מזה שנים אני מתחבטת באשר לשאלה המוצבת בכותרת- מהי בריאות נפשית?
אלו רגשות נכללים בסל הנכון והראוי? מה מעיד על סטיית תקן? אלו דברים מדידים, או ערטילאיים, פילוסופיים ותלויי הגדרה אישית?
הושיעוני דחוף מן הספק המענה , ומן הרצון לדעת עד כמה אני שרוטה...
נשלח ב-14/9/2010 22:06
מקווה הי
שאלה זו מהי נפש בריאה נשאלת על פני מאות שנים ועדיין אין תשובה מוגדרת, אחידה ומדידה.
בריאות נפשית אינה בעלת קריטריון אחד והיא קשורה להיבטים שונים ורב מימדים של הנפש. להיבטים קוגנטיבים, רגשיים והתנהגותיים. למוטיבציה ולהנעה לחיים, לחופש אישי ולמימוש עצמי. ליכולת הסתגלות לחיים, לחברה ולערכים, לגמישות מנטאלית, ליצירתיות, לניהול יחסים עם השני, עשירים, הדדיים ואינטימיים. לתפקוד נפשי ופיזי ועוד...
לגבי שאלתך הספציפית על הרגשות, אני חושבת שבריאות נפשית אינה נמדדת באיזה רגש לא יכנס לסל הרגשות, כל רגש אנושי הוא 'תקין', השאלה בדרך כלל, היא עוצמה ומשך. למשל, בדוגמא של תיירים הרגישות למה אנשים חושבים עלינו. כל אדם בהיותו אדם רגיש לנושא זה ורוצה, להרשים, למצוא חן בעיני השני. השאלה עד כמה? כמה זה פוגע בשלוות הנפש ובתפקוד הנפשי והחברתי
אך חשוב יותר מכל זה לנסות להבין, מה הספקות שלך המענות אותך ביחס לעצמך. מדוע את מרגישה שרוטה, במה ואיך? אולי אם תרחיבי יותר נוכל יותר לעזור
בנימה רצינית יותר מנימת הפתיח- שום ספק אינו מסב לי עינויים, ברוך ה'. נקטתי בהודעתי הראשונה בדרך גוזמה.
אני יושבת ומנסה 'לחפור' מה מפריע לי בעצמי, ודי מתקשה למצוא ולהגדיר, למרות שלא פעם אני חווה מן אי נוחות בדרגות שונות, בעקבות חוסר הכלה עצמית, שיפוט וביקורת מופרזים והרגשת 'תקיעות'.
ידוע לי שכל אחת מן התופעות הללו יכולה לפרנס בשופי אנשי מקצוע, אך אין לי עצבים ורצון ללכת אליהם- גם בעקבות הפחד מהתעמתות עם דברים שאין ברצוני לגעת בהם ויש לי ההרגשה שמדובר בתיקים שכבר נסגרו, וגם בשל תחושה שכרגע חיי מתנהלים כשורה, פחות או יותר.
נשלח ב-15/9/2010 14:46
תיקים סגורים הם לפעמים רק מכוסים במכסה. כל עוד הם לא מפריעים לתפקוד הכללי ולהתקדמות הרצויה בהתפתחות הנפש, ניתן להשאירם רדומים.
_________________
נשלח ב-16/9/2010 11:18
זהו, שיש המתעקשים עמי שלא כן הדבר.
נשלח ב-16/9/2010 18:58
אולי כדאי לשאול הפוך:
מה זה חוסר בריאות נפשית ?
נשלח ב-17/9/2010 09:34
אתייחס בקצרה ואם תרצו נמשיך אי"ה לאחר יו"כ.
בריאות וחולי נפש נמצאים על הרצף וקשה להגיד במדויק היכן נמצא הסמן המפריד. כללית, אפשר לתאר הפרעת נפש כמצוקה וסבל הפוגעת ברווחה הנפשית או התפקודית של האדם. הניסיון להגדיר הפרעה נפשית הצליח יותר מאשר הגדרה בריאות נפשית , על ידי איגוד הפסיכאטרים האמריקאי שהוציא ספר אבחון הנקרא הDSM (אצרף בסוף את ההגדרה), לשאלתך שוניקו.
הייתי מזמינה אתכם לקורס פסיכופתלוגיה שאני מלמדת באקדמיה אם יכולתי :)
בכל אופן, לשאלתך מקווה- אין אמת אחת ויחידה וזה תלוי באדם, במצבו האישי, במשאבים והאפשרויות העומדים לרשותו, בגישתו לחיים ובהשקפת עולם. יש כאלו שעד שהבעיה לא צפה על פני השטח לא רוצים להתעסק בעצמם ויש הולכים לטיפול במצב שאת תיארת כטיפול מניעתי או אלו השואפים להגדיל את החופש הפנימי שלהם ואיכות חייהם.
ההגדרה של הDSM-IV להפרעת נפש:
"[הפרעת נפש] נתפסת כתסמונת או כתבנית התנהגותית או פסיכולוגית בעלת משמעות קלינית, המופיעה באדם וקשורה למצוקה (תסמין מכאיב) או לנכות (ליקוי בתחום תפקודי אחד או יותר) בהווה או לסיכון מוגבר במידה משמעותית למוות, לכאב, לנכות או לאבדן חופש משמעותי. כמו כן, תסמונת או תבנית זו צריכה להיות יותר מתגובה צפויה ובעלת צידוק תרבותי לאירוע מסוים, כגון מות אדם אהוב. תהיה סיבתה אשר תהיה, בהווה יש לראות בה ביטוי לליקוי בתפקוד ההתנהגותי, הפסיכולוגי או הביולוגי של האדם. התנהגות חריגה (כגון פוליטית, דתית או מינית) או קונפליקטים הקיימים בעיקר בין היחיד לחברה אינם הפרעות נפש אלא אם כן הסטייה או הקונפליקט הם תסמין לליקוי בתפקוד של האדם" (אגודת הפסיכיאטרים האמריקנית, 1994, בתוך שם, עמ' 13).
רונית,דווקא את קורס פסיכופתולוגיה כבר למדתי (היה מעניין מאד, ובכלל מצאתי לי ולכמעט כל מכרי איזו הפרעה נפשית כזו או אחרת :-)
מה שתהיתי כל הזמן ולא קבלתי מענה הוא מה קורה עם האנשים שהם עדיין לא מתאימים לכל הקריטריונים של הגדרת ה"הפרעה" או ה"מחלה"- יש להם 4 סעיפים מתאימים מתוך 5 נדרשים. למשל, משך ההפרעה חייב להיות 6 חודשים ע"מ שיתייחסו אליה כאל בעיה x. ומה קורה עם אלו שמרגישים חולים, נראים ונשמעים כחולים אך הדבר נמשך רק 4.5 חודשים? בינתיים. מה איתם? איפה הם עומדים בקו התפר העדין הזה? מה ניתן להגיד לאדם שסובל כבר עכשיו?
. משום מה נראה לי שעם ההגדרות המדויקות של הDSM הרבה אנשים נמצאים באמצע "רגל פה, רגל שם..." ולא מטופלים, או לא מטופלים כראוי בגלל זה.
בקשר לרווחה נפשית הבנתי שההגדרה לרווחה נפשית היא כללית מאד זהו מצב שבו לאדם יש יכולת הסתגלות טובה, הוא מתנסה בחוויות חיוביות וב"תחושה מסוימת של אושר" (מה זה בדיוק???) , מתנסה בפחות חויות של חרדה ויש לו בטחון ביכולת שלו.
-יש בכלל אדם כזה- או שזו פשוט שאיפה אידיאלית? הרי כל אדם מתנסה בחייו בתקופות של קשיים, חרדה, חוסר בטחון וכו'..?
ובכלל, מרצה אחד שלי הניח הנחת יסוד שכל מי שמגיע ללמוד פסיכולוגיה- יש לו איזושהי "שריטה" אחרת הוא לא היה מוצא את עצמו שם.
מה דעתך?
נשלח ב-19/9/2010 22:26
דוני הי
יש משהו במה שאתה אומרת לגבי אלו 'שנופלים בין האבחנות'. המדריך האיבחוני הפסיכיאטרי DSM מנסה להתמודד עם הביקורת שלך באמצעות תת-קטגוריות, כאשר ישנה תמונה קלינית של הפרעה מסוימת שאינה מתאימה לאחת הקטיגוריות הקיימות, כמו למשל "דיכאון לא טיפוסי" או "סכיזופרניה לא-מובחנת".
לגבי שאלת הזמן, הפרעה הקיימת מתחת ל6 חודשים יכולה להיחשב לאקוטית או להפרעת הסתגלות.
על אף הנאמר לעיל, יתכנו מצבי נפש שלא ניתן לתת אבחנה ועדיין יהיה צורך לטפל.
צריך לזכור שהDSM האמריקאי וICD-10 האירופאי חוברו על מנת שתהיה שפה משותפת בין קלינאים ברחבי העולם "כשאת אומרת דיכאון למה את מתכוונת?" , להכין תוכניות טיפול וכמובן לאפשר מחקרים.
התופעה שתיארת :)שכשלומדים פסיכופתלוגיה כל אחד מרגיש שהוא מופרע במידה זו או אחרת , מוכרת ומקורה ככל הנראה בגלל מה שציינתי שמאד קשה להבחין בין נורמלי ללא נורמלי וכולנו, בהיותינו בני אנוש, נמצאים על הרצף, וישנם זמנים בהם אדם יותר בכיוון אחד ובזמנים אחרים יותר בכיוון שמנגד.
לגבי מה שהמרצה שלך אמר שכל מי שמגיע לתחום יש לו 'שריטה' . אני לא יכולה להסכים כי אז הייתי מעידה על עצמי :) וכולם פה אנונימים חוץ ממני :). אני הייתי מעדיפה להגיד - שכל מי שבתחום כנראה היה אירוע מאד משמעותי בחייו שהביא אותו לעסוק בזה, אחרת היינו בנקאים או ספרנים (קל יותר להתמודד עם ספרים ומספרים מאשר עם סיפורי חיים) עם כל הכבוד הראוי להם (מה היינו עושים בלעדיהם)
תודה על המענה, רונית.
טוב.......
אז כל האנונימיים פה "שרוטים" ברמה זו או אחרת,ולכן מתעניינים בתחום
ורונית- עברה חויה משמעותית שהובילה אותה לבחור בתחום בריאות הנפש.
ענין של טרמינולוגיה... :-)
באופן אישי,
מקווה וכולם- לא אכפת לי להחשב ל"שרוטה" עד רמה מסוימת סבירה, כמובן,
כל עוד אני לא אצטרך להתעסק יותר מדי עם בנקאות, חשבונאות ושאר מרעין בישין.
(מסתפקת בהחלט בלימודי הסטטיסטיקה המזויעים שהם חובה לכל המזוכסטים שהחליטו ללמוד פסיכולוגיה לתואר ראשון)
וברצינות, נראה לי שכל עוד התפקודיםד הפיזים/רגשיים/חברתיים/קוגניטיבים/משפחתיים נמצאים ברמה שמשביעה את רצונו האישי של האדם ואינה מפריעה לסובבים אותו יותר מדי, אז אפשר להגיד שהוא נמצא בסוג של רווחה נפשית.
בקרוב אצלי, הלואי :-)
נשלח ב-21/9/2010 15:54
דוני, השימוש במושג זה או אחר אינ רק עניין דמגוגי אלא מבטא השקפה. אני חושבת שכל אדם עובר בחייו אירועים משמעותיים ובעלי השלכות והשפעות על חייו הנפשיים.
למרות שאני מלמדת פסיכופתולוגיה העוסקת בהגדרות, סיווג ואבחון (וכבר ציינתי את חשיבותם הרבה) אני באה עם השקפה פסיכואנליטית המתמקדת יותר במשמעות הנפשית! ( של אותם סימפטומיםאו שריטות).
לפיכך, בעיני השאלה לא צריכה להיות האם לאדם יש 'שריטה' סבירה, קלה או עמוקה אלא יותר חשוב מה הוא עושה עימה ומה משמעותה בנפשו . במילים אחרות מה 'שריטה' זו רוצה להגיד?
וזה נכון לאנונימיים לי ולכולם.
אם נחזור אליך מקווה ולשאלתך- אני מאמינה שלא תקבלי אבחנה של הDSM וטיפול במצבך כנראה אינו הכרחי וקריטי אולם וודאי שעשוי לתרום לך להגיע לאיכות חיים טובה יותר ביחס לעצמך ולקרובים לך!
ולאלו עוסקים בתחום הטיפול אז להערכתי זו לא רק המלצה טובה אלא הכרחי להתפתחותכם המקצועית.
מטפלים ומתמחים אינם יכולים להסתפק בכך שהם 'מסתדרים בחיים' (בעיני חבל כאמור לכל אדם , גם לבנקאי) אלא מוטלת עליהם אחריות גבוהה יותר לטפל בעצמם כדי שיוכלו להרחיב יותר את יכולת ההכלה שלהם ולא פחות חשוב להבין ולהכיר מקרוב את תהליך הטיפול שהמטופל עובר, כנאמר מה שרואים מפה לא רואים משם.
הבנתי שהמשמעות של היות המטפל מטופל , חשובה רק לגישה הדינמית, לעומת הגישות האחרות בהם המטפל הוא רופא, שלא אמור להיות בריא בעצמו על מנת לטפל היטיב באדם אחר. האם אני צודק?
נשלח ב-5/10/2010 15:52
בעיני כל טיפול נפשי הוא דינמי . המפגש בין מטפל ומטופל הוא דינמי. דינמי במובן של תהליכים נפשיים מודעים ולא מודעים.
ככלל כל אדם שעוסק בתחום הטיפול צריך להפחית את 'הנגיעות' שלו ולשם כך הוא צריך לעבוד על עצמו.
אלו שנותנים שירותים כמו אימון (קאוצ'ינג) , הדרכה משפחתית, ייעוץ אולי לא הכרחי ש'ישכבו על הספה' אבל צריכים להיות מודעים לחלקים בעצמם שעשויים להשפיע על הטיפול.
כמובן ככל שהטיפול יותר מעמיק ויותר פסיכודינמי אז הדרישה מהמטפל היא גבוהה יותר בכל שלושת תחומי ההכשרה: הלמידה , ההדרכה והטיפול האישי. אינו דומה זה שלמד קורס דו שנתי למשל לזה שלומד 7 שנים באקדמיה וממשיך להשתלם כל הזמן, קונה שעות רבות של הדרכה ונמצא באנליזה.
הטיפול האישי של המטפל אינו רק עניין של בריאות אלא בעיני חלק מתהליך ההתמחות, הלמידה וההכשרה. במילים אחרות חלק מתהליך התפתחותו המקצועית של המטפל.
הבעיה היא לצערי, יותר באיזור הביניים או האפור. כלומר,ישנם מטפלים אשר טוענים שהם 'לא דינמיים' אבל הם בקשר טיפולי ארוך ואינטנסיבי עם המטופל , מה שאומר שתהליכים דינמיים מתרחשים במרחב הטיפולי, כמו טרנספרנס-קאונטרטרנספרנס. מטפל שמכיר את התהליכים הדינמיים הן בתיאוריה, הן בפרקטיקה והן בהתנסות האישית, גם אם בחר לפעול בשיטה 'לא דינמית' הוא יקח/צריך לקחת בחשבון תהליכי נפש אלו כאשר הוא מטפל באדם.
נשמע שיש הרבה הוצאות בדרך למקצוע הטיפול. אם עד עכשיו כעסתי על המטפלת שלי שעושה עלי מאלאן כסף עכשיו אני מתביישת על הפעמים שאיחרתי לשלם לה בזמן ...
נשלח ב-10/12/2010 02:57
במקום כל ההתפלספות הזאת הנה בקצרה: בריאות נפשית היא מצב שבו ההתנהגות של האדם מחשבותיו ורגשותיו נמצאים תחת שליטתו המלאה! כל מצב אחר הוא סטייה. ברור שכל בני האדם אינם בריאים בנפשם במאה אחוז! לכל אדם יש רפלקסים והתנהגויות אוטומטיות, אך כל עוד שהדבר אינו בולט ואינו מפריע לאדם בעצמו או לסביבתו, הוא נורמלי (אם יש דבר כזה). בכל מצב אחר הוא קצת סוטה מהקו, וככל שהסטיה גדולה יותר התערבות טיפולית הכרחית יותר.
נ.ב. ברור שלא כל בני האדם נורמלים במידה שווה, יש כאלה שהם חורגים ממאה אחוז באחוז אחד ויש כאלה ביותר, מה לעשות אין מושלם.
נשלח ב-19/12/2010 10:16
רק הוסיף את דברי הרמב"ם בשמונה פרקים. כל המידות או הרגשות ואפילו התכונות האישיות נמצאות על רצף. בדרך כלל בשני הקצוות נמצאים התכונות וכו' ההפוכות. כמו העדר ההנאה בקצה התחתון ובקצה השני הנאה מופרזת ביותר. בריאות הנפש היא להיות באמצע. או לנטות מעט לצד זה או אחר. כמעט כל האנושות אומר הרמב"ם לא נמצאים באמצע או קורב לאמצע אלא נוטים יותר לקצה זה או אחר. מה שאומר שלרוב האנושות יש איזה חלק שהוא בבעיות נפש. הבעייה הרצינית מתחילה שאדם קורב מאוד לאחד מהקצוות או שהוא נמצא באחד מהקצוות אז הוא צריך ללכת לרופאי הנפשות! מה שאומר שהנורמאלי הוא לא נורמאלי!! (אל תזמינו לי פסיכאטר, רונית תעזור לי