| נשלח ב-16/9/2010 00:39 |
 |
| |
אני לא במצב בו אוכל לעבור על מאמרך, אבל לגופו של ענין רציתי לומר שלרבי יוחנן אכילה היא תהליך אסור וברור שאם התהליך אסור אזי כל חלק וחלק ממנו אסור, וזו הסברא של חזי לאצטרופי היינו שאם תאמר שחצי שיעור אסור אז תחלק את האכילה שלי לשנים וכל אחד מהחצאים מותר וזה לא ייתכן. אי אפשר להרכיב איסור מפעולות שכל אחת מהן מותרת.
ולפי"ז מתורצת קושית תוס' למה הכפילות מכל חלב ומסברת חזי לאצטרופי, שמהפסוק של "כל חלב" למדנו שהאסור הוא על כל חלק וחלק (כל הוא לשון כל דהוא כמו ולא יעיר כל חמתו), וזה גופא הוא הוא הסברה של חזי לאצטרופי.
לפי"ז שוב עיקר העניין אינו שיכול לאכול עוד חתיכה ויהיה כזית, אלא שאסור שהוא פעולה (ולא כניסה למצב) חייבים לאסור על כל חלק וחלק מן הפעולה, לכן גם באכל חצי זית סמוך למוצאי יו"כ באופן שלא חזי לאצטרופי עדיין אסור מדאוריתא, ועי' בספר "עיון בלומדות" בענין חצ"ש שנסתפק בזה.
זה מול איסורים שבהם האיסור אינו על הפעולה אלא על הכניסה למצב מסוים, שם אי אפשר להכנס ל"חצי מצב" כמו שאי אפשר להיות חצי בהריון, ולכן אף לרב יוחנן יהיה דרבנן, ע' שאג"א חמץ סוף ספ"א שכתב שבבל יראה ובל ימצא (איסור "מצב" קלאסי) אין עובר מדאוריתא בחצ"ש אף לרב יוחנן ואפילו אם השלימו לכזית אח"כ עובר רק מכאן ולהבא.
החולקים על רב יוחנן יכולים לסבור שלא רק החטא אלא גם העונש בא על הפעולה ולכן אף לוקין על חצ"ש, כך אומר ר"ש בשבועות כא:, או שאף החטא בא על כניסה למצב של "אכול איסור" ובכזית - כ"כ ריש לקיש.
ביום הכפורים לכאורה אין איסור אכילה אלא רק מצוות עינוי ולכן היה אפשר לחשוב שמי שאכל פחות מכשיעור עדיין לא יתבא דעתיה וא"כ צריך להיות מותר מדאוריתא אף לרב יוחנן, אבל הגמרא אומרת בפירוש שלא כך הוא, ובהתאם גם מונה את יוה"כ לכרת בלאו (שלא כתוב בשום מקום) ולא לאיסור כרת בעשה (שלא כמו פסח ומילה). זה מפני שחז"ל תפסו את המלה "עינוי" כאיסור על התענגות ולא כציווי להגיע למצב של מעונה. ויש להאריך בזה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-16/9/2010 09:27 |
|
| |
בקר טוב נדב. ראשית הייתי ממליץ לך לעבור על המאמר, הוא אינו ארוך ולא קשה. ובקיצור: הבעיה היא שלמרות שהרמב"ם לומד כר"י שחצי שיעור נלמד מ"כל חלב". הוא צריך פסוק נפרד ללמד על איסור חצי שיעור באכילת חמץ בפסח, מלבד שאלת תוס' למה אומר ר"י על איסור חצי שיעור ביו"כ את הסיבה של "חזי לאיצטרופי". לומר שסברת "חזי לאיצטרופי", הינה הסברא בלימוד מ"כל חלב" אינה עומדת במבחן ההגיון, שהרי לטענתך שסברת ר' יוחנן שהאיסור הוא התהליך של אכילה, ( אולי תסביר את המילים האלה בעברית מדוברת או שאסור לאכול כלל, בלא קשר ל"תהליך". או שאסור לעשות מעשה הנחשב אכילה, ואז צריך כזית) למה צריך "חזי לאיצטרופי", הרי חזי לאיצטרופי לעונש ולא לאיסור, וא"כ מה הצורך הזה?. סברת השאג"א על חצי שיעור בבל יראה, אינה נכונה, שהרי אין באיסור בל יראה קשר ל"אכילה" ומימילא אין שייך נושא של חצי שיעור באיסור בל יראה. כמו שאין קשר לחצי שיעור בהוצאה בשבת. סברת ר"ש שלוקין על חצי שיעור היא כי אכילה אינה מוגדרת ב"כזית" אלא בכ"ש. דהיינו אין הגדרה של שיעורים במהות, אלא בעונש. ולכן לוקין על משהו. ואילו שיעורי התורה שניתנו לאכילה ב"כזית" רק לקרבן. ולבסוף, הטענה שביו"כ אין איסור אכילה אלא רק עינוי. כבר לכאורה נידונה בגמ', יומא עד: "יכול ישב בחמה וכו'". והגמ' הזאת אינה מתכוונת לחפש איך צריך להתענות. הטענה מזכירה לי את הבדיחה: אדם נכנס בערב ת"ב לבית חברו העשיר וראהו יושב וסועד את ארוחתו ברווז צלוי. התפלא החבר ושאלו לפשר אכילת בשר בערב ת"ב. ענה לו העשיר, הרי אתה יודע שאני קמצן גדול, והיות וחז"ל אסרו אכילת בשר כדי לענות אותנו בתשעת הימים, הרי עבורי אין עינוי גדול יותר מאכילת אווז צלוי, הריני מקיים גזירתם בהידור. שאלו חברו, א"כ מדוע אינך שותה גם כוס יין משובח. ענה העשיר הקמצן, להתאבד לא גזרו חז"ל. וברצינות. אין כזה דבר של חיובים ומצוות בלתי מוגדרות. ברור שהתורה שניתנה לנו אסרה אכילה ביו"כ. כמו שמשה ציוה אותנו לקחת אתרוג בסוכות. וכדברי הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה, שכל השאלות שהגמ' דנה לגבי אתרוג אולי תפוח וכו' אינם חיפוש מה ציוותה התורה לקחת, אלא רק מהיכן נרמז בתורה דווקא אתרוג. כך הכוונה מהיכן נרמז בעינוי דווקא על איסור אכילה. גם הגמ' שמסבירה למה נאמר איסור אכילה ביו"כ בלשון עינוי, ואומר ר"ל כי לא ניתן היה לכתוב בלשון "לא לאכול", שהרי אכילה בכזית וביו"כ חייב רק כל כותבת, וכל הגמ' שם אינה על דרך החיפש לדעת מה הדין, אלא רק על ההבנה של הסיבות למה כתבה התורה כך, אולם ברור שהאיסור הוא אכילה. גח"ט
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/9/2010 19:56 |
|
| |
בעברית מדוברת, תמיד אפשר לשאול על כל איסור/מצוה האם הוא איסור על התהליך או על מצב. לדוגמה האם יש מצוה למול או מצוה להביא עצמו שיהיה מהול ועל זה הדרך. לכן גם באוכל חזיר, שחייב על כזית בכא"פ, נשאל אם חייב על מעשה האכילה או על שהביא עצמו למצב ה"אכול". אם אתה מקבל שפעולת האכילה היא האסורה אזי ממש אין מלים, לדעתי, להסביר איך חצי שעור יהיה מותר מדאוריתא כי כל אכילה היא צירוף של חצאי שיעורים.
לא הבנתי מה השגתך על השאג"א, הרי בבל יראה יש גדר של כזית ומה בכך שאינו איסור אכילה? הרי הרמב"ן, נדמה לי, כתב שגם רבית בפחות משוו"פ הוא בגדרי חצי שיעור.
לגבי עינוי שוב לא הבנתי. האם אתה יכול להסביר מדוע איסור אכילה ביום הכיפורים נמנה כלא תעשה? הרי סוף סוף התורה הוציאתו בלשון תענו, ולא בלשון לא תאכלו. לפי דבריך גם את האיסור לישב מחוץ לסוכה צריך למנות בלאו ולא היא.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/9/2010 22:13 |
|
| |
1. אתה מערב מצוות עשה שעינינם התוצאה, כמו מעקה, מזוזה, מילה. למצוות שיש לבצע, כאכילת מצה, נטילת לולב, בל"ת אין חלוקה כזו, יש הגדרה מה המעשה האסור. ולכן אין משמעות להתפלפלות, לכן גם באוכל חזיר, שחייב על כזית בכא"פ, נשאל אם חייב על מעשה האכילה או על שהביא עצמו למצב ה"אכול " כפי שכתבתי במאמר, דעת ר"ל היא שהתורה אסרה "אכילת חלב" ואכילה אינה נחשבת אכילה אם לא אכל כזית. כמו שלא נחשב הוצאה ללא עקירה והנחה, אפילו שהעביר חפץ למרחק גדול. 2. מי אמר שבל יראה יש גדר של כזית? וכי למה צריך כזית לעבור על בל יראה?. 3. הרמב"ם כותב שאיסור אכילה ביום כיפור נמנה כלא תעשה, מאחר וענש הכתוב כרת ואין כרת ללא לאו.(חוץ ממילה) רמב"ם הלכות שביתת עשור פרק א וכל האוכל ושותה בו ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר "כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה", מאחר שענש הכתוב כרת למי שלא נתענה למדנו שמוזהרין אנו בו על אכילה ושתייה, אמנם בגמ' יומא פ"א זה רק לר' ישמעאל, ויש כמה לימודים מגז"ש או מיתורים ללאו באכילה ביו"כ.
|
|
|
|
|
