|
|
| נשלח ב-12/10/2010 11:46 |
 |
| |
עציוני
איך אתה מנמק בכלים הלכתיים רצינוליים לעילא את שני הפסקים של רמ"פ?
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2010 12:08 |
|
| |
קשה לי לענות בצורה ענינית לגמרי כיוון שהתשובות אינן לפני. בכל אופן, לדעתי ההנמקה מצויה בתשובות עצמן המפרטות את השיקולים לכאן ולכאן. מתוך המקורות כנראה שאי אפשר להסיק (במשמעות של היסק לוגי חמור) לצד זה או אחר. רמ"פ בחר להראות בתשובה אחת כיצד המקורות מטים לאיסור ובתשובה אחרת שם את הדגש על כך שהטיה זו אינה מוחלטת (ברור שיש גם הבדלים בין המקרים שאיפשרו לו לעשות זאת, כגון קולות מסויימות במקום צער גדול, החשבת כבדי שמיעה כחולה שאין בו סכנה וכד'). הנקודות החשובות לי הן:
א. התשובות מנומקות בצורה קלאסית (על סמך גמרות ופוסקים קודמים).
ב. אם יבוא מישהו עם פירכא חד משמעית לאחת מהן, אני מניח שרמ"פ היה מקבל זאת וחוזר בו, שהרי בסופו של דבר מה שקובע זה המו"מ ההלכתי ולא המוטיבציה.
ג. עם זאת, כל עוד המקורות מאפשרים זאת, הוא בחר להקל במקרה אחד ולהחמיר בשני. לטענתי, מי שהיה יוצא בצורה אנליטית מתוך המקורות בלבד ומנסה לפסוק על פיהם, היה מגיע למסקנה אחידה בשני המקרים (אינני יודע אם לקולא או לחומרא). ההבדלים בין התשובות לא נובעים רק מן המקורות אלא גם מאינטואיציה בריאה של פוסק לגבי התוצאה הרצויה.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2010 12:14 |
|
| |
עציוני
הבה ונמקד את הדיון
מי צדק בהתנתקות, הרבנים שתמכו או ר' אברהם שפירא שדבר על רבעל'ך.
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 12/10/2010 12:15:33
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2010 12:24 |
|
| |
מה ענין שמיטה להר סיני? מחלוקות תמיד היו ותמיד יהיו בכל נושא. במקרה זה גם כמדומני ששני הצדדים לא התיימרו לנמק את דעתם בצורה הלכתית קשיחה אלא הביעו דעה לגבי המהלך הראוי מבחינה תורנית רחבה (לא כל מה שתורני הוא גם הלכתי, גם אם פה ושם יש השלכות הלכתיות). בדיון כזה ודאי שהדרישות להנמקה מסורתית מתרככות.
בנוסף, אין להקיש מדעה בנוגע לארוע ספציפי העומד לפנינו על דרך פסיקת ההלכה מראש. כאשר בי"ד דן בצ'ק מסויים הוא לוקח בחשבון את כל הנסיבות המיוחדות לצ'ק זה ולבעלי הדין העומדים לפניו. כעת אנו דנים בשאלה מהי הדרך הנכונה לקבוע "הלכות צ'קים" מראש ולכתחילה.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2010 13:19 |
|
| |
הסכמנו שיש בחינה תורנית רחבה מעבר להלכה.
לפחות הרב שפירא סבר שהמסגרת הזו מחייבת.
מה מעמדה ההלכתי?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2010 17:58 |
|
| |
עציוני,
אתה מדבר על נושאים בהם "אין עדיין הלכה מקובלת". הגדרה זו כשלעצמה היא מאד רחבה וכוללת בעצם כל שאלה חדשה ובפרט כאלו שקשורות להתפתחויות טכנולוגיות חדשות, הגעתם של אנשים למקומות חדשים כמו חוג הקוטב וכדומה.
כעת לדעתי יש שתי אפשרויות:
1. ניתן להקיש באופן סביר את המצב החדש למשהו שיש לו מקור (דימוי מילתא למילתא). כמובן שניתן לריב על סבירות ההיקש (חשמל משום בונה או קופסאות שימורים כמכב"פ וכו') אבל זה כבר התוכן של כמעט כל הויכוחים ההלכתיים.
2. המצב או המציאות החדשה הוא כל כך שונה עד שאדם סביר לא רואה איך ליישם את הכללים הישנים אליו. דוגמה טובה לזה היא דיני שבת (אם ישנם?) לאדם שנמצא על הירח. [תוכל להתווכח גם על זה ולומר שיש לדמותו למי שהלך במדבר ואבד לו החשבון וכדומה. בא נניח שכולנו מסכימים לצורך הדיון שהדימוי הזה לא לעניין, כלומר שבעצם אוסף המקורות המצוי בידינו לא מאפשר לומר מה לעשות במקרה החדש בדרך של דימוי מילתא למילתא].
אם מדובר במצב מסוג 1 אז חזרנו לויכוחים הלכתיים רגילים. אין לי בעיה עם טענתך שלפוסק יכולה להיות מוטיבציה או מטרה להוציא פסק כלשהו, כל עוד הנימוקים שלו עומדים בתנאי סבירות הגיונית. הדוגמה שהבאת מר"מ פיינשטין היא לא כזו: לטענתך הוא הוציא שני פסקים סותרים בהפרש של שבוע רק מפני שפה התחשק לו להתיר ושם התחשק לו לאסור. אם תשכנע אותי שזה המצב אז אני סבור שצריך לזרוק את אחד הפסקים או את שניהם לפח. התורה וההלכה לא אמורות להיות משחקי הפלסטלינה של אף אחד ויהיה אורך זקנו וצבע כובעו אשר יהיה. זה סוג הרעיונות שנגדם יצאתי באותה תגובה באתר כיפה.
במקרים מסוג 2 באמת קשה לומר מה לעשות. לכאורה מה מועילה לנו כל ידענותו המופלגת של הפוסק? הרי זה כמו הבדיחה בה נותנים לך אורך ורוחב של בריכת שחיה ואז מבקשים ממך לגלות איך קוראים למציל. אין קשר בין מה שיודע הפוסק לבין השאלה הנשאלת. כאן מדובר על יצירת הלכה על בסיס כלום. לא ברור לי למה ליצור כזה דבר ומי בכלל אמור להיות מוסמך לכך.
אל תשכח שכל המושג של "פוסק" הוא חסר משמעות ביהדות. יש רק דבר אחד והוא רצון השם. אם הלכת ושאלת את הסנהדרין בלשכת הגזית ופסקו לך שאתה מותר לאכול את חלב הקיבה ואח"כ נתברר שטעו הרי שאתה חייב חטאת (אא"כ טעו רוב הציבור) אע"פ שהיית אנוס לגמרי ופעלת לפי התורה אשר יורוך. אם אתה תלמיד הראוי להוראה ויודע שהם טעו אסור לך לשמוע להם. ולהיפך אשה שיודעת שבעלה מת יכולה להנשא גם אם בית הדין לא מסוגל להכריע בדבר (נישאת לאחד מעדיה). בקיצור לרב או לפוסק אין שום הסמכה עליונה שהופכת את פסקו למשהו שצריך לקיים. הסיבה היחידה לשמוע לאנשים הללו היא ההנחה שיש סבירות רבה יותר שהם קולעים לרצון הקדוש ברוך הוא, ואני לא מבין איך אפשר לחשוב כך בשאלות מסוג 2 כנ"ל.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2010 20:26 |
|
| |
נדב
העלית בתוך דבריך האחרונים נושא חשוב מאד, וגם לו בעצם מגיע דיון בפני עצמו. מה מקומו של הפוסק?
האם אין זה נכון שמי שיודע יודע?
אמנם יש לי שתי הגהות בדבריך. האחת, שאין זה נכון שאשה רשאית להינשא אם היא יודעת שבעלה מת. ואולי צריך לאפיין ברור יותר מה נכלל ב"רשאית". למעשה, זה מקרה פרטי מתוך אוסף מקרים רב אפשרי שבהם אדם יודע את האמת להיתר (או לאיסור, אבל שם באופן פרדוקסלי זה קל יותר. די להימנע) אבל בית דין, מסיבות שונות, טועה.
דוגמאות:
א. מי שהעידו שהבשר שבמטבחו הוא חלב (בצירה). מותר לו לאכול בחשאי, אבל אם ייתפס, ילקה.
ב. בעל כהן שהתחבא עם אשתו במחבוא כשנפלה העיר בידי כובשים. למרות שהוא יודע שהיא טהורה, עליו לגרשנה (תוספתא וגמרא כתובות. אחד הסיפורים הטרגיים בש"ס).
ג. מה נאמר על מי שהתחייב מיתה בתואנות שקר? האם הוא מותר/חייב להימלט? מה היה אמור לעשות בנו של רבי שמעון בן שטח שהעלילו עליו שרצח את הנפש, אבל ידע שזה סיפור שקרי? האם לא היה חייב לברוח אם היה יכול?
כמובן, זה לא נוגע למעשה לנושא של "תפקיד הפוסק". יש כאן שני תפקידים שונים. תפקיד בית הדין לשמור שעם ישראל יתנהגו לפי התורה, ולשם כך גם מענישים (רמב"ם על הלכות חול המועד, שממנים שוטרים לבדוק בפינות שאין שבבניקים). ותפקיד הפוסק שלקוח מתפקיד הסנהדרין להכריע בשאלות חדשות.
בתווך נמצא הרב שעונה על שאלות שהתשובה עליהן ידועה אבל לא ידועה לשואל.
ושוב יש לנו נושאים לאשכול נפרד...
***
ועוד הגהה שהזכרתי למעלה אבל אולי אני הטועה. כאשר לא נהגו רוב ציבור כהוראת בית דין שהיתה טעות. כדוגמא, שהתירו אחד מסוגי החלב (בצירה) ולא אכל רוב ציבור על פיהם. האם הפטור של האוכל מחטאת אינו נעוץ בכך שסמך על בית דין בין אם עשו רוב ציבור או לא עשו? ולא בכך שיש קרבן חטאת על ידי אחרים?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2010 20:31 |
|
| |
למה לא נותנים לתקן?
שכחתי את המקרה הראשי של נדב, של אשה שיודעת שבעלה מת ואין לה הוכחה כלומר, יש שתי כתות עדים, זו מתירה ("הבעל מת" לדבריה) וזו אוסרת ("הבעל חי"). לבית דין יש ספק ולכן יש למנעה מלהינשא. אבל אם היא אומרת שיודעת שכת אחת צודקת, ונישאת לאחד העדים, אין מוציאין אותה שהרי זה ספק. ואין מכריחין את העד להוציאה לפי שגם הוא אומר שהוא יודע. וכמובן יש כאן שתי שאלות. מה האמת ומה בית דין חייבים לעשות לפי הבירור שבידם. וכאן "כולם צודקים" במובן זה שכולם עושים לפי האמת שהם מסוגלים לברר.
המקרה הזה היה אמור להיות ג' למעלה ומקרה בנו של שמעון בן שטח צריך להפוך למקרה ד.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2010 21:50 |
|
| |
מיימוני
הא דנישאת לא' מעדיה הוא מפני שאדם אחר אינו יודע שמת בעלה. אבל למיטב הבנתי גם אילו היה חד כנגד תרי שמעידים שלא מת עדיין היתה יכולה להנשא בלב שקט לחד שמעיד שמת. כמובן שבי"ד יהיו מצווין להפרישם אבל אילו יהיו בלא בי"ד יוכלו להנשא.
עין בסוף נדרים (צ:) גבי האומרת טמאה אני לך שמשנה ראשונה יוצאת שלא בכתובה וחזרו ואמרו שלא תתן עיניה באחר אלא תביא ראיה לדבריה. כלומר לא מאמינים לה. אבל מה תעשה היא שיודעת שהיא טמאה? בר"ן שם העלה שתי אפשרויות: אפקעינהו לקידושין או שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשוא"ת. רואים להדיא שעצם מה שחכמים החליטו שאינה נאמנת ומותרת לבעלה לא יוצר חלות של היתר לגביה שיודעת את האמת. בקיצור חשובה האמת ולא מה שאומרים חכמים.
מה שכתבת על הוראה לא זכיתי להבין. הרי פוסקים שיחיד שעשה בהוראת בי"ד חייב חטאת ומזה הבאתי ראיה, שכל שאינו מתכפר בחטאת הקהל יביא חטאת בעצמו אף שקיבל היתר לעשות מבי"ד הגדול.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/10/2010 08:29 |
|
| |
נדב
אין מה לנסות להבין אותי. קרה לי דבר לא נעים אבל בכל זאת זה קורה. לגבי הנקודה האחרונה, פשוט טעיתי. לא זכרתי שהכלל שאתה ציטטת ואני ביקשתי לחלוק עליו נתון במחלוקת והלכה רק כפי שכתבת. כדלקמן.
בית הבחירה למאירי מסכת הוריות דף ב עמוד א
הורו בית דין לעבור על כל אחת מכל מצות האמורות בתורה
ר"ל ממין אלו שהזכרנו והם שזדונן כרת ושגגתן חטאת קבועה
כגון שהורו לאכול חלב הקיבה לא שהתירו חלב בכלל שהרי כל שטעו לעקור גוף מצוה מכל וכל יתבאר למטה שאין זו הוראה אלא שהתירו מקצתה כגון שהורו להתיר חלב הקיבה
והלך היחיד ועשה על פי הוראתם פטור שהרי נתלה בבית דין
ומ"מ יתבאר בגמ' שזו דברי יחיד
אבל לדעת חכמים יחיד או מעוט צבור שעשו על פיהם חייבין קרבן יחיד
ואין קרבן לצבור אלא כשנכשלו בהוראתם רוב קהל
ניסיתי לבדוק במה טעיתי, ונראה וזו לא רק שכחה אלא טעות מסברה. שהרי אם סמכו היחידים על בית דין, מדוע אין זה אונס לפטור? אמנם לא זה הנושא שלנו, וכבר התחלתי להכין אשכול בנושא מסויים זה, אלא שזה לא דחוף. נחכה שנגיע עם הדף היומי להוריות.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
| נשלח ב-13/10/2010 09:20 |
|
| |
נדב,
בכל תחום מקצועי, ישנם מומחים אשר יודעים את התשובה אבל לא תמיד יודעים לנמק במפורש מדוע בחרו בתשובה זו ולא אחרת. (זו הסיבה שהדורות הראשונים של מערכות המומחה הממוחשבות היו מאכזבים כל כך). הפתרון מתקבל באמצעות היסקים ודימוי מילתא למילתא, אבל לא תמיד בצורה מודעת. יתרונו של המומחה הוא שהוא כבר מכיר (וניתח בעצמו) מקרים רבים ושונים כל כך, שהאינטואיציה שלו בדרך כלל עובדת טוב יותר מזו של אנשים אחרים. כך גם בהלכה. לכן יש חשיבות לזהותו של הפוסק דווקא במקרים בהם לכאורא דימוי מילתא סטנדרטי ומפורש לא אפשרי (שאלות מסוג 2). אני מאמין שהאינטואיציה שלו לגבי רצון ה', הגדרתה ההלכתית של השבת, מושג הזמן בהלכה ושאר הגורמים הרלוונטים תוביל לתוצאה קרובה יותר לרצון ה'.
ונקודה נוספת: המחייב אותנו למעשה הוא לא רצון ה' אלא ההלכה הפסוקה. כאשר יש סתירה ביניהן הקב"ה צוחק (!) ואומר "נצחוני בני". מובן שאין פירוש הדבר שכל מה שפוסק פלוני או אפילו בי"ד הגדול אומרים הוא נכון. כאשר כבר יש הלכה פסוקה, בי"ד עלולים לטעות ולהורות כנגדה - זו טעות משום שכבר יש הלכה אחרת, ולכן חייבים על כך קרבן. כמו"כ בי"ד כמובן לא יכול לפסוק על המציאות. אם ההלכה היא שאשה שמת בעלה מותרת לינשא, בי"ד לא יכול להחליט אם הוא חי או מת, ומי שיודע בוודאות שהוא מת רשאי לנהוג ע"פ ידיעתו. אולם כעת אנו דנים בדיוק במקרים בהם ההלכה עוד לא נפסקה במפורש. פסיקה של אוטוריטה המקובלת על הציבור יכולה להפוך במהלך הזמן (בתהליך הזכאי לאשכול נוסף) לפסיקה מחייבת. לזהותו של הפוסק יש בודאי משקל סוציולוגי ואולי גם הלכתי (לאור דברי ספר החינוך בנוגע למצב שאין בי"ד הגדול.)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/10/2010 18:45 |
|
| |
השבת גיליתי שהסברה הזו, להכניס את השבת (כלומר להחליף את היום) כשהשמש נמצאת בנקודה הנמוכה ביותר בשמיים, לא אני הראשון שהמציא אותה אלא היא כתובה בשו"ת "במראה הבזק" חלק ה' תשובה א'. שו"ת זה הוא תשובות של אנשי כולל "ארץ חמדה" לשואלים בעולם, והוא בגיבויו ההלכתי של הרב ז.נ. גולדברג. אם אינני טועה הם מביאים את הסברה בשם הרב גורן.
ודאתינא להכי, מכיון שהאשכול כבר הסתעף לשאלות סוציולוגיות שונות, אוסיף הערה לתלמיד טועה וכת דיליה, הסבורים שהמזרוחניקים לא יודעים ללמוד. יש משהו בביקורת שלהם במספר מקרים ואני לא שולל אותה לגמרי, אבל לקח מאלף יכול להיות ההשואה בין התשוובה הזו ה"במראה הבזק" - כולל הפוסקים והדעות המובאים בה כמו הרב גורן - לאוסף הדעות של פוסקים חרדים שליקט הרב גנוט בספרו שנזכר לעיל באשכול ובמאמר שהפנו אליו באתר "עולמות". בעוד שאצל המזרחניקים כתובים דברי טעם, ספרו של גנוט מביא אוסף דברים שנכתבו בבירור על ידי אנשים שאין להם מושג על מה הם מקשקשים. אינני בא בזה לטעון להיפוך היוצרות באופן כללי, אבל יכול להיות שיש כאן מאפין לשאלות הקשורות בהכרת המציאות.
תוקן על ידי שנרב_נ ב- 16/10/2010 18:46:42
|
|
|
|
| נשלח ב-16/10/2010 22:00 |
|
| |
עוד שני דברים (חדשים עבורי) מהשבת
1. הגר"א בסימן רס"א דוחה את דברי ר"ת בטענה ולפיה אם צה"כ הוא הילוך ד' מילין אחרי שקיעה והנה"ח ד' מילין אחרי זריחה אז במקומות צפוניים לא יהיה לילה! זה הוא כתב בקו רוחב 55 (וילנה), כש 500 ק"מ צפונה (נאמר בטאלין אסטוניה או בפטרבורג) אין לילה גם לפי הקריטריון שלו!
2. בכלל דברי השו"ע ברס"א ס"ב הדהימו אותי למרות שבטח כבר למדתי אותם פעם. מה שכתוב של (והרמ"א אפילו לא מעיר!) הוא ששקיעה שאחריה נכנסת שבת היא הילוך ג' מיל ורבע (כשעה) אחרי שהשמש נכסית מעינינו, ובזמן הזה מי שרוצה יכול לקבל עליו תוספת שבת. ממש לא יאומן, היום כל יהודי שינהג כך יוקע כמחלל שבת בפרהסיה על ידי כל אשר בשם רב ייקרא, לא? האם הגר"א ובעל התניא גרמו לפני 200 שנה לכל ישראל לשנות את מנהגם בנושא?
|
|
|
|
| נשלח ב-16/10/2010 22:04 |
|
| |
אני הק' הקשיתי פעם על דברי ר"ת שבגמרא רואים שאדם טועה שתי שעות ומאידך בהדלקת נרות שבת נאמר שלא יאחר ולא יקדים. בשלמא השקיעה שלנו נראית לעינים וכל אחד יכול לזהותה ומובן שלא חיישינן לטעות, אולם השקיעה של רבנו תם כמעט בלתי ניתנת לזיהוי ואיך לא גזרו כאן גזרות להקדמה באיסור סקילה של שבת?
|
|
|
|
| נשלח ב-17/10/2010 10:51 |
|
| |
שנרב. כתבת לתלמיד טועה וכת דיליה, הסבורים שהמזרוחניקים לא יודעים ללמוד… לקח מאלף יכול להיות ההשואה בין התשוובה הזו ה"במראה הבזק" - כולל הפוסקים והדעות המובאים בה כמו הרב גורן … בעוד שאצל המזרחניקים כתובים דברי טעם, ספרו של גנוט מביא אוסף דברים שנכתבו בבירור על ידי אנשים שאין להם מושג על מה הם מקשקשים. בכת שלי יש המון דמוקרטיה (כידוע…) אז איני יכול לענות בשמה ללא בחינת דעת חבריה, תצטרך להסתפק בדעתי הפרטית. ראשית, לא ראיתי את דברי הרב גנוט בעניין. היות וראיתי (די ברפרוף…) דברים וציטוטים אחרים שלו אני מניח שקרוב לוודאי שאתה צודק בקביעתך הנקודתית. יש להבחין בין שני תחומים, התחום ה"קלאסי" שבו יש לנו חומר רב, גמ', ראשונים (ואחרונים) והתחום ה"אמורפי" (קרא לו כאוות נפשך) הנובע מתנאים חדשים שלא שערום הקודמים (כמו הצפון הרחוק וחלל, הפריות מלאכותיות, הלכות מדינה וצבור ועוד.) בתחום הראשון אין תחליף לידע והבנה מעמיקים בחומר הקלאסי, וחושבני שתודה כי כדי להשיג זאת אין תחליף ללימוד סיזיפי היות והחומר רב הוא. החומר כה רב ולעיתים מסובך ומתוסבך עד כי קשה מאוד להכיל חלק משמעותי ממנו ללא להיות, כהגדרה החרדית "מונח בתורה". היחוד של מקצוע זה הוא היותו כה בלתי מסודר, כה "לעוס" נכל מיני זוויות וכה עגול ככדור כך שהרבה נקודות שלכאורה אינן קשורות יכולות להשפיע זו על חברתה (וכבר "רבנו" פעם לגבי הראיה ליס"ב מחום ברווז, שהיא ראיה שלדעתי על אף שאינה מחודדת או קשה להבנה, קשה להמציאה אם אינך "מונח" בתלמוד ראשך וכולך). בחלק זה אם הנך רוצה לפסוק לפי הבנתך שלך בתלמוד (ובראשונים) אתה חייב להשקיע עבודה רבה לאין שיעור כמעט. החלק האמורפי בנוי, בדרך כלל, ובפרט בעניין הצפון והחלל, ראה שו"ת במראה הבזק בעניין הנידון) פחות על חומר רב ומסובך ושיקולים הנובעים ממנו ויותר על הנחות בסיסיות (שאמנם נגזרות מהחומר, אך בדר"כ החומר הנראה רלוונטי לגזירת שיקולים אלו באופן ישיר מועט יחסית ופחות ניתן לראיה חותכת). מטבע הדברים מי שאמון על הלימוד הקלאסי נוטה יותר לחלק הראשון ומזלזל יחסית בחלק השני ומי שפחות אמון על הלימוד הקלאסי– נוטה יותר לחלק השני. חושבני שאבחנתי תואמת את המציאות (לא בדקתי סטטיסטית ואני מדבר על פי הערכה שנבנתה על הכרה מסויימת של החומר). זו אחת הסיבות שבגללן רבני כולל ארץ חמדה אמונים יותר, באופן יחסי על הלכות חלל, הפריות ומדינה, ואנשי הלימוד הקלאסי מתעלמים מכך ונוטים לפתור בעיות אלו ב"אוסף דברים שנכתבו בבירור על ידי אנשים שאין להם מושג על מה הם מקשקשים" (ציטוט ממימרה מעט מוקצנת) או בשאלה ל"גדול דור" שעונה להם ללא נימוק (אין דעתי נוחה מכך, לא מהזנחת החלק האמורפי ולהפתעתך גם לא מפתירתו ע"י דעה סתמית של גדול דור שאינה מנומקת, כדרכה של תורה מאז ומעולם. כתבתי לך בזמנו על כך באיזשהו אשכול והתשובה בדואר או שדברי לא היו ראויים לתגובה). כמובן שזו לא הסיבה היחידה (גם הנתק החרדי מהעולם, לעומת השאיפה ה"מיזרוחניקית" להגדרתך להתערב בעולם תורמים לכך, ועוד סיבות). היות והלימוד המקצועי טמון עדיין רובו המכריע בחלק הראשון חושבני שראייתך מכאן אינה נכונה.
|
|
|
|
|
|
