הקבלה ויסודות התורה שבע"פ - הקבלה או משהוא אחר, דיון פתוח.
בעקבות הדיון על קדמות ספר הזוהר ובהסכמת מימוני, החלטתי לפתוח דיון מקביל שיעסוק באמיתות הקבלה מהצד האמוני שבה.
מטרת הדיון היא להגדיר את היחסים, ההקבלה או השוני (אם הוא קיים ) שבין היסודות שאנו אמונים עליהם במסורה מן התורה שבע"פ (ושאר חוקרי האלהות כגון הרמב"ם וכו') לבין היסודות הנ"ל שבתורת הקבלה.
ובהקדים שכבכל תחום ישנם הענפים וישנם השורשים וכך גם בתורת הקבלה לכן מן הראוי שהמתדיינים ידונו בשורשים הכלליים ולא בפרטים שאם לאו הכי אין לדבר סוף.
נשלח ב-4/10/2010 00:09
דעתי ורק דעתי:
ובכן, יש כלל שדברה תורה כלשון בני אדם, (הכלל הזה מחז"ל)
ולכן לא ממש רלוונטי דעה זו או זו, כלומר התורה דברה כלשון בני אדם בזמנם,
וכן הרמב"ם אומר את זה כלפי חז"ל כלומר הם דיברו כלשון בני זמנם והוא (הרמב"ם) דיבר כלשון בני זמנו,
והקבלה דברה כלשון בני זמנם, והחסידות דיברה כלשון בני זמנם,
מה שאנו לומדים מהם שאני חייבים לדבר כלשון בני זמנינו ולא לצטט שיטות שהתברר כלא נכונות,
פשוט ללמוד את התורה כהבנתינו אנו ולא לנסות ללמוד פילוספיות מיותרות שכבר לא רלוונטיות,
וכל זה באתי לשם שמים ורק הוא יעיד בשבילי
נשלח ב-4/10/2010 00:20
אולי זה יקדם את הדיון מעט מקורות על השוואת הפילוסופיה והקבלה כבר נודעו דברי הרמ"א בספרו תורת העולה חלק ג' פרק ד' ובהיות כי כבר האריכו המקובלים לא כתבתי רק הכלל, כאשר נתבאר כי הספירות הם תוארי הפעולות, ואין מחלוקת בזה בין חכמי הקבלה ובין חכמי הפילוסופים רק בקריאת השמות בלבד, כי אלו קראום ספירות ושמות ואלו קראום תוארים ופעולות, וכן כתב הרב רבי משה בוטריל בפירוש ספר יצירה כי חכמת הקבלה היא חכמת הפילוסופיא, רק שבשני לשונות ידברו (וידוע שהרמ"א היה בקיא בפילוסופיה כמבואר בנידון שהיה לו עם מהרש"ל ע"ז בשו"ת וכן ידוע שהיה לו פירוש לספר הזהר).
ובאמונה רמה לר"א אבן דאוד כ' זה הדבר אשר יקראוהו הפילוסופים השכל הפועל הוא אשר יקראהו אנשי דת הערב הרוח הנאמן והרוח הקודש (מאמר שני עיקר ד').
והר"א אבולעפיא (שהחרימו הרשב"א ח"א תקמ"ח ובשה"ג להחיד"א כ' שידוע שגדול אחד העתיק ממנו והוא הרמ"ק) כ' ספר לפרש ספר יצירה עם ספר מורה נבוכים להרמב"ם שניהם יחד.
ובספר כתר ראש הביא מהגר"ח משמיה דהגר"א שממקום שמסתיימת הפילוסופיה שם הוא תחילת הקבלה
בני יששכר במעין גנים פרק ט' כ' שהתגלות החכמה היה מאז לידת הרמב"ן ובפי' ספר יצירה לר"מ בן שלמה אבי סהולה כ' חייבים אנו לחקור כל הדברים כפי השגתנו ולדרוך בהם הדרך שדרכו הנקראים בדרונו בדורות שהיו לפנינו מהיום מאתיים שנה מקובלים וקוראין לחמת העשר ספירות וקצת טעמי המצוות קבלה.
ונודעו דברי רמח"ל בספריו שהסביר הקבלה בדרך מושכלת וראה לרבו דה אירריה בספרו בית אלוהים שצירף דעות המקובלים ודעות הפילוסופים (האפלטוניים)
ובס' ארי נוהם כ'
וקצתם אומרים בהפך שהיא ממש דעת הפילוסופים, וחכמת חכמי יון:
ובהקדמת המגיה למצרף החכמה מספר שהיש״ר בקושטנדינה הראה לו שר
גדול כהר״ר יעקב נחמיאש בתשיבות גדול תק׳׳י קונטרסים מהאר״י ז״ל:
והיה מתפאר להראות שחכמת הקבלה קרובה לפילוסופיה של אפלטון.
שדעותיו ישרות, ורצה שיעתיק לו מפרשי אפלטון מלשון יוני, כי היה
מחבר ספר בכוון שתי הדיעות. וגם אני שמעתי מפי המ״ר ישראל סרוק
תלמיד מובהק להאר״י ז״ל שהיה אומר שאין בין הקבלה והפילוסופיא
כלום, וכל מה שהיה מלמד מהקבלה, היה מפרש על דרך הפילוסופיאה.
ונם אתה כאחד מהם, התפארת עלי כמה פעמים, להראני שאין בקבלה
אלא מה שבפילוסופיאה וברור הוא ההדמות בין הספירות לאידאי ששם
אפלטון, והגלגול שמסתייעים שהיה דעת פיטאגורא. ומה שכתב בנובלות
שאמרו הם בכל דבר ודבר וכל נפש וכל אות וכו', ואני שמעתי ולא אבין
דבריהם המתנגדים, עד שלהטיל פשרה בדבר, הם אומרים שאפלטון דבר
עם ירמיהו הנביא, ואריסטו עם שמעון הצדיק, ואחרים קודם לאלו מהנביאים
הקודמים, ושהנביאים למדו להם סודות אלו, ומזה בא ההשתוות עמהם(עמ' נג)
נשלח ב-4/10/2010 07:58
המנונא
טול איקון ירוק על ההשקעה, והמתחיל אומרים לו גמור.
הצעת להתמקד בשורשים. ואוגוסטינוס תרם ציטוט שמטרתו להראות כי בתחילת דרכה, הקבלה, לפני שהתפתחה הלאה, נטלה עקרונות שהיו חלק מן הפילוסופיה, קראה להם בשמות אחרים, וכינתה אותם "קבלה".
אם זה נכון, אזי יש לדייק יותר. ב"פילוסופיה" הכוונה כנראה לזרם הנאופלטוני. ההולכים בדרך זו קיבלו כאמת את ההנחות כי יש בורא לעולם, שיש נשמה ועולם הבא, ועסקו בשאלת הקשר בין היוצר לבריאה.
הזרם הנאופלטוני מבסס את עצמו על תורותיו של הפילוסוף בן הזמן העתיק אפלטון בעיבוד יותר מודרני, ועיקרו לקוח מכתבי הפילוסוף הגוי וחסר הדת פלוטינוס. (תירגום לעברית של כתביו יצא בהוצאת מוסד ביאליק).
פלוטינוס כמדומה היה זה שאימץ את ההפרדה בין הגשמי לרוחני, והוא זה שהעלה את השאלה כיצד הבורא שכל כולו רוחני יצר עולם שהינו גשמי, והשיב שהיתה זו "אצילות" ו"כשלהבת היוצאת מן הנר". (אני כותב מהזכרון ונא לתקן אם צריך).
ניתן לטעון שאלו היו רעיונות יהודיים ופלוטינוס אימץ אותם.
לטענת גרשום שלום, ראשוני המקובלים באירופה, רבי אברהם ורבי עזרא, עסקו באותן שאלות של פלוטינוס והשיבו אותן תשובות.
גם אם זה נכון, הקבלה שאחריהם כבר הוסיפה פיתוחים שונים, כמו מערכת הספירות (שמזכירה את העולם הגנוסטי של מערכות אלוהיות), וכן את מערכת הספירות של הסטרא אחרא. מאוחר עוד יותר התווספה האמונה שתפקיד האדם הוא ליצור "ייחודים". בהדרגה נאספו מערכות סמל חדשות, פרשנויות חדשות, עד שנוצרה המערכת המורכבת המוכרת היום.
אך עוד לפני שדנים על ההתפתחות ההיסטורית שתרמה להתפתחות הרעיונות הקבליים, יש לרשום מה הם. השתדלתי להרים את תרומתי הדלה אך ברור שמומחה כמוך יוכל לסכם את הכל בצורה ברורה ומסודרת הרבה יותר.
אני ממליץ, לפחות בשלב הראשון, למעט בציטוטים ולהשתדל יותר בתיאור שיטתי, וכפי שכתב המנונא, להתרכז בשורשים ולא בפרטי הפרטים היוצאים מהם.
הת"ח המשכיל הבולט ביותר הידוע לי שמתייחס לזוהר ולמיסטיקה בכלל כאמונת ישראל האותנטית הוא הרב עדין שטיינזלץ. אין שום ספק אצלי שהוא יודע שהזוהר לא מרשב"י, ואף על פי כן. אם יש כאן בקיא בכתביו אולי נוכל לקבל את הפרספקטיבה הזאת.
נשלח ב-4/10/2010 13:29
דיונים של תולדות הרעיונות נוטים לראות בגינאולוגיה של שברי הרעיונות חזות הכל. זה מעניין מבחינה היסטורית, וזהו.
מה זה משנה מי אמר מה.
בפרט שאצלנו (יהודים דתיים) הנטיה לאתר שברי רעיונות שמקורם לא יהודי, ואז לפסול בשתיקה או להתעלם מהעיקר. כאילו שלא היתה רובה של המחשבה היהודית גלגול של רעיונות 'מבחוץ' שהיו בתורם גלגול (משתכלל ומתפתח) של רעיונות מ'חוץ' אחר.
בקיצור, טוב מאוד שיש רעיונות ניאו פלטוניים בקבלה.
נשלח ב-4/10/2010 13:32
עוד שורה. בעצם כל העניין של מי התחיל ומי לקח ממי הוא ילדותי כשהוא נהיה חשוב (ולא כבירור היסטורי), כנ''ל.
נשלח ב-4/10/2010 14:41
המהר"ל מפראג שכידוע היה מקובל והביא בספריו מדברי קבלה, השיג אל הרמ"א שצוטט לעיל והבדיל בין הקבלה לפילוסופיה. אמנם אין כוונתו שהקבלה אינה מקצוע העוסק בחקר האלוקות אלא שהשקפותיה שונות.
כדאי אולי להתמקד בדברים שהובאו לעיל משם הר"א אבן דאוד שהשכל הפועל הפילוסופי הוא רוח הקודש וכו' שבדת. דברים אלו אומצו גם ע"י הרמב"ם (הוא המדע והוא היודע והוא הדעה עצמה) וריה"ל (כמדומני).
והנה המהר"ל בהקדמתו לספרו גבורת ה' השיג מאד על דעת האומרים ומתארים אותו שהוא היודע והוא הדיעה כו' והרבה להשיב עליהם מכל וכל, ואמר וז"ל ראה שהם אומרים עליו שעצמותו שכל מופשט וכל שכל הוא שיודע הדבר בנפשו כמו שהוא חוץ לנפשו וא"כ יהיה הוא ית' נסמך אל אשר עלולים ממנו ויהיה העלול קודם העלה, ואם יאמרו שהוא משיג עצמו שהוא סבה לאלו נבראים אשר ממנו נמצאו ויאמרו שהשכל והמשכיל והמושכל (ר"ל מ"ש הרמב"ם הדיעה והיודע והידוע) דבר אחד כמו שהאריכו בדברים האלה ויהיה מה שמשיג עצמו שהוא סבה לנמצאים הוא בעצמו המושג והמושכל הנה אחר כל אלו הדברים אשר אמרו הדבר בטל ומבוטל, וזהו כי השכל הוא מיוחד בדבר כמו שאתה אומר כי ענין השכל הוא ידיעת הדבר כמו שהוא ואין אל השם יתברך גדר כלל שיוגדר, ואם אתה אומר שעצמותו שכל הרי בזה אתה נותן לו גדר לכך אין לומר שהוא יתברך מתייחד בדבר לומר עליו שהוא דבר זה מיוחד כו' ולפיכך סכלו האומרים שעצמותו שכל אבל הוא ית' לא תוכל לומר דבר מיוחד אבל אנו אומרים שעצמותו הויה פשוטה לא יוגדר במה ואין ענין זה שכל ואין אנו יודעים הוויתו ומהותו. (הועתק מספר דרך מצוותיך לאדמו"ר הצ"צ)
סיכום דברי המהר"ל שהקב"ה אינו שכל ואינו נגדר בגדר, אפשר ואולי צ"ל שזו היא המחלוקת היסודית בין פילוסופיה וקבלה. הפילוסופיה בכלל, אופיה לחקור את העולם ואת היחס בינה לאלוק בכלי האדם, הווה אומר ע"י מבחר המוחשי הוא השכל. אשר על כן אין בכוחה להבדיל בין מציאות העולם והאלוק ובין ההגיון ולכן היא מכנה את האלוק בתואר השכל הפועל, מה שאליבא דדעתה הוא התואר המוחשי הנכבד ביותר.
אמנם הקבלה מיחסת עצמה אחר תורה מן השמים (בפרט בספר הזוהר ברבוי ההתגלויות שבו ובספר יצירה "עד שנגלה אליו ממה"מ הקב"ה) ולכן אף שהיא טורחת רבות לבאר את נבכי האלוקות וכו' דבר שממילא נותן תרוצים לספקות האמוניות, מ"מ צריכים אנו לומר, שכל דבריה אינם מוכרחים מן ההקש השכלי אלא מקורם ברצון האלוקי שלמעלה מהשכל.
נשלח ב-4/10/2010 14:44
אפשר א"כ לומר שהמונחים הקבליים מתחלקים לשניים א. מה שיש להשיב על דבריהם מן הנגלה ולישבם. ב. מה שיש להבחין בהם מן הקבלה ולבקש הטעם הכמוס שבהם.
כמדומני שדיון זה עכ"פ עונה לסעיף הראשון.
נשלח ב-4/10/2010 14:53
המננוא כיצד ניתן לומר שהמהר"ל הוא מקובל כאשר בנצח ישראל פרק יב הוא כותב שיצחק שהוא מידת הדין הוא האמצע (ולא השמאל?)
נשלח ב-4/10/2010 20:30
אם תצטט את כל הקטע אולי נוכל לענות, אך מ"מ גם אם נניח שהדבר אינו מסתדר, האם תקיש מן הפרט אל הכלל?! הרי התוי"ט מביא כמה פעמים ממורו תוך כדי שהוא מוסיף ונסמך בזה מדעת הקבלה וכו'.
אולי נזכיר כאן כמה מערכי הקבלה המרכזיים כדי שיהיה לשואלים על מה להתעורר-
אור א"ס (האור של עצמות הבורא)- צמצום ומקום פנוי- רשימו- העיגול הגדול- קו (היושר)- עיגולים ויושר - אור מקיף ואור פנימי- אדם קדמון והבלי האוזן חוטם פה ואור המצחא - עולם התהו והשבירה- תיקון כלי האצילות מן הכלים השבורים- עולם העקודים- פרצופי עתיק ואריך- פרצופי האצילות אבא ואמא, זעיר אנפין ונוקבא- ספירות דאצילות- מסכך- מלכות דאצילות כתר לבריאה וכו'- עולמות בריאה יצירה עשיה- ספירות בי"ע- היכלות- קליפת נוגה- ג' קליפות הטמאות- היכלות הטומאה-
כמובן שלא מניתי כאן אפ' את מעוטן של כל השורשים אך מ"מ יש כאן משקעים כבדים לדון בהם. בקשתי שהמעורר ישאל מן המוקשה לו בענינים הנ"ל מהיסודות המקובלים ויסביר את דבריו וכנ"ל שמטרת הדיון אינה לבאר את ערכי הקבלה.
אני רוצה לשאול אולי שאלה מקדימה. אם רש"י שלמדנו בשבת האחרונה מתחיל שהתורה היתה צריכה להתחיל "החודש הזה לכם" וכל מעשה בראשית נאמר רק משום 'כח מעשיו הגיד לעמו', (ועיין גם רמב"ן שם), הרי אותה שאלה צריכה להשאל גם על סדר האצילות וכו', והאם תרוצו של רש:י יספיק לכך?
נשלח ב-4/10/2010 21:51
בעל - האצמע של יצחק בדברי מהר"ל הוא ע"ד אדם העומד באמצע ובמיטב שנותיו כן הגבורה היא בין החסד המתחלת אל התפארת המסיימת אשר על כן יש בה התוקף הנכון למצות את חיקור הדין. נראה לי שאין שום קשר (וניגוד) למושג קו האמצעי הקבלי שענינו מיצוע ומיזוג הופכים (כמו מדת התפארת בין החסד והגבורה) שנעשה ע"י צרוף כח עליון .
נשלח ב-4/10/2010 23:30
המנונא, אני חושב שאתה מתייחס לקבלה דרך איספקלריה די מצומצמת ומצמצמת דרך ההגדרות והמשלים הנפוצים שלה (בפרט כפי שהם מנוסחים בקבלת האר"י ובממשיכיה) במקום לעסוק בתכנים שעומדים מאחריהם, לדוגמא לענ"ד קל לראות הקבלה תוכנית (ולטעמי גם משלימה) בין האופן בן חז"ל מתייחסים ל"תהו ובהו וחושך על פני תהום" לבין האופן בו הקבלה (בפרט זו הקדומה) מגדירה את הקליפות, או את המחלוקת הפילוסופית (לכאורה ?) בין הרמב"ם והריה"ל סביב השאלה האם יסוד האמונה היא דרך התבוננות בחכמת הבורא או דרך המסורת של יציאת מצרים, כיחס בין תפיסה דרך ז"א (או זו"נ תלוי באופן בו מבינים את המושגים הנ"ל) להתייחסות דרך א"א ו/או עתיק, וכן על זה הדרך.
