ב"ה
הנסיך (1.5)
זה היה לילה דלוח במיוחד. כל כך דלוח, עד שבן הלורד לא הצליח לראות הרבה מעבר לקצה אפו.
"איפה הוא, למען השם?" הוא שאל את עצמו בדאגה. לפני כחצי שעה התקשר הנסיך וביקש להיפגש איתו בדחיפות במבנה הנטוש שליד הפארק הגדול.
"אני לבד בבית עם אחי הקטן", אמר בן הלורד. "זה יהיה בסדר אם אני אביא אותו איתי?"
"כן, כן..." הנסיך לא היה מרוכז. "רק אל תתעכבו".
"אין בעיה", הבטיח בן הלורד, ותוך רבע שעה נשענו שני בניו של הלורד מרטין על חלון מאובק, מנסים לראות אם הנסיך מתקרב - ולא כל כך מצליחים, כאמור.
"אני שומע מכונית", אמר האח הצעיר.
אחיו הבכור אימץ את אזניו למשך רגע ארוך.
"מיכאל?" קרא קולו של הנסיך מכיוון הכניסה.
"אני כאן!" קרא בן הלורד ומיהר לעברו. בזמן שיורש העצר נעצר וניסה להתרגל לחשיכה, הבחין בן הלורד שגם הוא הביא איתו את אחיו הצעיר.
"מה קרה?" שאל בן הלורד באימה ממשית. שני נסיכים לבדם בלילה במבנה נטוש?
"אוי, מיכאל..." אמר יורש העצר וקולו התרסק לרגע. "מיכאל, זה קשר".
"קשר?!" בן הלורד היה בטוח שאוזניו מטעות אותו.
"קשר. אבא שלי לא בארץ. אני לא מצליח ליצור איתו קשר. חושדים שהקושרים חטפו אותו. עכשיו אנחנו בורחים לדירת מסתור". הנסיך דיבר במשפטים קצרים ולא מסודרים.
"הוד מע-" התחיל בן הלורד, אבל הנסיך הפסיק אותו מיד.
"תקרא לי בשמי הפרטי", הוא ביקש. "אסור שמישהו ישמע, אפילו בטעות, שאני כאן. הקושרים מחפשים אותי, כי אני היחיד שיכול לתפוס את השלטון במקרה שחס וחלילה... יקרה משהו".
בן הלורד פתח את פיו, אבל שום מילה לא יצאה ממנו.
"אני חייב לשמור איתך על קשר", אמר הנסיך. "יש לי כתובת אי-מייל נוספת, שאף אחד לא יודע עליה. אני אתכתב איתך משם, כי אחרי הכתובת הרגילה שלי יש מן הסתם אינסוף האקרים בהיכון".
"דייויד!" בן הלורד מצא סוף סוף את לשונו האבודה. "מי הקושרים הנאלחים האלה?" הוא ביטא את המילה "קושרים" בסלידה מצומררת.
הנסיך חייך בעגמימות. "הלוואי שידעתי", הוא אמר בדכדוך. "כרגע אני חושד בכל מי שזז מסביבי, החל משר הביטחון וכלה בנהג שלנו. הייתי שולח את שאולי - " הוא החווה בידו לכיוונו של אחיו הצעיר שהצטנף לידו - "להסתתר במקום אחר, שיהיה המחנה הנותר לפליטה, אבל אני לא סומך על אף אחד שישגיח עליו כראוי. אמרתי לך, כולם נהיו בעיניי קושרים פוטנציאליים", הוא גיחך במרירות.
בן הלורד תפס פתאום את חומרת המצב. "זאת אומרת, שאם חס ושלום מישהו מצליח לגלות את דירת המסתור שלכם, לא יישאר אף אחד ממשפחת המלוכה?!"
"השם ישמור", אמר הנסיך, "אבל כרגע זה נראה ככה. אחותי נסעה עם ההורים שלי ונעלמה יחד איתם, שאולי ואני ביחד, ו-זהו".
"זה לא ייתכן!" רעד בן הלורד ודמעות עלו בעיניו. הוא היה מזועזע מהחדשות ולא הצליח לחשוב בהגיון. המצב נראה בלתי אפשרי בעליל. בית המלוכה הוא אבן יסוד בסיסית בעולמם של כל אזרחי הממלכה, וחוץ מאותו קומץ קושרים אינטרסנטיים נוהגים כל האזרחים להתפלל באורח קבע לשלומה של המשפחה המלכותית האהובה. ועכשיו מה? הכל ייעלם פתאום, ועולמם השליו של התושבים יתהפך.
"אם יקרה לנו משהו", אמר הנסיך בקול מהורהר, "הייתי רוצה שאתה תתפוס את המלוכה".
"מה?!" נדהם בן הלורד לרעיון. "לא יקום ולא יהיה, דייויד. אתה יורש העצר, ואני נשבעתי אמונים למולדתי ביום בר המצוה שלי---"
"ואני, כיורש העצר", קולו של הנסיך היה רך פתאום, "מבקש ממך שאם לא אוכל למלא את תפקידי, תהיה אתה - חברי הטוב - ממלא מקומי".
"שאולי יצטרך לעשות את זה", אמר בן הלורד בשפתיים צחיחות.
"שאולי בא איתי, שכחת?" הזכיר לו הנסיך. "מסתבר מאוד שגורלו יהיה תלוי בשלי. הוא רק בן אחת עשרה, ואפילו לא הוכשר להיות יורש עצר. הוא לא יוכל לדאוג לעצמו".
שתיקה כבדה השתררה במבנה הנטוש. אף אחד לא דיבר.
"אני כותב לך ייפוי כוח", אמר הנסיך והתיישב על הקרקע המאובקת. הוא הדליק פנס קטן בשעונו, הוציא דף בלנק מלכותי והתחיל למלא אותו בשורות ישרות.
* * *
"אה - "
ברגע הראשון אף אחד לא הבין מי מדבר. ברגע הבא, הבחינו כולם באחיו הצעיר של מיכאל, שעמד עד עכשיו בפינת החדר והקשיב. למעשה, הוא עדיין עמד שם.
"אה - "
"רצית להגיד משהו, שייעל'ה?" שאל אחיו הבכור.
"אני יכול להחליף את הנסיך", אמר שייעל'ה במבוכה מסויימת.
אף אחד לא הבין למה הוא מתכוון.
"את הנסיך", שנה שייעל'ה, והפעם מיכאל הצליח להבחין שהוא מחווה בידו לכיוונו של שאולי, הנסיך הצעיר.
"להחליף את הנסיך", הוא חזר אחריו לרגע בהיסח הדעת, ואז נדלקו עיניו בתדהמה והוא פנה ליורש העצר בלחישה רועמת: "דייויד!"
"כן?" הרים יורש העצר את עיניו מהדף.
"להחליף את הנסיך!" מיכאל התיישב בטווח אפס ממנו ותפס את ידו בהתרגשות.
"להחליף אותי?" שאל יורש העצר בחוסר הבנה.
"לא. להחליף את שאולי!"
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת, ששייעל'ה דומה לשאולי באופן משכנע למדי, בפרט כשמדובר על אנשים שלא מכירים אותם היכרות אישית מדי".
יורש העצר היה המום מכדי לדבר, ומיכאל פירש את השתיקה כבקשת פירוט. "שייעל'ה יבוא איתך ושאולי יישאר איתי. אני אשמור עליו כמו על האישון הימני שלי".
"על האישון השמאלי שלך אתה לא שומר?" תהה יורש העצר והתעשת מיד. "בשום אופן לא, מיכאל. אני לא יכול לקחת אותו על אחריותי, כשאני עצמי נרדף ולא יודע בכלל עד כמה אפשר לתת אמון באנשים שיקיפו אותי".
"דייויד, אם תהיה הפיכה, החיים של כולנו לא יהיו בטוחים בכל מקרה. בפרט אנשים שידועים כנאמנים למשפחת המלוכה".
"כמוכם", אמר הנסיך בחיבה, "אבל אני לא יכול לעשות דבר כזה. מה יגידו ההורים שלך?"
דממה השתררה בחדר.
לאט, מיכאל נעמד, ידו הימנית מונחת על לוח ליבו והשמאלית מורמת אל על.
"אבא שלי, לורד מרטין", הוא אמר כמעט בלחישה, "אומר לנו תמיד שאם נידרש לתת את חיינו עבור שלום המלך והממלכה, אסור לנו להסס לרגע".
יורש העצר נאלם דום. הוא קם מהרצפה, חיוור כסיד, והזדקף בתנועה מלכותית.
"אם ההרפתקה הזאת תיגמר בטוב", הוא אמר בלחש צרוד, "בית המלוכה לא ישכח לכם את החסד הזה".
"נשבענו אמונים לממלכה", הזכיר לו בן הלורד.
"גם הקושרים, מן הסתם, נשבעו אמונים לממלכה אי פעם", אמר הנסיך בחולשה. "החוכמה היא לא להישבע, אלא לקיים את השבועה. בפרט בתנאים הנוכחיים".
הוא רכן שוב לעבר הנייר, חתם עליו ואז משך שרשרת שהיתה מוסתרת מתחת לחולצתו. התליון היה גדול ועבה מהרגיל, והוא נפתח בלחיצת אצבעו של הנסיך.
"טבעת החותם", לחש בן הלורד בהתרגשות.
"כן", אמר הנסיך והצמיד אותה לנייר. "אגב, התליון הזה יכול להיפתח רק למגע האצבע שלי. אם מישהו ינסה לפתוח אותו בכוח, חומר מְאַכֵּל ישמיד את הטבעת שבתוכו. אגב נוסף, מה שאמרתי עכשיו הוא סוד מדיני", הוא קיפל את הנייר בקפידה והגיש אותו לבן הלורד, "אבל ייתכן שהמידע הזה יבוא לך פעם לידי שימוש".
"שייעל'ה, בוא לכאן", אמר מיכאל וליטף את שערותיו הבהירות של אחיו הצעיר. "אתה לא מתחרט על ההצעה שלך להחליף את שאולי?"
שייעל'ה נענע בראשו בלי שמץ היסוס.
"גיבור", מלמל יורש העצר ומדד אותו במבטו. "אתה באמת דומה לשאולי", הוא הפנה את מבטו אל אחיו הצעיר, שנראה כמעט מנותק מהמתרחש. "אתה נשאר עם מיכאל, שאולי, אתה שומע?"
שאולי נצמד לאחיו הגדול ופרץ בבכי.
"אל תדאג, שאולי, השם יעזור", אמר לו יורש העצר בְּרוֹך סמכותי.
אחרי כמה דקות, החליפו ביניהם שאולי ושייעל'ה כמה אביזרי לבוש בולטים, וזהו. הגיע הזמן להיפרד.
"שאלוקים ישמור עליך", לחש בן הלורד כשלחץ את ידו של הנסיך בפעם האחרונה. "הממלכה כולה צריכה אותך".
"אמן", הדהדו שאולי ושייעל'ה. יורש העצר עצמו לא הצליח לדבר. לבסוף הוא שחרר את ידו של בן הלורד, החליק על כתפו של שאולי, ויצא עם בנו הצעיר של הלורד מרטין אל תוך החושך הסמיך שבחוץ.
* * *
דירת המסתור לא היתה מקלט טחוב כמו שחשב שייעל'ה. זה היה בית כפרי מטופח באיזור מבודד שגבל ביער כלשהו, ומספר מצומצם של עובדים תחזק אותו.
"אף אחד כאן לא מהמשרתים הקרובים הרגילים", אמר יורש העצר בהקלה. "הסכנה שיזהו שאתה לא שאולי פחותה בהרבה ממה שחששתי".
תוך ימים ספורים הם פיתחו מעין שגרה, שהמרכיב העיקרי שלה היה לימוד משותף. יורש העצר לא רצה ששייעל'ה יסתובב בחוץ, וגם התעקש שיישן איתו בחדר.
"אני רוצה לראות אותך כל הזמן", הוא אמר לשייעל'ה, ועמד על כך במלוא הרצינות. שייעל'ה, כמובן, לא התווכח.
חוץ מזה, הנסיך היה בודק לפחות שלוש פעמים ביום מה ההתפתחויות השלטוניות, ומתכתב עם מיכאל באופן סדיר. הוא לא סמך על איש חוץ ממנו, והתייעץ איתו ועם אביו - הלורד מרטין - בקשר למהלכיו. הם המליצו לו, לפחות עד שיתבהרו העניינים, לנקוט ב"שב ואל תעשה" ולשמור על פרופיל נמוך.
"חבי כמעט רגע עד יעבור זעם", נאנח הנסיך בתסכול באזניו של שייעל'ה הקשוב. "כל כך מתאים לבין המצרים. לתשעת הימים, בעצם. בשבוע הבא תשעה באב".
ושייעל'ה הנהן בהסכמה.
* * *
אמצע הלילה.
יובש עז בגרונו העיר את הנסיך, שנזכר אינסטינקטיבית בסיפור הידוע על נפוליאון. אבל בשונה מהמצביא המפורסם, הוא לא התלבט הרבה, נטל את ידיו וצעד לכיוון המטבח בכוונה ברורה למזוג לעצמו כוס מים.
כשעמד מרחק שתי פסיעות מהמטבח, הקפיא אותו מה שראה בצמרמורת עזה, שלא היתה קשורה בכלל לעוצמתו של המזגן.
דמות צללים אפלה עמדה בגבה אליו, וטפטפה חומר כלשהו לתוך מתקן מי השתיה שניצב בפינת המטבח.
* * *
הנסיך התעשת פתאום. הוא נדחק במהירות לפינה חשוכה, מקווה בכל ליבו שהאלמוני לא יבחין שלעציץ הגדול שעמד שם נוסף לפתע נופך חדש. למעשה, לא היתה לו סיבה לדאוג, שכן האלמוני שיצא מהמטבח פנה לכיוון ההפוך, לחדרי העובדים. רק אחרי שנבלע שם סופית, הרשה הנסיך לעצמו לנשום.
* * *
"שייעל'ה, שייעל'ה, קום מהר ובשקט. שייעל'ה, קום".
"אה?" מלמל שייעל'ה בקול של מי שקורעים אותו ברגע זה משינה עמוקה.
"קום, שייעל'ה. אנחנו הולכים", לחש הנסיך והביא את שייעל'ה בעדינות למצב ישיבה.
"הולכים? עכשיו?!" גנח שייעל'ה בחוסר חשק מוחלט.
"תזדרז, מותק". הנסיך ארגן כמה חפצים בתיק גב, בעוד שייעל'ה המסכן נאלץ ליטול את ידיו "הכי בשקט שאפשר" ולהתלבש בכבדות. הנסיך התכופף בינתיים מתחת לשולחן הכתיבה, ושייעל'ה נדהם לראות את הרצפה נפתחת באלגנטיות.
"מנהרת מילוט", אמר הנסיך, מגשש קלות עד שהצליח להדליק את האור במנהרה. "בוא, שייעל'ה, תיכנס".
* * *
המנהרה לא היתה ארוכה, והסתיימה בתוך היער, לא עמוק מדי. הנסיך לא שכח לכבות את האור כשיצאו.
"כדאי שנתקדם", הוא אמר לשייעל'ה.
"אני מפחחחד", מלמל שייעל'ה, מבועת. היער היה מלא צללי ירח מטילי אימה.
הנסיך הבין לליבו. "תן לי יד", הוא אמר. שייעל'ה הושיט לו את ידו השמאלית, והנסיך החזיק בה בידו השמאלית. את הימנית הוא הניח סביב כתפו הרועדת של שייעל'ה, והם יצאו לדרך.
* * *
למחרת בערב חל תשעה באב. הם ישבו על הקרקע (כאילו שהיה להם מקום אחר לשבת עליו) ואמרו את הקינות כפי שזכר הנסיך.
"עכשיו אני יודע איך הרגיש צדקיהו כשברח מהכשדים", אמר הנסיך בעצב, "ואני רק בן שש עשרה. הבלגן הזה נפל עלי בצורה שלעולם לא הייתי מצליח לדמיין".
"אני לא יודע מה חשבו האזרחים של צדקיהו", אמר שייעל'ה, "אבל מאחוריך עומדת ממלכה שלימה שמתפללת להצלחתך".
הנסיך פקפק בעניין. "הלוואי", הוא מלמל. "אני כבר לא יודע מה לחשוב".
* * *
"אתה שומע, שייעל'ה?"
"כן", אמר שייעל'ה מיד לאחר "מודה אני" כשהעיר אותו הנסיך בבוקר, שלושה ימים לאחר תשעה באב.
"מיכאל שולח כמה אנשים נאמנים לאסוף אותנו".
"ונחזור הביתה?" שאל שייעל'ה.
הנסיך חייך קלות. "לא כל כך מהר..." הוא אמר, מביט בדאגה בהבהוב הסוללה של הפאלם שלו. "אבל לפחות נהיה בבית כלשהו, אתה יודע".
הוא כיבה את הפאלם. "ואני מקווה מאוד שזה אכן יהיה מהר - ושהחברים של מיכאל אכן נאמנים..."
* * *
זה היה מהר, כן. למחרת בבוקר הגיעו למקום המוסכם שלושה נערים עליזים, שמבטם היה כן מספיק על מנת להרגיע את חששותיו של הנסיך בנוגע למידת נאמנותם.
"אלברט", הציג את עצמו הגדול. הוא נראה כמעט בן גילו של הנסיך.
"סול", אמר הצנום מביניהם.
"ריצ'י", קד השלישי.
"דייויד", אמר הנסיך בפשטות, "ושייעל'ה. נעים לנו מאוד להכיר אתכם".
"להכיר? הייתי אומר שעוד לא ממש הכרתם", צחק סול, "אבל אני מאמין שכולנו נשמח להכיר זה את זה".
הנסיך חיבב אותם מיד.
* * *
כמה ימים מורטי עצבים עברו על הנסיך. אלברט, סול וריצ'י הבינו לליבו, וטוו אינספור תוכניות נועזות כיצד יוכל הנסיך לתפוס בחזרה את רסן השלטון - החל ב"תיצור קשר עם הקומנדו, שיכלאו את כל מי שנמצא בארמון ויפנו לך את השטח" (סול), וכלה ב"נאלף נמרים שיזהו את הבוגדים על פי ריח, כמו פוליגרף, ויאכלו אותם" (אלברט, כשכבר כלו כל הקיצין).
"תהיה מציאותי, אלברט", הוכיח אותו ריצ'י, "מאיפה אתה רוצה להשיג כל כך הרבה נמרים? אני מציע שנאלף עקרבים".
"ומניין תשיג עקרבים?" העלה סול שאלת תם.
"לא יודע. נחפש", אמר ריצ'י, "אבל לפחות אפשר לשמור אותם בשקית סנדוויץ'!"
"עקרבים לא אוכלים שקיות, או קורעים אותם, או משהו?" התעניין שייעל'ה.
"עד שלא ננסה לא נדע", אמר ריצ'י בהגיון.
"בזה אתה צודק", העיר הנסיך מפינתו, צוחק, ושלושתם עטו עליו כמוצאי שלל רב.
"שמעתם? דייויד אומר שאני צודק", הריע ריצ'י, וכמעט נטש אותם באותו רגע לטובת מצוד עקרבים מזורז. בשונה מבן הלורד, לשלושת אלו לא היו שום עכבות בנוגע להשמטת תארים.
"הוא לא אמר שאני לא צודק", העמיד סול דברים על דיוקם.
"מה היתה ההצעה שלך בכלל?" שאל אלברט, שלא ממש הצליח להיזכר מי אמר מה.
"אה..." גם סול כבר לא בדיוק זכר. "לאלף נמרים, אולי?"
"מה פתאום. זו היתה ההצעה שלי", מחה אלברט.
"ליצור קשר עם הקומנדו", אמר הנסיך ברצינות. "אני מאמין שהחיילים שם נשארו נאמנים, אבל אין לי דרך לוודא את זה בנוגע למפקדים - וחוץ מזה, לאסור את כולם... לא נראה לי שיש מספיק מקום בבית הסוהר..."
"אז מה הבעיה?" לא הבין ריצ'י. "תקשיב, אפשר לבנות בית סוהר גדול מקופסאות שימורים..."
והרעיונות המשיכו לזרום.
* * *
"הוד מלכותך!" פרץ סול לחדרם של שייעל'ה והנסיך בלי לדפוק.
"הוד מלכותך, למה אתה לא עונה למיילים שמיכאל שולח לך?"
"דבר ראשון, לא הוכתרתי עדיין למלך", התחיל הנסיך.
"עד זקנה ושיבה. התכוונתי, כנראה שתצטרך לחכות עוד הרבה שנים. שיהיה בבריאות ובשמחה", איחל סול. "ותפתח את תיבת האי-מייל שלך, מהר!"
הנסיך, משועשע במקצת מהסיטואציה אבל תוהה לפשר דבריו של סול לגבי ה"לחכות", הקליד בזריזות את הסיסמה וחיכה שתי שניות עד שעלתה על הצג ההודעה של מיכאל - "ב"ה. שלום הוד מעלתך. יש בשורות טובות. האם אתה יכול להתקשר אלי בדחיפות?"
"בשורות טובות?" שאל הנסיך ולא העז לנחש. "סול, איפה יש כאן טלפון? אפשר להתקשר?"
"מה השאלה", אמר סול והוביל אותו לכיוון הטלפון הנייח. די מהר הוא נעלם מהשטח, ולנסיך היתה תחושה חשודה שהוא לא הלך רחוק מדי.
"בית הלורד מרטין".
"שלום. מיכאל נמצא?"
"רק רגע, בבקשה".
"הלו?"
"מיכאל! זה אתה?!" קרא הנסיך בהתרגשות, אף על פי שזיהה מיד את הקול.
"הוד מעלתך!" גם בן הלורד היה נרגש. "הוד מעלתך, יש לי בשורות טובות בשבילך..."
"נו", האיץ בו הנסיך בציפיה.
"הכי טוב שהיית יכול לדמיין..." המשיך בן הלורד להכין אותו בהדרגה.
"משיח בא ולא שמעתי?" התעניין הנסיך.
"אוה, לא, עדיין לא", נבוך בן הלורד. "משהו אחר".
"אבא שלי חזר", הציע הנסיך.
"איך - איך אתה יודע?" נדהם בן הלורד.
"איך אני יודע מה?" הנסיך התבלבל לגמרי.
"שההורים שלך חוזרים", אמר בן הלורד.
"ההורים שלי חוזרים???" צעק הנסיך בקול שכמעט הגיע לאוזניו של מיכאל ללא צורך בשום טלפון. תוך ארבע שניות הקיפו אותו שייעל'ה, אלברט, סול וריצ'י, אבל הנסיך לא ראה אף אחד.
"אני לא יודע בדיוק את כל המהלכים", אמר בן הלורד, "אני יכול רק להגיד לך בוודאות שבעוד כמה שעות הם כבר יהיו כאן, בעזרת השם. הבנתי ששירות הבטחון נשאר נאמן, ויחד עם יחידת הקומנדו היתה פעולה מוצלחת".
"הקומנדו?" הנסיך הבחין פתאום בעומדים סביבו. "זה היה הרעיון של סול".
"אני פתחתי את צינור ההשפעה משמים", אמר סול בענווה גדולה.
"תמסור להם ד"ש ממני", אמר בן הלורד, "הרבה זמן כבר לא ראיתי אותם".
"לא נורא, עוד מעט תיפגשו", הודיע הנסיך. "מה חשבת, שהם לא יגיעו לטקס ההודיה שייערך?"
"טקס ההודיה!" צעק קולו של שאולי ברקע. "דייויד, אבא ואמא באים!"
"כן, הצלחתי להבין את זה", זרח הנסיך. "לך תארוז חפצים, שאולי. חוזרים הביתה!"
* * *
"נתגעגע אליכם", אמר ריצ'י, כשכולם ישבו בלימוזינה המלכותית, מלווים במשמר כבוד. הנסיך סירב באופן מוחלט לנסוע במכונית נפרדת מהשאר.
"הם היו נאמנים אלי בתקופה הקשה", הוא פסק, "ואני לא אסע לבד, כמו - כמו איזה סנוב או משהו".
אוצר הסלנגים שלו השתכלל בימים האחרונים, ללא ספק.
"גם אנחנו נתגעגע", הבטיח עכשיו הנסיך, שהחל להחשיב את שייעל'ה כאחיו ממש. הוא כמעט שכח שגם ממנו הוא יצטרך להיפרד.
דגלים ענקיים של בית המלוכה קידמו את פניה של המכונית כשנכנסה לעיר הבירה, והמון נרגש הריע לקראתם.
"העם אוהב אתכם, הוד מעלתך", אמר שייעל'ה, שרגש יראת הכבוד חזר אליו.
"שלך תמיד, הוד מעלתך", הצדיעו אלברט, סול וריצ'י.
הנסיך חייך.
* * *
למעשה, עד היום, כמה שנים אחרי הכל, מונחת על השולחן בחדרו התמונה שהנציח צלם מוכשר ברגע של היסח הדעת מצידם. רואים שם את הנסיך עומד במסדרון גבה התקרה, לימינו שייעל'ה, לשמאלו מיכאל, לשמאל מיכאל - שאולי, ומולם אלברט, סול וריצ'י, מתדיינים בלהט לגבי הדרך היעילה ביותר לקיצור המרחק בין הארמון לבין בית הלורד מרטין (תא מעופף, גשר שקוף או נשר מאולף), וכולם צוחקים.
למעשה, בכל פעם שאחד המצולמים מבקר בחדר, וזה קורה די הרבה, הוא טוען שצריך להחליף את התמונה במשהו קצת יותר מעודכן.
אבל הנסיך רק מחייך, ומשיב בשלילה מוחלטת.
תוקן על ידי אידי ב- 26/09/2010 00:53:02
that's very nice! 
רעיון גדול!!! הבנתי כמעט הכל (אני חדשה פה). אני בטוחה דייויד ואיילים יהיו יותר משמחים לדעת זה. תגידי אם גם אחרים הם ממיאמי? 
