והא שבת וכו'. לאו קושיא היא אלא מילתיה דייק ואזיל: לטעמא. למתק הקדרה: והחימום. פיטרטר''א: והתיאה. היינו סאה: חלת חריע. קרו''ג והוא כרכום: אף הם לא ילקחו בכסף מעשר. דרחמנא אמר ונתת הכסף וגו' ואכלת לפני וגו' והני לדידן לאו אוכל נינהו: נמנו וגמרו כו'. אלמא כל מידי דלא עביד לאוכלו אלא להטעים הקדירה לא מטמא דהא פלפלין וכרכום לטעמא עבידי: לכמך. דכותשין אותו ונותנין אותו בכותח ועיקרו שבתוכו מטבילין כל אוכל דהאי לאו לטעמא עביד דהוה עיקר: אמריתה לשמעתא כו'. הך שמעתא דפרישית לקמיה לא תימא כו': העשויה. שהצניעה לכך הא סתמא לקדרה ולא מטמא: אלא סתם שבת לכמך. ומטמא: דתנן השבת. סתם שבת משמע: אין בה משום תרומה. שאם חזר הקלח ונפל לתוך קדרה של חולין אינו מדמע: כי לא נתנה נמי. סתמא לקדרה ואמאי מטמאה הא אמרינן לעיל דמידי דעביד לטעמא לא מטמא: מתני' כל שיש לו ביעור. שהוא מצווה לבערו מן הבית בשביעית כשכלה לחיה מן השדה: יש לו שביעית. לענין שחייב להפקיר ואסור לעשותן סחורה ומלוגמא ואפיקטויזין: ויש. שנוהגת בו קדושת שביעית ואין לו ביעור כדמפרש בגמרא עיקר הלוף והדנדנה שאין כלים מן השדה בימות הגשמים: גמ' לוף שוטה. שם לווי הוא ועשבים הם: עלה הלוף שוטה והדנדנה. וה''ה לכל הכלים בימות הגשמים מהשדה אלא הא דנקט הני משום דסיפא דמתניתין מיתוקמא בעיקרין ואשמועינן חילוף בין עיקרן לעליהן: מתני' קשקשת. מלבושין של דג: סנפיר. אלו כנפים ששט בהן על פני המים: יש לו טלפים. פרסותיו סדוקות שאין קרנים אלא לבהמה ולחיה טהורה: ויש שיש לו טלפים. כגון חזיר ואין לו קרנים: גמ' דג טמא. איכא דיש לו סנפיר: אקשקשת סמכינן. דהאמרת כל שיש לו קשקשת: ה''א מאי קשקשת דכתב רחמנא היינו סנפיר. כנפים שפורח בהן מכי אית ביה כנפים שרי ואתי למישרי דג טמא ולהכי כתב תרוייהו דעל כרחך חד מינייהו לבושא הוא אייקררי''ץ בלע''ז: ופרכינן והשתא דכתיבי תרוייהו מנלן דקשקשת לבושא הוא. דקתני כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר אלמא פשיטא לן מאי קשקשת ודאי מהאי קרא נפקא ושריון קשקשים הוא לבוש אלמא לבושא מיקרי וכיון דמהאי קרא נפקא קשקשת דהא ליכא למימר הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר: דמברך אירקא. לאחריו בורא נפשות רבות כי היכי דמברכינן אכל מיני מאכל ועל כל פרי העץ חוץ משבעת המינים דבעינן ברכה אחת מעין ג': מצות. ציצית ולולב ושאר מצות שמברכין עליהן עובר לעשייתן: