יושבים ונהנים מזיו השכינה (?)

למה זה לא יאומן?

הנה

בכתבה שלונקקה על האהבה, מוכח כמה "אהבה" שנראית כמושג נפשי והנאה רוחנית. היא סך הכל תוצאה של פעילות נוירופיזיולוגית מוגברת. [אשר הופכת לתחושות סובייקטיביות\נפשיות].

בהינתק המערכת הנוירו-כימית. לא תהיה מושג אהבה בנמצא.

אם כי התחושות הסובייקטיביות עצמם הם דבר אחר מהחומרים והפעילות הכימית והנוירופיזיולוגית. וייתכן שבעולם-אחר, יש להם קיום בלא תשתית גופנית. אבל אז גם יכול להיות קיום להנאת מאכל וכד'.
וזה כבר קשור לבעיה הפסיכופיזית.

והרמב"ם אכן כותב שכל זמן שנמצאים בגוף אין יכולת להשיג את החוויה הזו.

דומני שב'ראיה שכלית' הכוונה לשכל מסתכל, להבדיל משכל חושב, והיא סוג של תפיסה שכלית התופסת דברים באחת, מבלי צורך לעבור שלבים כמו בתהליך מחשבתי רגיל. למשל אתה מתבונן בשרטוט של סודוקו ומיד רואה את פתרונו השלם. נראה לי שסוג דומה לה מצוי אצל מתמטיקאים [אבל לא אצלי :( ].   

ראיה שכלית מופיעה אצלנו במדרשים על פרשת בראשית. 'כך היה הקדוש ברוך הוא, מביט בתורה ובורא את העולם'. [בראשית רבה] 'וכשברא הקב"ה את עולמו נתיעץ בתורה וברא את העולם' [תנחומא]. מביט ומתיעץ הכוונה לאותה ראיה שכלית. יש לשים לב לעוד שני מושגים ב'בראשית רבה'. 'מדעת אומן' ו'אמון פדגוג'. דעת אומן הוא דעתו של האומן האדריכל. פדגוג הוא העבד המלווה את הנער 'פאיס' בלכתו 'אגו' ללמוד, ומשגיח עליו. אנחנו נמצאים כאן במחשבה אפלטונית שחדרה אל המדרש שלנו. הקורא המעוניין יפנה לדיאלוג 'פיידרוס'  שם מתואר המסע של הנפש אל הראיה השכלית של האידאות, ואת מה שהיא צריכה לעשות כדי להתכונן לכך. משל המערה בתחילת הספר השביעי של 'המדינה' עוסק בהמחשה של הראיה הרגילה והראיה השכלית, והאוביקטים השונים של כל ראיה. סיפור המערה הוא המחשה של משל הקו המחולק בסוך הספר הששי של ה'מדינה', שענינו בסוגי המציאות השונים, ובהכרה המתאימה לכל סוג. האדריכל האומן או הדמיאורג יוצר העולם של אפלטון, המביט באידאות ובורא את העולם על פיהן, ראו ב'טימאיוס'.

גם אם השתנו הדימויים ועולם האידאות אינו מצוי עוד אי שם מעבר לשמים, ההשקפה האפלטונית מונחת ביסוד תורת ההכרה שלנו. ויש לה חשיבות עצומה. המחשבה היוונית הזו מתעוררת בהקשר של המתמטיקה והנסיון להסביר כיצד היא מתאימה לעולם ויכולה לתאר אותו מראש, שאלה הקיימת עד היום.

לדיאלוג 'טימאיוס' גם השפעה גדולה על המחשבה התאולוגית, ל'פיידרוס' השפעה על תורת הנפש.

בעל בעמיו

דברי הרמב"ם ראויים לניתוח מפורט. הנה כמה שאלות:

מה טיבה של דבקות זו? מה הרכיבים בנפש שלנו שמאפשרים אותה? מה התיאוריה האונטולוגית (=מה יש במציאות) שמאחוריה?

יתכן שיתברר שהמוות הוא פשוט העדר הפרעות מצד כל מה שאינו שכל ודבקות שכלית. וזה לפי הרמב"ם, שאצלו נמצא יש שנקרא "שכל" והוא, כחלק מתפיסת המציאות הרמבמיסטית, מתחבר ומזדהה עם אוצר השכילות של היש העצום הנקרא "שכל פועל".

כשלעצמי, איני מצליח להבין איך הרמב"ם מצא משמעות ניתנת להבנה בתיאוריה זו המיוחסת לאריסטו. ועל כל פנים, רחוק בעיני שתפיסה זו מתאימה לחז"ל.

***
ירוחם

ציין נא למקור שממנו משתמע שהנפש של המת מסוגלת להנות רק מריח.

זכור לי ששד"ל כותב כי האמירה בפסוקים כי הקרבן הוא "לריח ניחוח" באה כדי לקרב להבנה האנושית, ובוודאי של מי שרחוק מתיחכום פילוסופי, את היות ה' רחוק ושונה מכל היפעלות. והריח הוא התחושה הפחות פיזיקלית שיש לנו.

אני מניח שכך יש להבין את האמירה שציטטת, לא שבאמת נהנים מריח.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

עודד וולאנד

כתבת דברים חשובים ויקרים, ויש הרבה מה לומר אפילו על קטעים קצרים מהם.

אשתדל ככל שיתאפשר.

כתבת