ניטשה

מה שלא יהיה - הרגש המפסיד לא מתבטל. המעשה מכריע את מה שבא לידי ביטוי בפועל. אך בכח שניהם נשארים.

ב"ה אני רואה שהדברים מתחילים להיות ברורים. סידרת יפה.

תשובה:
ההבדל הוא קודם כל בתוך האדם פנימה, הוא יכול לבוא לידי ביטוי בהרבה סיטואציות אחרות.

יש אפשרות לירות בחפים מפשע ולשנוא את כל הערבים - סתם, כי הם ערבים...
ויש אפרות להעצב על כך שנאלצת לירות גם בחפים מפשע וממילא לדאוג לשפר את מצבם של הערבים האחרים החפים מפשע...

ההבדל בין מכריע למתבטל הוא בכח - ברובד הפנימי. בפועל - המעשה שנעשה הוא אותו מעשה בדיוק. אך השאלה מיתוך מה הוא יוצא. האם אני רוצה בכל מאודי במעשה זה? או מיצר על חלק מתוצאותיו...?

אכן בכל מקרה המעשה היה צריך להעשות. אך מה היה עליך לחוש בתוכך כשאתה מבצע את המעשה? האם אין לזה חשיבות?

א. ידועים דברי הרמח"ל שלא מספיקים המעשים הנכונים אלא צריך אדם לקנות גם את הכוונות הטהורות.
ב. אף שהכוונה לא באה לידי ביטוי במעשה זה - היא תבוא לידי ביטוי במעשים אחרים...

הראיה, לשיטתך חייל שהרג אין ספור פעמים חפים מפשע (מתוך דילמה מוסרית) צריך להרגיש רע ולייסר את עצמו כמו טירון שעשה זאת בפעם הראשונה. או שהוא צריך להיות קר ולהתנהג כרגיל. לפי הפסיכולוגיה ההתנהגותית החייל המורגל למבצעים מהן אלו הופך להיות קר לחלוטין כלפי התוצאה, אז מה תגיד שהוא אדם רע כי אין לו נקיפות מצפון?

קודם כל, אין לי בעיה לזרום איתך ולענות תשובה פשוטה שהיא פחות אמיתית לענ"ד - שאכן אינו אדם אידיאלי כמו דוד שלא יכל לבנות את המקדש. יתכן שיש צורך גם בכאלה אנשים. אבל הם אכן לא כשירים להחלטות גדולות שלהם צריכים אנשים שליבם שלם. גדולי דור טהורים.

תשובה אמיתית יותר לענ"ד - החייל לא ייכנס מזה למשבר. משבר קורה כאשר לאדם יש רגשי אשמה על הדבר שעשה. במקרה זה לא יהיו לו רגשי אשמה כלל. הוא עשה מה שהיה עליו לעשות כפי שכתבתי קודם. אלא מה? המציאות בה נאלץ לפגוע גם מחפים מפשע הינה מציאות עגומה ומעציבה. ועל כך יצר לו. על המציאות הנוראה שאנשים שלא עשו רע נפגעים.

זו הזדמנות להעמיק את הדברים: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה"?!
על מה המהומה? זה מה שהיה צריך לקרות! המצרים הרשעים טבעו ועכשיו הכל הסתדר - יאללה בלאגן...!!

אך לא. נכון, במציאות שנוצרה היה מגיע למצרים לההרג. אך היינו מעדיפים שהמצרים היו טובים יותר ולא רודפים אחרינו - ולא מתים. איננו יכולים לשמוח במציאות עגומה זאת שהמצרים צריכים לטבוע.

כמובן השאלה המתבקשת למה כן שמחים לאחר מכן?

כאן נכנס גם העניין של מלחמות. אין לנו שום עניין במלחמה. המלחמה היא רק אמצעי לשיפור המצב הלא אידיאלי שנוצר. ממילא - תהיה לנו שמחה בזה שע"י המלחמה השתפר המצב והתקרב למצב האידיאלי יותר. אך יצר לנו על הדרך בה היינו צריכים לתקן את המצב, על כך שנאלצנו לגדוע חיים של בני אדם.

על כן בשעת המלחמה עצמה אין לנו לשמוח. "בנפול אויביך - אל תשמח". - בשעה שהוא נופל - "בנפול". - כיוון שאיננו שמחים במלחמה עצמה אלא רק בתוצאתה.

ולכן גם כשמגיעים לשלב שנותרה רק התוצאה - אז יש לנו מקום לשמוח - "באבוד רשעים רינה" - רק כאשר כבר אבדו לגמרי והגענו לשלב התוצאה. ולכן "אז ישיר משה" - רק לאחר שהמצרים כבר טבעו ועמ"י ניצל - שמחו על הצלתם...

אין סיבה לחוש ברגשות מעורבים כאשר ביצענו את מלאכתנו נאמנה. אלא אם כן אנו לא מורגלים לסיטואציה ואין עדיין חפיפה בין הרגש לשכל ברגע שזה יקרה אם יקרה התחושה תהיה טובה כפי שהיא צריכה להיות מצד השכל. קח בחשבון שכמעט כל החלטה בחיינו דורשת ויתור על משהו, אז אנחנו צריכים להיות עצובים בגלל זה?

אתה מחזיר אותנו להתחלה. אבל אני מבין את זה שקשה להחדיר את הרעיון הזה כי הוא מבוסס על מבט מסוים על העולם שלא בטוח שאתם חיים אותו...

אני אנסה לעשות את זה בצורה אחרת.

עשינו מעשה נכון. האם העיקר בחיים הוא רק לעשות מעשים נכונים ולא משנה מה הכוונות במעשים?

מה שייך "מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה"?

הכוונה העיקר!

אני רוצה להבין את הרעיון שלך לוגית, אם תוכיח שהתורה מסכימה אתך אני אאלץ גם כן להסכים אתך כי אני אדם מאמין, אבל עדיין זה לא יעזור לי להבין את ההיגיון שבדבר, מעבר לכך ה' בסך הכל ביקש מהם לא לומר שירה אך לא אמר להם להפסיק לשמוח או להתאבל. וכמו כן הוא לא ביקש מבני ישראל להפסיק לומר שירה.

הראיה, אני רוצה להמשיך ולעשות סדר בדברים.
אני רוצה להביא כעת שתי ציטטות מדבריך לעייל ולהראות שכל אחד מהם מדגישה משהו אחר למרות שבאת להדגיש דבר אחד.

כתבת בהודעה השלישית מלמעלה בעמוד זה: אכן בכל מקרה המעשה היה צריך להעשות. אך מה היה עליך לחוש בתוכך כשאתה מבצע את המעשה? האם אין לזה חשיבות?

ובשתי הודעות מעלי כתבת: עשינו מעשה נכון. האם העיקר בחיים הוא רק לעשות מעשים נכונים ולא משנה מה הכוונות במעשים?

אפשר לשים לב שיש כאן לכאורה שני נושאים שונים, יש את התחושה של מה שאנחנו מרגישים בשעת מעשה, ואם במעשה מעורבים דברים טובים ולא טובים אנחנו אמורים לחוש את הדברים הלא טובים למרות שבכל זאת החלטנו לעשות את המעשה בגלל הדברים הטובים שבו. ואם לא נחוש את הדבר הרע שבזה אז זה לא טוב כי זה מראה על אטימות וכדו' זה כשאנחנו מסתכלים על כל דבר ודבר בפני עצמו אז בודאי שהדבר הלא טוב אמור לתת תחושה בהתאם.
אבל כשמדברים על מה צריך לעשות ומה נכון לעשות או על הכוונה במעשה עצמו אז הכונה היא על עצם המעשה, על כל המכלול שלו ואם בסופו של דבר אנחנו באמת עושים את המעשה אז הכוונה צריכה להיות בהתאם ולא על הפרטים הקטנים שמרכיבים אותו. 

למה?

"אבל כשמדברים על מה צריך לעשות ומה נכון לעשות או על הכוונה במעשה עצמו אז הכונה היא על עצם המעשה, על כל המכלול שלו ואם בסופו של דבר אנחנו באמת עושים את המעשה אז הכוונה צריכה להיות בהתאם ולא על הפרטים הקטנים שמרכיבים אותו. "

למה להתעלם מהפרטים הקטנים? כי אינך אדם מספיק טוב?