כללי תורת ההיגיון (לוגיקה) לטובת כולנו,

עכשיו, הבה ננתח את טיעון 1:


נתחיל מהנחה (א): 

עבור כל מאורע אפשרי עתידי, אם המאורע יתרחש, אז בהכרח הוא יתרחש

ניתן לקרוא הנחה זו בשני אופנים:

(א.1): עבור כל מאורע אפשרי X [אם (X יתרחש), אז (בהכרח [X יתרחש])]



שימו לב להבדל שבין שתי הקריאות: בקריאה (א.1), האופראטור "בהכרח" נסוב על התרחשות המאורע, בעוד שבקריאה (א.2), ה"בהכרח" מוצמד ל"אז" -- וכך הוא מציין שמדובר באימפליקאציה לוגית ולא רק מטריאלית גרידא. 

במילים אחרות, ניתן לתרגם את (א.2)  ל:

בהכרח[אם (X יתרחש) אז (X יתרחש)]]

הטענה הזאת [הן בגרסא (א.2) והן בגרסא (א.2')] היא, כמובן, אמת לאמיתה. 

אכן זוהי אמת לוגית, טאוטולוגיה, שבהכרח, אם מחר יירד גשם אז מחר יירד גשם. וזאת משום שבכל מקרה בו הרישא של האימפליקאציה זהה לסיפה שלה, לא יכול להיות מקרה בו הרישא אמיתית והסיפא שקרית [חוק הסתירה]. ואי לכך, אימפליקאציה כזו היא טאוטולוגיה, אימפליקאציה לוגית, אמיתית בהכרח. 

 
אבל מה על קריאה (א.1)?

לפי קריאה זו, המשפט מבטא את הטענה שכל מאורע שיתרחש, הוא מאורע הכרחי [המתרחש בהכרח]. למשל, אם מחר יירד גשם, אז ממילא יתברר שמאורע זה, של ירידת הגשם מחר, הוא הכרחי.

ובכן, אם אנו מדברים על הכרח לוגי -- הרי שזו וודאי שטות. 

טענה המדווחת על מאורע כלשהו [בין אם בעבר ובין אם בהווה] לא יכולה להיות טאוטולוגית או אמיתית-בכל-תסריט-אפשרי-שניתן-להעלותו-על-הדעת 

[לראיה: אם מחר לא יירד גשם, תסריט שבהחלט קל מאד להעלותו על הדעת, הטענה "מחר יירד גשם" היא שקרית].

אך גם אם מדברים על הכרח אחר כלשהו -- 

הרי זו הנחת המבוקש, דהיינו פאטאליזם: 

אם אנו מראש מניחים שכל מאורע שיתרחש הוא מאורע הכרחי, אז אנו כבר פאטאליסטים ואין שום צורך בטיעון נוסף. אבל למה לנו להניח דבר כזה סתם, ללא טיעון? 

אבל שימו לב שההבדל בין שתי הקריאות, המבוטא פה בהצבה שונה של הסוגריים, בעל פה יכול להיות מבוטא רק בטון דיבור[אא"כ הדובר אומר "פתח סוגריים", "סגור סוגריים" -- מה שאדם נורמאלי בדרך כלל לא עושה] -- וטון דיבור הוא דבר חמקמק, כידוע -- התלוי בתרבות וכדומה. 

גם טקסט שהוא בלתי פורמאלי [למעשה -- כמעט כל הטקסטים הם כאלו] יכול לבטא את ההבדל רק על ידי הצבת פסיקים זהירה ["..אז, בהכרח,.." לעומת "..אז בהכרח.."] -- אבל זה הבדל שקל מאד לפספס כשקוראים טקסט. 


כך שללא הפורמאליזאציה שעשינו, קשה היה מאד לנסח את ההבדל שבין שתי הקריאות.

אה -- זו דווקא התחלה טובה -- בניגוד לסרבולים של פפנדראו.

אבל את עצמך, מן הסתם, רואה שהטיעון הזה דורש פירוט. כלומר: הן הנושא והן הנשוא בהנחה ובמסקנה הם שונים -- אי לכך, בצורה בה זה מנוסח כעת, אין פה נביעה לוגית. 

בצורה בה זה מנוסח כעת, צורת הטיעון היא

הנחה: 

עבור כל x ]  x צפוי]

מסקנה: לא [הרשות נתונה] 


וביתר אבסטראקציה:


הנחה: עבור כל x ]  x הוא A]

מסקנה: לא [a הוא B]




השווי זאת לטיעון "סוקראטס" המפורסם [טיעון מסוג מודוס פוננס]:

הנחה 1: כל היוונים בני תמותה

הנחה 2: סוקראטס הוא יווני

מסקנה: סוקראטס הוא בן תמותה 


צורת הטיעון הזה היא:


הנחה 1: עבור כל x [אם (x הוא A) אז (x הוא B)]

הנחה 2: a הוא A

מסקנה: a הוא B


אני מבטיח לך שבמקרה דנן, צורת הטיעון לא אמורה להיות יותר מורכבת..

1.הקב"ה קובע את בחירתם של בני אדם..

2.בחירה חפשית משמעה שבני אדם בוחרים  ללא  השפעה חיצונית.

מסקנה:לבני אדם אין בחירה חפשית.