מציאות וחזון באקדמיה ובישיבה (שחר פלד והמסתעף)

הרב זיני טען שאין קשר בין חכמה ואמת לבין ידע.
לשיטתו מהו מקור החכמה והאמת?
בהמשך הוא טען שהתלמוד כולו ביקורתיות, ויש להבחין בין ביקורתיות שבאה לברור האמת לבין ביקורתיות שבאה מתוך שנאה ועוינות.

איך מבחינים? (ההבדל הידוע של נחמה ליבבוביץ' בין פשט לדרש?)


פרופ' מרצבך הציע שראשי הישיבות יבוא לתת חיזוקים לתלמידים שלהם באקדמיה כמו שהם באים לצבא.
כאן יש לשאול האם ראשי הישיבות עצמם מסוגלים להתמודד עם הבעיות שהאקדמיה מעלה, והאם התלמידים נשארים לנצח תלמידי ישיבה? כמובן שגם הבעיות שתלמיד מתמטיקה נתקל בהן שונות לחלוטין מהבעיות של תלמיד מדעי הרוח.

גם הרב יונה גודמן דבר על מכינה ישיבתית לאקדמיה. גם עליו ניתן לשאול האם באמת הישיבה יכולה להכין לאקדמיה.

היום הייתי בערב זיכרון למ"י קיסטר שהתקיים בירושלים, ואני רוצה לחלוק אתכם הרהור שעלה במוחי בעקבות ערב זה.

בין דוברי הכנס השונים היו חוקרים יהודים וערבים תלמידיו של המורה הנערץ. גם הקהל היה מגוון ביותר, פרופסורים וחוקרים מכל גוני הקשת בישראל כולל גם ערבים לא מעטים מתלמידיו של מ"י קיסטר.

האם בחברה החרדית גם מתקיימים ערבי זיכרון או סתם כנסים מעין אלה שבהם, נניח, מספר ראשי ישיבות נושאים הרצאות ואילו בקהל יושבים ראשי ישיבות ורבנים אחרים כמאזינים מן המניין.

כמדומה אני שתופעה זו נדירה בחברה החרדית. ואולי אני טועה?







 

נראה לי שהתופעה הנזכרת יש בה כדי ללמד הרבה על ההבדלים בין שתי העולמות. אשמח אם מישהו יאיר את עיניי.

בצבור החרדי אין מושג של דיון צבורי.
לפני מספר שנים יצא להיות נוכח בפאנל שישבו בו הרב אריאל וח"כ דאז שאול יהלום. שאלתי את עצמי האם ניתן לעלות על הדעת פאנל בהשתתפות הרב אלישיב וח"כ רביץ.

גם דו שיח שאינו צבורי, נניח בין "גדולים" – בדר"כ אין.

דינו, נתתי לי רעיון לניק 'ד"ר טועה'. אבל באמת התכוונתי לתופעה שהזכרת בדבריך האחרונים ותודה על כך שאתה ממקד את הדברים.

זאת אומרת, הרבנים וראשי הישיבות לא באמת מתעניינים איש בדברי התורה והחידוש של רעהו. אכן. לכך נתכוונתי. ותופעה זו אף שאין היא נוגעת ל'דרכי לימוד' שונים, חשובה היא עד מאוד לאפיון ההבדלים שבין העולמות השונים. החוקרים מתקדמים כל הזמן ללא הרף והם לומדים וקוראים איש את דברי רעהו, ואילו הלמדנים כל אחד מתחפר בקונכיה ובסברה שלו.

צא וראה מה בן בני לבן חמי. 

תוקן על ידי אליעזרט ב- 21/10/2010 09:06:32

מעשה באחד מגדולי חכמי המוסר שראה שני צורבים צעירים לומדים תלמוד ומתווכחים בקולי קולות כשאף אחד אינו מקשיב לשני. אמר להם אילו הייתם מנהלים כך משא ומתן בענייני דעלמא היו הבריות אומרים שנשתבשה עליכם דעתכם.

האם זוהי הנורמה של היום. כל ראש ישיבה בתורתו יהגה ואילו תורת חברו לאו תורה היא אלא מונחת לה בקרן זוית ואף אחד אינו משגיח בה. ומה עם הדרשה חרב על הבדים...?