פנתאיזם קיצוני במשנת רצ"ה מלובלין

[ידוע פירושו למדרש – "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו – אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית, כשלג ילבינו", ומפרש רצ"ה - שיתברר שהיה מסודר מאמיתות רצון ה' יתברך שיהיה כן ואם כן גם בזה עשו רצון ה' יתברך והכל היה כמו עבירה לשמה. (ראה לדוג' מחשבות חרוץ, ד, ובמקומות רבים נוספים על זה הדרך)].

ברם, בראש השנה האחרון, בזמן התקיעות שמתי לב, שבעצם גישתו איננה רק דטרמיניסטית, אלא פנתאיסטית באופן קיצוני.

דהיינו, לדעת רצ"ה, הסיבה שהחטא מתבטל היא משום שבעצם אנו והקב"ה אחד, ורצונינו הוא בעצם רצונו של הקב"ה. שהכל אחד ממש.

הבאתי להלן כמה קטעים מתוך ספריו, ואשמח לשמוע דעת החכמים בנידון. [אינני חושב שרצ"ה היה שבתאי במודע, אך אין להתעלם שבסאב-טקסט של ספריו, מתחבאים רעיונות קיצוניים מאד].    

א. רסיסי לילה אות לה

ובכל ראש השנה השופר הוא מצד השתדלות אדם שאנו תוקעים בשופר ולכן אין נקרא שופר גדול דגדול רצה לומר המתפשט עד אין קץ ותכלית. וזהו ביום ההוא שיתקע מעצמו ולא פירש מי התוקע כי אנו טוענים השיבנו וגו' והשם יתברך אומר שובו אלי וגו' (מדרש רבה סוף איכה ה, כא) וביום ההוא שיתברר האמת דקודשא בריך הוא וישראל כולו חד לא שייך כלל לקרוא האתערותא על שם אחד ביחוד כאילו יש מעורר ומתעורר כי באמת כולא חד ואין שם מבוא להשתדלות אדם ולא לבקשת השיבנו שזה מצד השתדלות אדם מבקש אתערותא דלעילא. אבל באמת קדושת ישראל מעצמו הוא דבוק בהשם יתברך ויתקע מעצמו ולכך הוא גדול בהתפשטות. מה שאין כן בכל ראש השנה דצריך למעשה ידי אדם לתקוע אינו בהתפשטות גמור לאובדים ונדחים גמורים לבוא לגמרי להשתחוות וגו' רק הוא כפום אתערותא דלתתא:

דברי חלומות

ד) פעם אחת ביום טוב ראשון של פסח חלם לי פירוש לשון ההגדה אני הוא ולא אחר. רצה לומר דרגא דאני שהוא מדריגה היותר תחתונה סוד השכינה [השוכן בתוך הלבבות דבני ישראל עד שיכול לומר בשם ה' לשון אני] כנודע. הוא עצמו דרגא דהוא, שהוא מדריגה היותר עליונה הנעלמת סוד כתר עליון [ובזוה"ק פרשת קרח (קע"ח ריש ע"ב) הוא דא עתיקא. שלמעלה מקומת אדם והשגתו בחכמה שבמוחו דעל זה אמרו (חגיגה י"ג.) במופלא ממך וכו' כידוע] ואינו דבר אחר רק הכל אחד [וכדרך שמובא בתיקונים (סוף תיקון ס"ט) דמאן דנטיל מלכות בלא תשע ספירות או תשע ספירות בלא מלכות הוא מקצץ בנטיעות או כופר בעיקר. והמכוון לענין דיציאת מצרים שהיה במורא גדול זה גילוי שכינה היה ההמשכה מריש כל דרגין שורש הנעלם ששם דבוקים הנפשות דישראל בשורשן בסוד תפילין שבראש דמארי עלמא דכתיב בהו (שמואל - ב ז', כ"ג) מי כעמך ישראל וגו' כמו שאמרו בברכות (ו'.) וסוד קשר של תפילין שהראהו הקב"ה למשה רבינו ע"ה כשאמר לו (שמות לג, כ"ג) וראית את אחורי ואין כאן מקומו להאריך]:

ליקוטי אמרים

אות ח

ושלושה אלו הם תלת נקודין דאורייתא הנזכר בתיקונים ושמעתי פירושו כי כללות התורה הוא שלוש דברים לעשות כרצון ה' יתברך וכרצון איש ואיש שלא להרע לחבירו וכרצון עצמו גם כן שלא להרע לעצמו ולבקש טובת עצמו גם כן, ואלו השלוש הם הרמוזים במה שאמרו (זוהר ח"ג ע"ג.) אורייתא וקודשא בריך הוא וישראל חד והוא גם כן מה שאמרו (שבת ל"א.) ואהבת לרעך כמוך כלל גדול בתורה, פירוש ואהבת כמה דאת אמר ואהבת את ה' אלקיך שסתם אהבת בני ישראל לה' יתברך ולרעך שיהיה גם כן טובה לרעך וגם כמוך טובה לעצמך, וזהו מעשה בראשית טובת הנבראים עצמם, ומעשה מרכבה רצון ה' יתברך, וסתרי עריות הוא מצד השפעתם לזולתם:

אות טז

ואילו זכו ישראל היה חרות ממלאך המות (שמות רבה ל"ב, ז') כמו שנאמר אני אמרתי אלקים אתם פירוש שם אלקים הוא סוד הצמצום ומדת הדין שהוא סוד הכלי רצה לומר שאתם כלי קיבול להחזיק האור וההשגה מה' יתברך בכל עוז ולא היה מיתה כי אז היה שלימות התיקון, אך המיתה נולד משבירת הכלים שהוא שבירת הלוחות והיינו כי הלוחות שהוא כלי קיבול להתורה שהוא עצם נפשות ישראל כידוע דקודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד פירוש חד ממש.

צדקת הצדיק אות קעט

קעט) בכל דרכיך דעהו (משלי ג' ו') מפורש בשוחר טוב (מזמור קמ"ד) דהיינו שידע בכל דבר שלא הוא הפועל כלל רק השם יתברך. ובזוהר איתא דע ה"ו, גם כן לכך נתכוין כידוע דו"ה הוא קודשא בריך הוא ושכינתיה ויחודם, היינו שהקב"ה שוכן בתוך בני ישראל והוא חד עם כנסת ישראל ואין הם דבר נבדל ממנו כלל. וחז"ל אמרו בברכות (ס"ג.) אפילו לדבר עבירה היינו שבלכתו לעבירה אם ישים אל לבו דכוחו זה ללכת להמרות רצון השם יתברך גם הוא מהשם יתברך כי בלתו מאין לו שום כח כלל. על ידי זה יחלש כח היצר וזהו (שם ה'.) לעולם ירגיז וכו' יקרא קריאת שמע היינו דעהו. וגם בעבר על ידי זה יישר אורחותיך דרך נקרא דרך המלך ואורח הוא מן הצד וכשמקיים דעהו אז נקרא הכל דרך שהוא דרך המלך. אבל גם אורחותיך שכבר עברת והטית מן הצד וחוץ מדרך הראוי אם עכשיו מקיים דעהו ידע שגם זה היה מהשם יתברך ואם כן הוא מיושר:

דברי סופרים אות לו

ובבראשית רבה (ס' ח') דיפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים עיין שם, וכל ישראל הם שורש התורה דאורייתא וישראל חד כי ששים ריבוא אותיות התורה הם הנפשות דבני ישראל ששורשם בדברי תורה:

ובזוהר (תולדות קמ"ה.) ישראל אינון לישנא דאורייתא דמשתעי בה וכו' עיין שם, והיינו בהיותם שורש התורה מה שהם מדברים דברי תורה זהו לשון המדברת של התורה עצמה כי הם חד:

זהו רק ליקוט קטנטן, המעיין בכתביו ימצא עוד דוגמאות רבות לרעיון זה.