|
|
| נשלח ב-6/10/2010 16:13 |
 |
| |
אני חושב שבתכלס זה לא קשור לשום דבר רק למטרת העיקרית של שבת, אם לזכר ואם לנוח,
אז כל שש ימי (ולא משנה לפי איך הוא סופר ימים) עבודה הוא ישבות יום לזכר ולנוח,
כלומר, איך אנשים חיים שם איך הם סופרים ימים ולפי ימי עבודה ישמור את השבת, הרי ידוע דין ההולך במדבר,
|
|
|
|
| נשלח ב-6/10/2010 17:53 |
|
| |
י"י
על פניו אפשר לומר שאכן לילה אין שם. מה אפשר לעשות? אם לילה הוא הזמן שבו אין שמש בשמים אז אם יש שמש אין לילה. בעיה יותר גדולה אם תהיה בתקופה שבה יש חושך כל הזמן: אמנם את חילופי הימים ניתן יהיה לקבוע באותה שיטה (שמאבדת קצת חן מפני שאת המאורע הפיסי שקובע את חילופי היומם אי אפשר לראות בעין) אבל לגבי דברים שמצוותם ביום לכאורה צריך להמתין לשמש.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/10/2010 19:49 |
|
| |
ידוע לי שישנה לפחות משפחה אחת באלאסקה ששומרת שבת ופסקו להם לשמור שבת לפי זמן סיאטל - משום שזו אמורה להיות הקהילה היהודית הקרובה ביותר.
וזה תמוה משתי סיבות:
א. ההצדקה לדין זה לא מובנת
ב. ישנה עוד קהילה יהודית אחת באמצע - בוואנקובר
|
|
|
|
| נשלח ב-6/10/2010 20:16 |
|
| |
ההצעה שיחשב הכל כיום אחד ארוך לא נראית לי סבירה מהמקרה של מישהו שבא מבחוץ ותוך טיסה של כמה שעות הוא חוזר אחורה בזמן ימים ואף חודשים וזה נראה לי די מובנה בהלכה ובלוח העברי שכל היהודים בעולם חולקים את אותו הלוח (שלוחין היו יוצאין וכו'). ואם כן יש לומר שהם צריכים להתיחס למצב כאילו יש להם יום ולילה כמו בחלק הכדור הנורמלי (שקיעה וזריחה כל 24 שעות).
לפי איזה חלק נורמלי לבחור?
ברור לענ"ד שהחלק הזה צריך להיות על אותו קו אורך שבו הם נמצאים, ולפי זה הכי סביר שיהיה מדובר על קו הגבול בו עדיין יש שקיעה וזריחה כל יממה על אותו קו אורך שלהם ואז יהיו להם ימים ולילות.
נראה לי גם שיש לחלק בין ההלכות
מצוות התלויות ביום כמו תפילין - באמת יהיה ניתן להניח כל היום (לפעמים יותר מ16 שעות ולפעמים רק כמה שעות בודדות)
קריאת שמע - צריך לחזור לדין של "בשכבך ובקומך" אני מניח שיש שם שעות מוגדרות לשכיבה וקימה.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/10/2010 21:00 |
|
| |
יוחנן הקישור שבור
|
|
|
|
| נשלח ב-11/10/2010 16:37 |
|
| |
אני כותב מהפלאפון ולכן לא אוכל להביא קישור. אבל כנס לאתר עולמות (יש שם שיעורים בעריכת הרב יעקב יהודה זילברליכט) וכנס לשיעור קכד- בענין זמני היום והלילה בארצות הצפוניות. אני חושב שתמצא שם תשובה לשאלתך (עוד לא הספקתי לעבור בעצמי)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/10/2010 19:41 |
|
| |
השיעור עצמו דן בענין קצת שונה והוא עצם ההנחה שאכן יש יום של 24 שעות התלוי בסיבוב כדה"א גם אם אין שקיעה וזריחה. זה עצמו יכול להיות אכן נושא לדיון אבל השאלה ששאלתי כאן - מתי מתחיל היום - מתחילה רק אם פושטים את הספק הנ"ל באופן חיובי שיום נוהג גם אם אין זריחה ושקיעה.
לגבי קביעת זמן תחילת היום הוא מפנה לספר הזמנים בהלכה, שבעצמו מסתפק בנושא. השיטה שהוא מציע ותומך בה היא שיטת הר"י שווארץ ש"י"ב שעות הלילה" מתחילות כשהשמש "מעל נקודת המערב" ו "י"ב שעות היום" כשהיא מעל נקודת המזרח. לענ"ד זה לא סביר כי זה יוצר אי רציפות עם המקומות שמעבר לציר הקוטב. אין הגיון שבלנינגרד יהיה לילה של שעה ואם נלך צפונה הלילה יתקצר ויתקצר ופתאום יקפוץ ל 12 שעות.
אני גם לא בטוח שאני מבין מה זה שמש "מעל נקודת המזרח" - למיטב איך שאני יכול לדמיין את זה לפחות בחלק מחוג הקוטב השמש לא עוברת במשך כל היום את אמצע השמיים.
הנה קישור
http://www.olamot.net/shiur/%D7%96%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%90%D7%A8%D7%A6%D7%95%D7%AA-%D7%A6%D7%A4%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA
תוקן על ידי שנרב_נ ב- 11/10/2010 19:44:24
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2010 08:33 |
|
| |
נורת אזהרה (ברוך הבא אל הפורום, קצת מאוחר אמנם, סמיילי) הצביע על נקודה חשובה מאד, לדעתי.
התורה מעניקה לנו הגדרות שאנו מיישמים כדי לדעת כיצד לנהוג (וכמובן, הגרי"ד סולוביצ'יק העניק לנו ניתוח יפה של גישה זו בהצגת דמותו של "איש ההלכה").
אכן החיים המודרניים חושפים אותנו למקרים ואירועים שבהם ההגדרות שלנו אינן מספיקות. ואין לנו אינטואיציות טבעיות לשפוט לאן לשייך כל תופעה.
דוגמא מתחום אחר לגמרי, שהשתמשתי בה בעבר. היום התופעה של אמהות מתפצלת לשנים, בגלל הטכנולוגיה. אמא ביצית ואמא פונדקאית. מי מהן קובעת יותר? איני מבקש לדון כלל בנושא כאן, אלא להצביע על כך שהטכנולוגיה חשפה אותנו למצב שבו קשה למצוא מקורות ואינטואיציות להכרעה.
דוגמא של נורת אזהרה: צ'ק. דוגמא שאני מוסיף: גזל של קנין רוחני (כפי שהמונח משמש במשפט), כלומר העתקת תוכנות וכיו"ב. האם ניתן לומר שמושגינו במה שיש עליו בעלות התרחבו, והם כוללים לא רק דברים ממשיים ומוחשיים? ולכן הגוזל תוכנה, למרות שרק העתיק, ולמרות שזה דבר שאין בו ממש, זה עדיין גזל? ושוב, רק דוגמאות הבאתי.
איך התובנה הזו עוזרת לנו כאן? על ידי כך שאולי יש מקום ליצירת עיקרון. נכון שהתורה מכסה את כל המקרים האפשריים, אבל יש ויהיו מקרים שבהם ניתן להקיש באופן ישיר מן המקורות והמסורות שלנו. ויש מקרים שבהם עלינו למצוא הכרעות חדשות.
דוגמא לדבר (ושוב דוגמא שכבר היתה בפורום והיא חביבה עלי, ואני מביא אותה להמחשה ולא מפני שאני אומר קבלו דעתי או אפילו לדון בה כאן ועכשו): הדלקת אור חשמלי בשבת. לדעתי, אפשר למצוא איסור תורה בהדלקת אור אם מנתחים את הפרדיגמה של איסור הדלקת אש. שהרי אש היא לא רק מקור חימום אלא גם מקור אור. ולפיכך, הדלקת אור שאין בה חימום היא עדיין באיסור הדלקה. (זה לא פותר את כל הבעיות, כגון הדלקת מאוורר. ולשם כך עלינו לחפש ולדון. ולדעתי, מסיבה זו חידש החזו"א את איסור בונה עבור חשמל. לא היה לו משהו טוב יותר).
מה שעשיתי כאן הוא להכליל ממספר תופעות שמוכרות לנו מתחומים שונים ולהסיק, בניסוח מפורש במילים, על כך שיש ויהיו תופעות, אירועים ומקרים, שבהם נצטרך לחפש פתרונת חדשים שאינם נתונים במבט ראשון במקורות ההלכה.
מי מסוגל לכך? ובכן, כמדומה שהפורום שלנו למשל מאגד חכמים ותלמידי חכמים רבים. אולי ראוי לנו לחשוב על הגישה העקרונית שמחייבת חיפוש וניתוח במקורות ובסברות שעולים מהם אחרי פתרונות למה שהוא חדש באופן חריג. (כאן אני מחפש מונח שמזהה את אותם מקרים ותופעות שלגביהן קשה למצוא עיגון במקורות).
מה שכתבתי כאן אינו עונה על שאלתו של נדב. אמנם מה שכתבתי כאן זו תשתית שמבהירה את טיב הבעיה העקרונית, ומבהירה לנו שאולי לא נוכל למצוא פתרון פשוט וקל במקורות. אמנם, יתכן שלאחר שתימצא לנו סברה או הגדרה, היא תהיה כל כך מובנת עד שנוכל להמשיך איתה הלאה ולחוש שהם הם הדברים שנאמרו בסיני.
(האם היו כאלו התפתחויות בעבר בהיסטוריה של ההלכה? האם בגמרא למשל אפשר למצוא עדויות לכך שהיו התפתחויות לא פשוטות ולא קויות שכתוצאה מהן הופיעו הגדרות הלכתיות חדשות? אם יוצאים לדרך עם ההנחה שיש תופעה כזו, האם ניתן לגלותה?)
***
יצחק יונתן
ברוך השב! ויהיה ביקורך זה לדבר קבוע!
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2010 09:52 |
|
| |
[הערה למנהלים: אולי כדאי לפצל את האשכול לשניים - האחד שיעסוק בנושא המקורי והשני שיעסוק בנושא התייחסות ההלכה למציאויות חדשות. שני הנושאים מענינים וזכאים למסגרת הולמת כשלעצמם. הודעה זו שייכת לאשכול השני.]
נורת אזהרה ומיימוני הציגו התייחסויות לדרכי התמודדות עם לקונות הלכתיות בנושאי מציאות מתחדשת. נדמה לי שאלה מייצגים של שתי גישות שונות מהותית הקיימות בקרב פוסקי ההלכה וראוי לדון בהן במפורש.
הגישה שאני מוצא בדברי מיימוני (לפחות בדוגמת הנורה החשמלית) היא גישה שאותה אני מכנה "מוכתבת מקורות". עלינו לרדת לשורשן של ההלכות הקיימות ולמצוא את הגדרתן היסודית (קרי: המופשטת מספיק ) כך שתכלול גם את המציאות החדשה. כך למשל נגדיר אש כמקור חום ו/או אור ונוכל להשליך על החשמל, וכן על זה הדרך. נדמה לי שזו גישה קלאסית של פוסקים.
מאידך, בדברי נורת אזהרה מצאתי (ואולי ראיתי מהרהורי ליבי) הסתכלות אחרת. לדבריו, עלינו לכתוב את הלכות צ'קים מן היסוד, משום שצ'ק הוא מציאות חדשה לגמרי. אני מניח שבהיבטים מסויימים נתייחס אליו כאל שטר חוב, ובהיבטים אחרים כאל כסף, אבל לא בגלל שביסוד הדבר אנו מבינים שצ'ק הוא שטר חוב, אלא בגלל שאנו רוצים שלצ'ק יהיו כללים מסויימים, ובהלכה כללים אלה (במקרה או לא) מתייחסים לשטר חוב. זוהי פסיקה מוכתבת תוצאה, ולכן נוכל לקחת הן מדיני שטרות והן מדיני כסף - בהתאם לצורך. הבסיס לגישה כזאת (במודע או לא) הוא בין השאר בכך שהגמרא מתייחסת לסברא כבעלת תוקף של דאורייתא ולכן ניתן (בניסוח בוטה) "להמציא הלכות" כל עוד הן משתלבות כראוי עם ההלכה הקיימת מחד ועם ההגיון והצורך מאידך.
נדמה לי שגישת הפסיקה מוכתבת התוצאה מצויה יותר אצל פוסקים הנחשבים מודרנים ופתוחים. הסיבה היא כנראה שגישה כזאת יכולה להכיל גם נושאים שאינם הלכתיים קלאסיים (כגון איכות הסביבה). זוהי גם הסכנה שבגישה - האם כל מה שנראה לי נכון וראוי הופך אוטומטית להלכה? מאידך, היתרונות שבגישה זו ברורים - הם מאפשרים להלכה להתייחס בצורה טבעית וישירה לנושאים חדשים. פרדוקסלית, יוצא שדווקא אותם פוסקים המואשמים לרוב בקולות מפליגות, הם מחמירים יותר משום שהם כוללים בהלכה תחומים רבים יותר. מבחינה מעשית, מכיוון שהרבה מנושאים אלה מטופלים לרוב ע"י המחוקק הרבה לפני שהם זוכים להתייחסות הלכתית, והמחוקק מתבסס על מומחים, התוצאה הסופית תהיה במקרים רבים שההלכה זהה לחוק (גם בלי התייחסות לדינא דמלכותא וכד'). זה מעורר שאלות בדרג משני - מה קורה כאשר החוק משתנה וכד', שאין כאן מקומן. נושאים שאינם בתחום ענינו של החוק (האם מיקרוגל נחשב בישול) מטופלים בכלים יותר קלאסיים.
בשו"ת אג"מ (אין לי כרגע את המקור המדוייק) מודפסות זו בצד זו שתי תשובות שנכתבו בהפרש של כשבוע זו מזו. הראשונה היא בנושא מיקרופון בביכנ"ס בשבת. שם מכריע רמ"פ שזה איסור דאורייתא, ומעלה שלוש אפשרויות על איזו מלאכה בדיוק עוברים. התשובה השניה היא בנושא מכשיר שמיעה בשבת. מבחינה מעשית, כמובן, גם זה מיקרופון ורמקול - רק יותר קטן. כאן הפסק הוא שמותר. רמ"פ מודע לתשובתו הקודמת, והוא מזכיר שאמנם כתבתי שיש בכך חשש דאורייתא, אבל בכלל לא ברור איזו מלאכה יש כאן ולכן במקום צורך אפשר להקל... בעיני זוהי דוגמה נפלאה לפסיקה מוכתבת תוצאה. היה ברור מראש לרמ"פ שראוי לאסור מיקרופון בביכנ"ס (בגלל אופי השבת, בגלל שזה מאפיין רפורמי או מה שלא תהיה הסיבה), והיה גם ברור שיש לאפשר לכבדי שמיעה להשתמש במכשיר. עכשיו צריך למצוא את המקורות וההצדקות. מי שקורא את התשובות, רואה שהן מתחפשות לפסיקה קלאסית מוכתבת מקורות - בסופו של דבר תמיד תהיה הצדקה לפסק מן הגמרא והראשונים, אך כשקוראים את שתי התשובות יחד קשה להתעלם מן הרושם של נעיצת החץ לפני שרטוט המטרה. בעיני זו גדלות אמיתית של פוסק, אך צריך כתפיים כמו של רמ"פ כדי לעשות זאת.
(כאשר למדתי בישיבת הר עציון היה שם אברך אחד שהתמקצע בהלכה. הוא הביע פעם טרוניא על הרב עמיטל שלדבריו "פוסק מהבטן" ולא מעקרונות הלכתיים יסודיים. האברך הנ"ל לא הבין שזאת בעצם מחמאה והרב עמיטל תוקע את החץ במקום המתאים. אחר כך אם יש צורך הוא ישרטט את המטרה ויראה היכן היא נמצאת בפוסקים.)
בכל אופן זה יכול להציע כיוון לדרכי התמודדות הלכתית - יש צורך להחליט על המטרה, אך פסיקה יכולה לקבל תוקף רק אם מוצאים לה (גם אם בדיעבד) את ההצדקה המסורתית והעיגון בפסיקה הקיימת.
קיימת גם גישה שלישית הגורסת שכל דבר שייך לקטגוריה הלכתית מוכרת, או שלהלכה אין מה להגיד לגביו. לכן נושא כמו זכויות יוצרים מטופל בכלים של הלכות גזילה הרגילות, וממילא אין כל איסור בהעתקה של חומר מוגן (למעט אולי חילול ה'). זוהי תפיסה פורמליסטית מאוד של ההלכה כקודקס סגור ובלתי משתנה, וקשה לראות בה התמודדות אמיתית שתחזיק מעמד לאורך זמן עם התחדשות מציאויות שונות ומשונות.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2010 10:01 |
|
| |
עציוני
ברשותך הערה.
שמעתי שיעורים בקצות החושן מר' שלמה פישר שליט"א. אחד המשתתפים היה דמות בכירה בכלכלה הישראלית, ואחת השאלות שהוא העלה פעמים רבות, היא כיצד המסחר המודרני מכוסה בהלכה, הרי חלקים גדולים ממנו הם דברים שאין בהם ממש או דברים שלא באו לעולם.
הפתרון החרדי לפסיקה מהבטן הוא אד הומינום, כלומר מי אמר את הדברים. אם אמר אותם מישהו המקובל עליהם כפוסק גדול, אזי גם אם אין נימוק, מוכנים לקבל שבדעת התורה הרחבה שלו הוא קלע לאמת, לעומת זאת אם הפוסק נגוע רח"ל בהשקפתו, ברור שאין דעתו דעת תורה.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2010 11:04 |
|
| |
עם כל הצער שבדבר, אני נאלץ להסכים שלזהותו של האומר יש חשיבות מרובה. לכך רמזתי כשכתבתי שצריך כתפיים של רמ"פ. עם זאת, על מנת להחשיב את הדבר כהלכה פסוקה דומני שעדיין יש צורך גם בהנמקה מסורתית ולא די בגדלות האומר. (נדמה לי שגם בחברה החרדית השמרנית ביותר עדיין יש הבחנה בין הלכות בשר וחלב להלכות מתחדשות שכל ביסוסן הוא 'ככל אשר יורוך'.)
כמו בכל מקצוע, גם בהלכה צריך ידע ונסיון רבים על מנת לפתח אינטואיציה בריאה ולדעת "מהבטן" את התשובה עוד לפני שמוכיחים אותה פורמלית, ולכן לא מכל אחד ניתן לקבל פסיקה שמקורה בתחושה בקצות האצבעות שכך צריך להיות.
כיצד להימנע מפסילה הדדית של רבנים שאורך זקנם או צבע מלבושם אינו נאה בעיני מאן דהו? אינני יודע. עם כל חשיבותה המעשית, זוהי שאלה טכנית שאינה נוגעת לשאלה העקרונית הנידונה כאן - כיצד צריכה (בעולם אידאלי) להיפסק הלכה בנושאי מציאות חדשה.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2010 11:12 |
|
| |
אני מצטט משהו שכתבתי פעם כלפי חברי פורום "חברותא" באתר כיפה, ביחס לרעיונותיו של עציוני מהם אני מסתייג. ואלו דברי שם: רן פנה אלי והפנה את תשומת לבי לויכוח שמתנהל כאן העניין הגיור. יש גם מה להוסיף בנדון הזה, אבל דווקא הדברים שנכתבו באשכול הזהות נראים לי יותר מתאימים לנקודה שאותה אני רוצה לפתח. בשני הנושאים אתם מנסים לעשות חילוק בין הלכה קשוחה, לא גמישה, "פורמלית" וכיוצ"ב כינויים לבין הלכה גמישה "חיה ודינמית", לא קפואה ולא מאובנת, הלכה שנותנת כבוד לשיקולים של "כלל ישראל", שיש בה משקל לטיעונים אפולוגטיים וכו´ וכו´. בואו נעשה סדר בדברים. לדבר שאתם קוראים לו הלכה פורמאלית ומאובנת יש שם קצת יותר קצר: הלכה. אם אי פעם ביליתם במחיצתם של גמרות ראשונים ואחרונים, אתם עצמכם יודעים היטב שכך למד החפץ חיים, כך חשב רבי עקיבא איגר, כך השיב הרשב"א. כן כן, רבותי. אתם לא תמצאו אצלם דבר שאינו "אינטלקטואליזם קר", יחס משפטי כאל מערכת חוקים, או מה שלא תרצו. אתם מוזמנים להציג את התשובה בשו"ת הר"ן או את הסימן בר´ חיים על הרמב"ם שבו "שיקולים כלליים" ו"שיקולים ציבוריים" גברו על ההבנה הפורמאלית הקרה של דברי הגמרא והראשונים. אני לא אומר שאין מקום בחיים ובפסיקה לשיקולים חוץ הלכתיים, וכבר הצגתי את דעתי במאמר שכתבתי בשורש ושעורר פולמוס ארוך - דילמת החרד"ל (כאן http://www.shoresh.org.il/spages/articles/main.aspx?ID=241) אבל אני כן תומך בכך שהדברים, כולל שינויים בהלכה אם הם מוצדקים, יהיו על השולחן ולא מתחת לשולחן. אתה רוצה לנטות מן ההלכה, אהלן וסהלן, אבל אל תתחבא מאחרי סיפורים על "הלכה גמישה" ו"שיקולים של כלל ישרואל". ולמה? מפני שברגע שעשית את זה ויתרת על דבר הרבה יותר קריטי מאשר איזה דין דרבנן או אפילו איסור דאורייתא. מה שעולה מדבריכם כאן הוא שבעצם יש שתי תורות. התורה שכתובה בספרים הנלמדים בישיבות, שנועדו כנראה כדי שהבחורים יבלו את זמנם מול הסטנדר ולא ידברו בזמן הזה לשון הרע, והתורה שמאפשרת פסיקה לרבים, שהיא איזו חכמה סודית שמוחזקת רק בידי קבוצה מצומצמת של רבנים דגולים שיש להם הבנה עמוקה במהותו הפנימית של כלל ישרואל ויכולים לשקול שיקולים כלליים וציבוריים. במלים אחרות, הפקעתם את כל הנושא ממתודת הויכוח הרציונלי שבו שני צדדים מנסים לשכנע בהסתמך על מקורות גלויים, והפכתם את העניין לשאלה של האם אני מאמין ברב פלוני או ברב אלמוני. אם תעיינו שוב תראו שזוהי המסקנה היחידה העולה מ (כאן צינתי למאמר של הרב דרורי שתקף אותי בנושא אחר): שאין כאן מקום לויכוח מפני שלא מדובר כאן כלל על ויכוח אלא על קבלת תכתיבים לא מנומקים מפיהם של יודעי דעת עליון למי שלא זכו לדרגה הזו. ברגע שקניתם את העיקרון הזה הפכתם לחברים בכת, בדיוק כמו חסידי הרב אליאור או הארי קרישנה. הדרך היחידה בה אוכל להתווכח אתכם היא להפריח השמצות על הרבנים שאתם מאמינים בהם בנסיון לשכנע אתכם שאני או מישהו אחר מבין יותר במהותו הפנימית של כלל ישראל או סתם שהזקן שלי יותר ארוך. אין לי שום כוונה לרדת למשחק הזה. אם אתם מסוגלים להיצמד לדוגמה לפיה יש איזה "שיקולי כלל" מסתוריים שקבוצה קטנה של רבנים היא היחידה שמבינה אותם (דל מהכא שמדובר בלא יותר מחמשה אחוז מעולם התורה ומשום מה האמיתות הנעלות הללו לא חלחלו לרב אלישיב ולרב שרמן, ודל מהכא שגם הרבנים המתיימרים האלו חלוקים זה על זה באלף ואחד נושאים), ואיתם ועליהם אין מקום לויכוח אלא רק לציות, לחיי. הייתי רק מציע לכם לשנות את שמו של הפורום מ"חברותא" (שם האמור לרמז על הפעלת המח מול הטכסט בניסיון לרדת למשמעותו תוך כדי ויכוח רציונאלי) ל"חסידים שוטים" או משהו דומה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2010 11:18 |
|
| |
שנרב_נ,
אולי לא קראתי היטב את כל דבריך. אבל אפשר שהנושאים הבאים קשורים איכשהו לעניין:
פרוזבול
היתר עיסקא
מכירת חמץ
מכירת קרקעות בשנת שמיטה
ואם אין הדברים קשורים לא אמרתי כלום וראו נא את דבריי כבטלים ומבוטלים.
תוקן על ידי אליעזרט ב- 12/10/2010 11:29:03
תוקן על ידי אליעזרט ב- 12/10/2010 11:30:36
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2010 11:43 |
|
| |
נדב,
דומני שאתה מכניס לפי (או למקלדתי) דברים שלא יצאו ממני. לא עסקתי כלל בטיב השיקולים המנחים את הפוסק (כלל ישראלים מול פרטיים). גם לא התייחסתי למקרים בהם מישהו מבקש לנטות מההלכה המקובלת - בצדק או לא.
הדיון היה על נושאים בהם עדיין אין הלכה מקובלת, והשאלה היא כיצד לקבוע אותה. לטענתך, הדרך היחידה היא למצוא כיצד היא נובעת ממקורות ראשוניים. אני טענתי שלפוסק יש מרחב תמרון. הוא יכול להחליט מה לדעתו צריכה להיות ההלכה ורק לאחר מכן למצוא לה את הצידוק הפורמלי.
על מנת שלא לתת תורת כל אדם בידו, הצבתי שני סייגים. האחד, בעייתי יותר, הוא אישיותו ורוחב כתפיו של הפוסק. אני מודע לכך שבכך העברתי את הויכוח למישור אחר ולא מנעתי אותו לחלוטין (עכשיו יריבו על אישיותו של הרב במקום על תוכן דבריו). עם זאת, אני מאמין שיש פוסקים המצויים בקונצנזוס רחב, ואנו דנים כעת באופן בו עליהם לקבוע את עמדתם בנושאים חדשים. הסייג השני, והוא החשוב יותר, הוא ההנמקה בדיעבד. לא די לנעוץ את החץ אלא צריך גם לשרטט את המטרה סביבו. הנמקה זו צריכה לבוא בכלים המסורתיים של מקורות, דימוי מילתא למילתא וכד'. כך נכתבות תשובות הלכתיות, וכך גם ניתן לדון בהם, להתווכח ולפרוך אותן. הדרישה לעקביות מחייבת שהפסיקה החדשה לא תסתור את הקיימת אלא תעלה עימה בקנה אחד וממילא היא עומדת למשפט עולם התורה והלימוד ככל פסיקה אחרת. מוטיבציה והנמקה הם שני דברים שונים. המוטיבציה נובעת מעולם ערכיו של הפוסק וההנמקה נובעת מתקדימים ומקורות. החלק המחייב בסופו של יום הוא ההנמקה ובלעדיו אין קיום לפסק, ולכן זהו החלק שייכתב בספרים ובו ידונו אברכי המשי בצורה רציונאלית לעילא.
פסיקה מוכתבת מקורות באופן מוחלט כפי שאתה מנסה להציג, יכולה באופן תיאורטי להתבצע ע"י מחשב, וכבר דנו בכך. קשה לי לראות איך פסיקה כזאת יכולה להוציא את שתי תשובותיו של רמ"פ במקביל. עם זאת, ברור שכל תשובה בפני עצמה ושתיהן גם יחד ניתנת לדיון ולמשא ומתן הלכתיים, ואם תבוא הוכחה כנגד אחת מהן, ניאלץ לפסוק בהתאם למרות שהיינו שמחים לראות את כבדי השמיעה עם המכשיר ואת החזן בלעדיו. המוטיבציה קיימת ומשחקת תפקיד מכריע לדעתי בהכתבת כיוונה של הפסיקה. כאן יש מקום להעדפת פוסקים בעלי שעור קומה. לאחר שנכתב הפסק ונומק, הרי הוא עומד לדיון בכלים הרגילים ככל תשובה הלכתית וניתן להידחות אם כך גזרה התבונה (או המסורת).
|
|
|
|
|
|
