עיונים ותמיהות בתפילה ובמנהגים וכ'

יקירי, מצאת באיזה שהוא מקום אזכור של בית שמאי או בית הלל לאחר החרבן?

ארתח

אוסף מקורות

ימי החושך: תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח', עמוד א'
תנו רבנן: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר, אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים. עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה]. כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר, מנהגו של עולם הוא. הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים.

יהודה חונך את המזבח: מקבים א', פרק ד'
ויהודה אמר לאחיו: הנה נגפו אויבינו, נעלה לטהר את המקדש ולחנכהו. ויקהל כל המחנה ויעלו הר-ציון ויראו את המקדש מחולל והשערים שרופים… ויבחר כוהנים תמימים חפצי תורה. ויטהרו את המקדש… ויקחו אבנים שלמות אשר לא עלה עליהן ברזל ככתוב בתורת ה' ויבנו מזבח חדש כראשון. ... ויחדשו את כל כלי הקדש וישימו את המנורה אל ההיכל ואת מזבח הקטרת ואת שולחן הפנים. וישימו את הקטורת על המזבח ואת המנורה העלו את נרותיה להאיר במקדש. ויתנו את לחם הפנים על השולחן ואת פרוכת המסך על הארון ותכל כל העבודה כאשר בתחילה.
ויהי ביום החמישי ועשרים לחדש התשיעי הוא כסלו בשנת שמונה וארבעים ומאה וישכימו בבקר ויעלו עולות על המזבח החדש כמשפט. ויחנכו את המזבח בעצם היום אשר טמאו אותו הגויים ויהללו לה' בשירים ובכינורות בחלילים ובמצלצלים. ויפלו על פניהם וישתחוו לה' על אשר נתן להם עז ותשועה. ויעשו את חנוכת המזבח שמונת ימים ויקריבו עולות ותודות בשמחת לבבם ... ותהי שמחה גדולה בכל העם כי גלל ה' את חרפת הגויים. ויקיים יהודה ואחיו וכל קהל ישראל להיות ימי חנוכת המזבח נעשים במועדם מדי שנה בשנה ביום החמישה ועשרים לחודש כסלו שמונת ימים בהלל ובתודה לה' ...

חג שמונת הימים: מקבים ב', פרק י'
ומכבי ואשר אתו שבו ויכבשו בעזרת ה' את המקדש ואת העיר... וביום אשר טוּמא המקדש בידי נכרים ביום ההוא היה טיהור המקדש, בעשרים וחמישה בחודש ההוא הוא כסלו. ויחוגו את שמונת הימים בשמחה כחג הסוכות בזכרם את רעותם לפני זמן מה בחג הסוכות בהרים ובמערות כחיות השדה. ועל כן בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובכפות תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם לטהר את מכונו. ובדעת כולם נמנו וקבעו לכל עם היהודים לחג מידי שנה בשנה את הימים האלה... כן היו הדברים בקץ אנטיוכוס המכונה אפיפנס.

הדלקת לפידים: הסכוליון למגילת תענית
מה ראו לעשות חנוכה זו שמונה ימים? אלא בימי מלכות יוון נכנסו בני חשמונאי להיכל ובנו את המזבח ושֹדוהו בשֹיד [...] ולמה היא נוהגת לדורות? אלא שעשאוה בצאתם מצרה לרווחה ואמרו בה הלל והודאה והדליקו בה נרות בטהרה, לפי שנכנסו יוונים בהיכל וטימאו כל הכלים ולא היה במה להדליק, וכשגברה יד בית חשמונאי הביאו שבעה שיפודי ברזל וחיפום בבעץ, (בבדיל) והתחילו להדליק.

יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר י"ב
...ולאחר שטיהרו בקפדנות הכניס בו כלים חדשים: מנורה, שולחן, מזבח, עשויים זהב, ... אף הרס את המזבח ובנה חדש מאבנים שונות שלא סותתו בברזל. ובעשרים וחמישה לחודש כסלו, שהמוקדונים קוראים לו אפלאיוס, הדליקו נרות במנורה והקטירו על המזבח ...
וקרה המקרה ודברים אלה נעשו לאחר שלוש שנים באותו יום, שבו נהפכה עבודת-הקדש של היהודים לעבודת-שיקוץ טמאה. כי בית המקדש שהושם על ידי אנטיוכוס, עמד בשממונו שלוש שנים: שאותם דברים אירעו בבית המקדש בשנת מאה ארבעים וחמש, בעשרים וחמישה בחודש אפלאיוס, באולימפיאדה המאה וחמישים ושלש, ובית המקדש נחנך באותו יום, עשרים וחמישה בחודש אפלאיוס, בשנת מאה ארבעים ושמונה, באולימפיאדה המאה וחמישים וארבע. ...
ויהודה חגג עם בני עירו את חידוש הקורבנות בבית המקדש במשך שמונה ימים, ולא הניח שום צורה של שמחה, אלא היטיב לבם בזבחים מפוארים שעלו בדמים מרובים. וכיבד את אלוהים בשירי תהילות ומנגינות עלי נבל ושימח את העם. וגדולה כל כך הייתה חדוותם על חידוש מנהגיהם, שניתנה להם הרשות לאחר זמן רב, בלי שציפו לכך, לעבוד את אלוהיהם, עד שחוקקו חוק לדורות אחריהם לחוג את חידוש העבודה במקדש במשך שמונה ימים.
ומאותו זמן ועד היום הננו חוגגים את החג וקוראים לו [חג] האורים (=חג האש). ונראה לי, שנתנו את הכינוי הזה לחג, משום שאותה הזכות (לעבוד את אלוהינו) הופיע לנו בלי שקיווינו לה.


הדלקת נרות חנוכה ונס חנוכה: תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"א עמוד ב'
תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין – בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא [נחלקו בסוגייה שני אמוראים בארץ ישראל], ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא. חד אמר טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסין וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאין, וחד אמר טעמא דבית שמאי כנגד פַּרֵי החג וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: שני זקנים היו בצידון, אחד עשה כבית שמאי ואחד עשה כדברי בית הלל, זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג וזה נותן טעם לדבריו דמעלין בקדש ואין מורידין.

תנו רבנן: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה, מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים, ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו ודיו. אמר רבא: צריך נר אחרת להשתמש לאורה, ואי איכא מדורה לא צריך, ואי אדם חשוב הוא, אף על גב דאיכא מדורה צריך נר אחרת.

מאי חנוכה (רש"י: על איזה נס קבעוה)? דתנו רבנן: בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון, [שמונה הם] דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. [שלא לספוד בהם ולא להתענות בהם], שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.

סיכום כל המקורות: רמב"ם, משנה תורה, הלכות מגילה וחנוכה, פרק א'
הלכה א - בבית שני כשמלכו יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו היטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני.

הלכה ב - וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום בחמשה ועשרים בחדש כסלו היה ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור במקדש אלא פך אחד ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד והדליקו ממנו נרות המערכה שמונה ימים עד שכתשו זיתים והוציאו שמן טהור.

הלכה ג - ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן הנרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס, וימים אלו הן הנקראין חנוכה והן אסורין בהספד ותענית כימי הפורים, והדלקת הנרות בהן מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה.