3 רגשות 4 הבנות

גאווה וקנאה

1- הגאוותן מתנשא על הזולת... 2- המקנא לעומת זאת מרגיש נחות ביחס לזולת

3- הצד השווה שביניהם שהן הגאוותן והן המקנא מודדים ומעריכים את עצמם ביחס לזולת, ולא ביחס לעצמם.

ענווה

4- הענוותן אינו מתנשא ואינו חש נחיתות ביחס לזולת מכיוון שהוא אינו מודד את עצמו ביחס לזולת, אלא מודד את עצמו באופן אובייקטיבי ביחס לאמת מידה מוסרית בו הוא מאמין.

האם אכן ניתן לומר שעניו פירושו אובייקטיבי?

בגדול אתה צודק, אבל באופן כללי אנשים נבדלים באופיים. אך לא זה העניין, השאלה היא האם ענווה הוא רגש אובייקטיבי.

הגיוניי, שפלות (הגורם לקנאה) הוא ההפך מגאווה ולא ענווה, ענווה הוא מידה אמצעית בין הגאווה לשפלות.
הצד השווה שביניהם לכאורה הוא ששלושתם מודדים את עצמם ביחס לאחרים, הגאוותן מעל אחרים, השפל מתחתם, והעניו רואה את עצמו כשווה בין שווים, אבל זה לא מסתדר לי כי אם העניו מצד האמת אינו שווה בין שווים אלא יותר מהם או פחות מהם אז יוצא שהוא משקר לעצמו ואז כיצד ניתן לומר על ענווה שהיא מידה טובה? כמו כן כיצד ניתן לומר על שפלות שהי מידה טובה אם מצד האמת האדם לא שפל מאחרים (מעבר לכך השפלות גם גורמת למידת הקנאה שהיא מידה גרועה בפני עצמה)

לכן אני מנסה לבנות שתי מצבים לשלושת המידות הנזכרות, האחד שמשווה את עצמה לאחרים והשניה שמשווה את עצמה לאמות מידה מוסרית אובייקטיבית.

השוואה לזולת:
גאווה... חושב שהוא מעל הזולת
ענווה... חושב שהוא שווה לזולת
שפל... חושב שהוא פחות מהזולת

השוואה למוסר:
גאווה... חושב שהוא יותר ממה שהוא צריך
עניו... חושב את עצמו שהוא כמו שצריך
שפל... חושב שהוא פחות ממה שהוא צריך

לכאורה כל שלושת המידות מהסוג הראשון הם טובים כל עוד ההשוואה היא מחשבתית ולא רגשית, כלומר כל עוד האדם לא מודד את ערכו לפי ההשוואה הזו אלא בוחן את עצמו ביחס לאחרים רק כדי להכיר את מקומו במציאות, ברגע שזה הופך לרגשי זה פסול (אם הוא לא מעריך את עצמו לפי ההשוואה הזו זה לא יהפוך לרגשי). כמו כן הגאוותן מהסוג השני פסול בכל מקרה, העניו מהסוג השני במצב הכי נכון לכאורה, אלא שלפי הספרים יש לנהוג קצת במידת השפלות כדי שהאדם לא ירגיש מושלם ופטור מעשייה.

(בפתח האשכול התכוונתי לגאווה מהסוג הראשון, ולענווה מהסוג השני, וקנאה התכוונתי לשפלות מהסוג הראשון שהוא הגורם לקנאה, למען הסדר הטוב הסרתי כעת את המילה קנאה ובמקומה הנחתי את המילה שפלות)

לשאלה עצמה אני עונה "כן".

אבל הערה קטנה...עניו לא מעריך את עצמו מצד עצמו אלא מצד מה שה' נתן לו להיות...

ומה עם בחירה חופשית? האם מעשיו הם לא מצד עצמו? לגבי נכסיו החומריים אתה צודק שהוא צריך לייחס את זה להשגחה פרטית ולא לעצמו.

הכוחות שניתנו לו מאת ה' הם "הנכסים החומריים" שכתבתי. ברור אבל שיש לאדם להעריך את עצמו לפי מעשיו ולא לבטל את עצמו מכל וכל. השקפת עולמך כפי שבאה לידי ביטוי כאן ובאשכולות אחרים טומנת בחובה חיי עצב ודיכאון. תחשוב על זה.

אחחחח...זה כ"כ לא נכון...

אתה כ"כ לא מכיר אותי...

לגבי הדיון הקודם קודם אבהיר לך !!!

באותה מידה שלשיטתי אדם יוכל ברגעים השמחים להתייחס גם לדברים הפחות טובים, ברגעים העצובים יוכל הוא גם לראות את האור - מה שבחייך העגומים - לא תוכל לראות כי זה יתבטל יחד עם הדברים הרעים...תחשוב על זה. ;-)

ולגבי הדיון כאן:
לגבי "הנכסים החומריים" זה לא הכוחות שכתבתי כי דיברתי על הכוחות להגיע לדברים רוחניים, להגיע לדרגות גבוהות בעבודת ה'...

וזה שאדם מעריך את עצמו מצד הכוחות שנתן לו ה' ית', אינו מבטל את עצמו. הוא מרגיש שהוא שווה כי ה' נתן לו להיות שווה. וממילא הוא הכי שמח שיכול להיות - הוא קיבל את הכוחות הכי גדולים וקיבל אפשרות לעשות נח"ר לבורא ית'! יש יותר טוב מזה?

נו טוב, לא התכוונתי אליך ספציפית, אני מניח שכשאתה הולך לעבודה אתה לא בוכה על הביטול תורה שבכך, או כשאתה מתניע את הרכב או מפעיל מזגן אתה לא מצטער על זיהום האוויר שאתה גורם אלא נהנה וחי את החיים. כך שהרעיון מבחינתך הוא תאורתי ואני גם מקווה בשבילך שלא תנסה אותו:)

א. אני לומד בישיבה...

ב. זה שאינני מייסם את הרעיון בכל דבר קטן זה שוב מפני שאינני אדם אידיאלי...אבל ודאי שאדם אידיאלי צריך לחשוב גם על התוצאות השלישליות של כל דבר שעושה אף שזה קשה מאד.

ג. מקווה שאגיע לדרגה שהוא ינבע מאליו בלי שאכריח את עצמי לכך.

הערה נכונה! הגאוותן יכול לההפך לשפל מדי פעם (את המילה קנאה החלפתי במילה שפל כי הקנאה היא רק תוצאה של השפלות) ואז גם יקבל תכונות של מושפל (כמו קנאה), אבל בכללי הוא בעיקר גאוותן ולא מקנא, כך גם השפל יכול גם להתגאות מדי פעם אבל לרוב הוא שפל.