ספר החינוך מצוה תקיז
שלא להתנבאות בשקר
שנמנענו שלא להתנבא בשקר, כלומר שלא יאמר שום אדם שנאמרו לו דברים בנבואה מהשם והשם לא אמרם, וכן בכלל הלאו אפילו אם יאמר דברים שנאמרו בנבואה לזולתו ויאמר בשקר שהוא נצטוה לאומרן, ועל זה נאמר [דברים י"ח, כ'] אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר וגו', וכן אמרו זכרונם לברכה בסנהדרין [פ"ט ע"א], אשר יזיד לדבר דבר בשמי, זה המתנבא מה שלא שמע. את אשר לא צויתיו, הוא לא צויתיו אבל לחברו צויתיו, זה המתנבא מה שלא נאמר לו ונאמר לחברו.
משרשי המצוה לפי שיהיה בזה חורבן גדול ורעה רבה בדתנו המקודשת והשלמה, כי עיקר האמת מבלי סיג המגיע אל בני אדם הוא על ידי הנביאים, והתורה תצונו להאמין בהם וללכת אחר עצתם הנכונה ודעתם השלם, ועל כן בקום בני בליעל לאמר דברים שלא ציום השם יוציאו לעז בנבואה שהיא העיקר הגדול אשר בינינו עם הקודש, ויפקפק בסיבתם לב כל העם אף בנביאי האמת. ואם יאמר אדם גם כן מה שנצטוה אדם אחר עליו יש בזה חורבה גדולה, כי האיש הזה באמרו שהוא נביא ונצטוה בזה ונראה דבריו מתקיימין כדברי נביאי האמת, נחזיק אותו כאיש אלהים קדוש שליח האל ונאמין אליו ונקח ראיה בכל הנהגותינו ממעשיו, ואולי אחר שאין זכותו וענינו גדול להיות הוא שליח באותה נבואה שאמר איננו ראוי לסמוך בו בכל אשר יעשה ויאמר ויטעה ההמון בלכתם אחר עצתו.
רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק ה
אחד המתנבא מה שלא (הגהות מיימוניות: כתב רא"מ הלכך יזהר אדם שלא יאמר אפילו דרך חוכא ושחוק הקב"ה אמר לי כך, ולפי שראיתי בני אדם אומרים כך ואין מרגישים שעון הדבר כתבתי, עכ"ל:) שמע במראה הנבואה או מי ששמע דברי נביא חבירו ואמר שדבר זה לו נאמר והוא נתנבא בו הרי זה נביא שקר ומיתתו בחנק.
תוקן על ידי maxmen ב- 05/12/2010 00:10:30
