם  מילה כדם זבח.

ותחילה אני מעיר שיש לחלק בין שני נושאים, הגם שהמפרש (רז"ו) משווה ביניהם:

א. כאשר המלחים מלים את עצמם, לפי דעת הדרשן מפדר"א, זו החלטה של אדם בוגר הפוצע את עצמו ומקיז לעצמו דם.

ב. כאשר אברהם מל את בנו, או כל אב מל את בנו, ברור שלאב זה כואב, אבל לא כפי שזה כואב לבן. ואילו הבן כלל לא מודע, לפי גילו, למה שקורה לו (לא שזה לא כואב אלא שרמת המודעות שונה ממה שאנו מכירים).

לפיכך, מי כאן מביא קרבן?

לכן לא ברור שהאמירה על אברהם המגיש את בנו לקרבן מילה מתאימה למה שעשו הימאים של יונה. ועוד, אולי אפשר לקרוא את המשפט כך:

אברהם מל את בנו

ולימים, כשגדל, הביאו לקרבן?

אני משער שהצעה זו שלי נדחית מן ההקשר שאינו מופיע כאן. ובכל זאת, עדיין סבורני שהחילוק שציינתי הוא בסיסי.

אבאר יותר את הנחות היסוד. מפני מה ייחשב דם מילה כדם קרבן? מה בכלל המייחד את דם הקרבן? מפני מה עולה הדם לרצון לפי תפיסת חז"ל ולפי תפיסת בעל פדר"א?

אני מציע השערה: אם אחד הרכיבים של הקרבן הוא כוונתו של המקריב, אזי יש ויש ייחוד בהחלטה של המלחים הבוגרים למול עצמם מרצונם. אם אני צודק בדבר, ויש מודעות למניע של האדם הבוגר המחליט מרצונו על מילה של גרות, אזי יש להשוות את הרעיון של דם מילה כדם קרבן לא לכל מילה שהיא, אלא רק למילה של גרים. והיכן מצאנו כזאת בתלמוד, במדרשים ועוד? (יש דווקא איזכורים כאלו ואיני יכול כרגע לחפש בפרוייקט השו"ת).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">

אוסיף על מה שכתבתי לעיל.

יש שתי דרכים לעיין בשאלה כמו המקוריות בהשוואה בין דם מילה לדם קרבן.

א. אפשר לבדוק טקסטים ולנסות למצוא מה המופע הראשון של ההשוואה. כפי שכתב אליעזר ט, זה הצעד הראשון.

אבל לא די בו.

ב. אפשר וראוי להעלות את השאלה מה אומרת ההשוואה הזו. מה אומרים קרבן ודם קרבן לחז"ל לדורותיהם, ומה אומרים המילה ודם המילה, בהנחה שיש מסגרת מחשבתית שמיוחסת למצוות אלו. ואז ניתן לשאול באיזו מידה יש קשר בין הפרשנויות למצוות אלו. יתכן שהתשתית להשוואה כבר היתה קיימת ורק הביטוי המפורש לא נאמר. ויתכן גם להפך, שהשוואה כזו לא היתה באפשר בגלל תפיסות שונות של הקרבן והמילה.

למרבה הצער, ניתוח של תפיסות שונות הוא קשה מאד בגלל מיעוט החומר. נכון שיש לנו שפע של מקורות בתלמוד ובמדרשים, אבל האם החומר הזה מאפשר לנו לבנות תפיסות מגובשות ולזהות, נניח, אסכולות? כמדומה שלעולם לא יהיו בידינו אלא השערות.

ובכל זאת, במידה שהשערות כאלו, לגבי המשמעות שמיוחסת למילה ולקרבן, אכן קיימות או אפשריות, כמדומה שראוי לנסות לפתחן ולא להסתפק רק בבירור טקסטואלי.

יש לראות בדברי כאן לא רק הצבעה על מה שהייתי חפץ לקרוא כהמשך לניתוח המרתק של אליעזר, אלא גם הערה מתודולוגית על מה שהייתי חפץ ללמוד.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">

מיימוני,

בעל כרחנו עלינו לחזור לטקסט, וכפי שציינתי למעלה בכתבי היד הגרסה היא כך: 

            וכל המגיש את בנו למילה כאלו כהן גדול מקריב מנחתו ונסכו

וממילא הצעת הפירוש שלך: 'ולימים, כשגדל, הביאו לקרבן', אין לה קיום (וכבר דחה רד"ל פירוש מעין זה שלך, ואף הביא את הגרסה הנכונה מספר התניא)

אם כן אפוא רעיון זה שמילה כקרבן - היא לאו דווקא במילת גרים כהצעתך. ואף על פי שהחילוק שציינת הוא אכן בסיסי וראוי, לא כך היא דרכו של פדר"א.


ולעניין ההערה המתודולוגית,

טובים דבריך. ואתה עצמך עמדת יפה על הבעייתיות הגדולה, ויפה כתבת:

אליעזר

תודה.

ראשית, ודאי שטעיתי. לא עברתי מספיק על כל הדיון אודות מילה כקרבן ואחרת לא הייתי כותב מה שכתבתי.

שנית, לענין השימוש ב"סברה" בניתוח טקסטים:

נער הייתי וגם זקנתי ולא הבנתי מה פירוש "סברה". אולי ראוי לייחד לנושא אשכול בפני עצמו. מה זה נקרא "להבין"? מה מונח בלשון הטקסט ומה מהווה לו תשתית? - אולם אני רואה שהנושא ראוי לדיון, ואולי שמו הנכון הוא "מתודולוגיות של פירוש". אדחה אם כן את המשך הדברים לאשכול שייוחד לנושא זה, אם יזכני ה'.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">

ועוד לעניין המילה כקרבן (דברים שמצאתי לאחר הגשת העבודה ואינם כלולים בו).

להלן ציטוטים של הפייטן יניי על פי ספרו של יהלום, פיוט ומציאות בשלהי הזמן העתיק, עמ' 141:

            כי ברית שמונה כחרב בצואר

ועוד מדברי יניי אודות אברהם שמל עצמו:

         והגביר עצמו / וגבר בעצמו
         וערלת בשרו / חתך מבשרו

         זבח יצרו / לפני יוצרו
         וכמו בצוארו ש[ח]ט בצערו

האם גם כאן משתקפת התפיסה שהמילה היא כקורבן? כך על כל פנים סבור יהלום. והדברים עדיין צריכים לי עיון. מכל מקום דבריו הנוספים שם (שמקורם אצל רבל, כפי שמצויין שם) שמנהג המילה על העפר קשור לתפיסה 'שהמילה היא קרבן, והעפר הוא מזבח אדמה להקריב עליו', אינם מבוססים די הצורך, לדעתי.





            

לאליעזרט

אולי מקור זה יעניין אותך.

 המילה כקרבן


המשמעות הרעיונית שמצאנו במילה, הובילה את חז"ל להתייחס למילה כאל קרבן זוטא: "שכל מי שהוא מגיש את בנו למילה, כאילו כהן גדול מקריב מנחתו ונסכו על גבי המזבח" (ילקו"ש בראשית רמז פ"א). האדם הנימול, שנותן לקב"ה את ערלתו, בעצם מקריב לקב"ה מעין קרבן.
 
ייתכן שיש לקשר לתפישה הזו דין אחד מדיני המילה. כידוע, מלים את התינוק ביום השמיני. יש שראו בכך הקבלה לדין אחר, המוכר לנו מדיני קורבנות: "אמר רבי יצחק: משפט אדם ומשפט בהמה שווים. משפט אדם - 'וביום השמיני ימול בשר ערלתו', ומשפט בהמה - '[והיה שבעת ימים תחת אמו] ומיום השמיני והלאה ירצה [לקרבן אִשה לה']' " (ויקרא רבה כ"ז, י). וכ"כ רבנו בחיי: "ועל דרך המדרש, מצוות מילה היא כעניין קרבן. וכשם שדם הקרבן לכפרה על המזבח, כך דם המילה מכפר. ועל כן מצוותה ביום השמיני, כי הקרבן לא יכשר עד יום השמיני, שנאמר 'ומיום השמיני והלאה ירצה'. וכשם שכתוב בקרבן 'ואכלו אותם אשר כפר בהם', שאכילת הקרבן לכפרה, כך ישראל עושין סעודה ביום המילה.

ועוד גדול כוחה יותר מן הקרבן, שהקרבן בממונו והמילה בגופו... ועל כן חשוב לו לעקדה וזבח, כאלו עקד את עצמו, וכתיב 'כורתי בריתי עלי זבח' " (רבנו בחיי, בראשית י"ז, יג). על דבריו של רבנו בחיי יש להוסיף שאולי אפשר לקשור לתפישת המילה כקרבן עוד הלכה נוספת מדיני המילה: "אין מלין לעולם אלא ביום אחר עלות השמש, בין ביום השמיני שהוא זמנה, בין שלא בזמנה שהוא מתשיעי והלאה; שנאמר 'ביום השמיני' - ביום ולא בלילה" (רמב"ם, הל' מילה א', ח). אולי מילה נעשית רק ביום, משום שמילה נתפשת כקרבן, וכן דינו של קרבן, שנעשה רק ביום: "כל הקרבנות אין מקריבין אותן אלא ביום, שנאמר 'ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם' - ביום ולא בלילה" (רמב"ם, הל' מעשה הקרבנות ד', א). אפילו לשונו של הרמב"ם בשני המקומות דומה מאוד. מילה היא קרבן אנושי, ולכן דיניה מקבילים לדיני הקרבן. וכבר ציינו שמאלפת העובדה שהאדם אינו נתבע להקריב את כולו, כקרבן אדם, אלא רק את ערלתו. אבל בכל אופן - זהו קרבן.