האם האדם הוא נצחי

וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (דְּבָרִים ל. טו) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע, וּמוֹרִיד וּמְאַבֵּד נַפְשׁוֹ רַחֲמָנָא לִצְּלָן בְּזֶה שֶׁמּוֹרִידָהּ בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּית וּבִמְקוֹם הַקְּלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא מִשָּׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי, וְעוֹד לְמַטָּה מֵהֶם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר שֶׁל בֵּינוֹנִים בַּאֲרִיכוּת, דְּהִנֵּה הַקְּלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא מְקַבְּלִים גַּם כֵּן חַיּוּתָם וְקִיּוּמָם מִדְּבַר ה' וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ, אֲבָל הוּא בִּבְחִינַת הֶסְתֵּר פָּנִים וִירִידַת הַמַּדְרֵיגוֹת, וְלָכֵן נִקְרָאִים אֱלֹקִים אֲחֵרִים מִפְּנֵי שֶׁיְּנִיקָתָם וְחַיּוּתָם אֵינָהּ מִבְּחִינַת פָּנִים, אֶלָּא מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים דִּקְדוּשָּׁה, וּפֵירוּשׁ אֲחוֹרַיִים כְּאָדָם הַנּוֹתֵן דָּבָר לְשׂוֹנְאוֹ שֶׁלֹּא בִרְצוֹנוֹ שֶׁמַּשְׁלִיכוֹ לוֹ כִּלְאַחַר כְּתֵפוֹ, כִּי מַחֲזִיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ מִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתוֹ.

כַּך לְמַעְלָה בְּחִינַת פָּנִים הוּא פְּנִימִית הָרָצוֹן הָעֶלְיוֹן וְחֶפְצוֹ הָאֲמִיתִּי אֲשֶׁר חָפֵץ ה' לְהַשְׁפִּיעַ חַיּוּת לְכָל הַקָּרוֹב אֵלָיו מִסִּטְרָא דִקְדוּשָּׁה, אֲבָל הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַטּוּמְאָה הִיא תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא, וְאֵינוֹ מַשְׁפִּיעַ לָהּ חַיּוּת מִפְּנִימִית הָרָצוֹן וְחֶפְצוֹ הָאֲמִיתִּי, אֲשֶׁר בָּהּ חָפֵץ חַס וְשָׁלוֹם, כִּי אִם כְּמַאן דְּשָׁדֵי בָּתַר כַּתְפּוֹי לְשׂוֹנְאוֹ שֶׁלֹּא בִרְצוֹנוֹ (רַק כְּדֵי לְהַעֲנִישׁ אֶת הָרְשָׁעִים וְלִיתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים דְּאַכְפָּיָין לְסִטְרָא אָחֳרָא),

וּלְפִי שֶׁבְּחִינַת פָּנִים דְּרָצוֹן הָעֶלְיוֹן אֵינוֹ שׁוֹרֶה כְּלָל עַל הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְגַם בְּחִינַת אֲחוֹרַיִים שֶׁל רָצוֹן הָעֶלְיוֹן אֵינוֹ מְלוּבָּשׁ בְּתוֹכָהּ מַמָּשׁ אֶלָּא מַקִּיף עָלֶיהָ מִלְמַעְלָה, לְכַךְ הִיא מְקוֹם הַמִּיתָה וְהַטּוּמְאָה ה' יִשְׁמְרֵנוּ, כִּי אֲמִיתַּת הַחַיּוּת הוּא אֱלֹקוּת שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלֹקִים חַיִּים וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (יִרְמְיָה י. י) וַה' אֱלֹקִים אֱמֶת הוּא אֱלֹקִים חַיִּים כו', פֵּירוּשׁ לִהְיוֹת שֶׁהוּא אֱלֹקִים אֱמֶת הֲרֵי הוּא אֱלֹקִים חַיִּים.

דְּהִנֵּה אֱמֶת הוּא שֶׁאֵינוֹ נִפְסָק לְעוֹלָם, וּמַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ הֶפְסֵק נִקְרָא כָּזָב, וּכְמוֹ נְהָרוֹת הַמְכַזְּבִין (מִשְׁנָה ט פֶּרֶק ח דְּפָרָה) שֶׁנִּקְרָאִים כָּזָב לְפִי שֶׁנִּפְסָקִים לִפְעָמִים, כִּי אֱמֶת הוּא דָבָר שֶׁאֵינוֹ נִפְסָק לְעוֹלָם, וְזֶהוּ גַם כֵּן הַנִּקְרָא חַיִּים, דְּמִשּׁוּם זֶה נְהָרוֹת הַמְכַזְּבִין פְּסוּלִין לְקִידּוּשׁ מֵי חַטָּאת שֶׁאֵינָן נִקְרָאִים מַיִם חַיִּים, דְּדַוְקָא דָּבָר אֲמִיתִּי שֶׁאֵינוֹ נִפְסָק לְעוֹלָם הוּא הַנִּקְרָא חַי. וְזֶהוּ וַה' אֱלֹקִים אֱמֶת הוּא אֱלֹקִים חַיִּים, דְּלִהְיוֹת שֶׁהוּא אֱלֹקִים אֱמֶת, שֶׁאֵין בָּזֶה כִּלָּיוֹן וְהֶפְסֵד חַס וְשָׁלוֹם, הוּא אֱלֹקִים חַיִּים, בְּחִינַת חַי וְקַיָּים מִצַּד עַצְמוֹ שֶׁחַי וְקַיָּים לָעַד, בָּרוּךְ חַי לָעַד וְקַיָּים לָנֶצַח, וְכָל הַדָּבוּק לֵאלֹקוּת הוּא גַם כֵּן בִּבְחִינַת חַי, לְפִי שֶׁהָאֱלֹקוּת מֵאִיר בְּתוֹכוֹ בְּגִילּוּי וּמִתְיַיחֵד בּוֹ, וְהוּא בָּטֵל אֶל הָאֱלֹקוּת הַמִּתְלַבֵּשׁ בְּתוֹכוֹ וְדָבוּק בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר, מִשּׁוּם זֶה נִקְרָא גַם כֵּן חַיִּים.

וְזֶהוּ מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן פֶּרֶק ל"ד) עֲשָׂרָה נִקְרָאִים חַיִּים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (יִרְמְיָה י. י) וַה' אֱלֹקִים אֱמֶת הוּא אֱלֹקִים חַיִּים, הַתּוֹרָה נִקְרֵאת חַיִּים שֶׁנֶּאֱמַר (מִשְׁלֵי ג. יח) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאוּשָּׁר, יִשְׂרָאֵל נִקְרָאִים חַיִּים שֶׁנֶּאֱמַר (דְּבָרִים ד. ד) וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם,

דְּלִהְיוֹתָם דְּבוּקִים בַּה' מִשּׁוּם זֶה נִקְרָאִים חַיִּים.

והנה להבין הדוגמא מכ"ז למעלה, צ"ל תחלה ענין אוא"ס. דהנה ידוע דאוא"ס אין הכוונה אור של הא"ס כ"א שהאור הוא א"ס, שאם נא' אור של הא"ס הרי א"ס קאי על העצמות, והעצמות אין לכנות רק בש' א"ס כ"א בשם אין לו תחלה שזה מעלה יתירה על א"ס, דכל שאין לו תחלה ממילא אין לו תכלה, ועצמותו ית' שמציאותו מעצמותו הרי אין לו תחלה ממילא אין לו תכלה, אבל ענין הא"ס אינו מחייב שלא יהי' לו תחלה דיכול להיות דהגם שאין לו תכלה מ"מ יהי' לו תחלה. וזה באחת משתי פנים או בבחי' גילוי מן העצם שהוא כמו העצם וע"כ אין לו תכלה כמו העצם, ויש לו תחלה שהרי הוא רק גילוי לבד מן העצם כו'. או גם בדבר שאינו כלל גילוי מן העצם לא יהי' לו תכלה, מצד שרצון הבורא כך הוא שלא יהי' לו תכלה, וכמ"ש בפלח הרמון דכל קדמון נצחי ולא כל נצחי קדמון שרבים מן הנמצאים יהיו נצחיים ברצון הבורא ואין שום אחד מהם קדמון. וכמו שצבא מעלה קיימין באיש וצבא מטה קיימין במין, וכמ"ש מרוב אונים ואמיץ

צה

כח איש לא נעדר כו', וי"ל דלולא החטא דעה"ד היו גם צבא מטה קיימין באיש, ומ"ש ועתה פן ישלח ידו ולקח מעה"ח וחי לעולם זהו לאחר החטא, דמ"מ אם הי' אוכל מעה"ח הי' חי לעולם, ומפני שנעשה תערובות טו"ר לא רצה הקב"ה שיחי' לעולם לפי שיהי' ח"ו קיום גם אל הרע, אבל לולא החטא הי' גם צבא מטה קיימין במין כו'. ואופן הקיום דצבא מעלה שקיימין באיש הוא כמו קיום דבר נצחי בעצם. וכידוע שיש הפרש בין הקיום דדבר הנפסד להקיום דדבר נצחי, דדבר הנפסד הנה גם בשעת קיומו הוא בהפסידות והיינו שהוא תמיד בהפסידות וכמ"ש הבחיי שהתינוק משעה שנולד מתחיל להתייבש, והדבר הנצחי הוא שאין בו הפסידות כלל. וכן הוא בצבא מעלה שבעת קיומם אין בהם הפסידות כלל, וכדאי' בירושלמי ע"פ אלה תולדות השוה"א בהבראם שהם חזקים כיום הבראם. וכ"ז הוא רק מצד רצון הבורא דהרי מצד עצמן ה"ה הווים ונבראים ומאחר שהם הווים ה"ה נפסדים מצד עצמן, וקיומן הוא רק מצד רצון הבורא כו'. ומה שארז"ל שית אלפי שני הוה עלמא וחד חרוב דקאי על כללות העולמות וההשתל', וכמ"ש כי כאשר השמים

החדשי' והארץ החדשה אשר אני עושה כו' וכמ"ש במ"א, זהו מפני שכך יהי' רצון הבורא שיפסדו יהיו נפסדים, וכ"ז שהרצון בהם שיהיו בקיומן בלי הפסידות ה"ה קיימין כמו דבר הנצחי כו'. הרי שאפשר להיות שאין לו סוף אף שיש לו תחלה, וכל שאין לו תחלה ממילא אין לו סוף, וא"כ אם הי' הכוונה על עצמותו ית' הול"ל אין לו תחלה.