אליעזר
בפעם הראשונה אני פוגש את דברי רב האי גאון שהבאת כאן.
טול איקון ירוק (היום כבר לא קיים, אבל המונח נשאר כאות הערכה והודיה) על המקור.
אחרי ההעתקה, והפיסוק, ניתן לחלק זאת לשלושה שלבים.
א. מה שכתבו אנשי בגדד. הם מכירים שנוהגים לא לעשות מלאכה מן השקיעה ועד שחרית.
הם גם אינם יודעים למה. שמע מינה שראו בעיניהם שכך עושים, ואם היה מי שרצה לשנות, אמרו לו: מה זאת. ואם מישהו שאל למה ומדוע, אמרו לו שצריך לשאול את החכם.
אך תמה אני מה זה "לא לעשות מלאכה". וכי לא הדליקו נר?
ואולי צריך לומר שמדובר במלאכות שאינן נוהגות גם בחול המועד, כלומר מלאכות שיש בהן טרחה ומאמץ?
אבל האם מאלו היה צריך להימנע, הרי בזמן שאין חשמל והנרות ביוקר, מי יעבוד לדוש את התבואה בלילה? (נכון שיש ביטוי "לרקום לאור הלבנה" - או יהיה פירושו של "מוזרות בלבנה" מה שיהיה ונכון שגדעון יצא לעבוד בלילה כדי שלא יתפסוהו המדינים, אבל בתור היסטוריון של כורסה, האם היו עוד שנהגו כך).
יש לשים לב כי לפי מה שיאמר רב האי לקמן משמע שגם בית המדרש היה נסגר ללימודים עם השקיעה.
היה מקום לפרש שהאיסור נהג לאחר נץ החמה ועד לאחר תפילת שחרית. שהרי המונח "שחרית" כאן הוא יוצא דופן, אם איני טועה, ובמקום ראוי היה לומר "נץ החמה" או "זריחה", המונחים המקובלים. לפיכך יש מקום לומר שהאיסור נהג עד לאחר סיום התפילה. ולפי זה, המנהג נגע פחות למה שאחר שקיעה ויותר למה שאפשר לעשות מוקדם בבוקר קודם התפילה.
בין כך ובין כך, מה כבר אפשר היה לעשות לאחר צאת הכוכבים? או לאחר הזריחה ועד לאחר סיום תפילת שחרית? ואם התשובה היא לא הרבה, אז מה הן אותן מלאכות שזוהו כאלו שהמנהג שולל? ואיך הפכו את ההימנעות למנהג?
ב. רב שרירא גאון כבר מכיר את המנהג הזה וכן זקנים שבדורו וכן מי שקדמו לו. והם לא ידעו טעמו.
בזה אפשר להגיד שני פירושים:
מעולם לא היה לזה הסבר. אלא שמה שלא עשו, אותו דבר שלא נעשה, הפך פתאום למנהג. לחיוב.
היה הסבר להופעת הדבר, אבל הוא נשכח.
וזה מחייב להוסיף כמה דורות אחורה. דור של הופעה, דור של הרגל, דור של שכחה.
כלומר, תקנוני אם אני טועה, חמישה דורות לפני רב האי. לפחות.
ג. רב האי גאון אינו סובר כלל שיש מנהג אבלות על תלמידי רבי עקיבא. הוא רק מציע שאם זה נכון, כלומר אם מתו התלמידים באותה עת, ואם מתו דווקא בלילה, אז קברו אותם עד הבוקר.
והאם מכאן יש לדייק שבזמן הלויה בטלים ממלאכה? ואם כן, כמה יישובים משתתפים בזה?
יש לעיין, אך בגמרא אמרו שתלמיד חכם שעמד במינימום מסויים כבר ראוי שיגיעו רבים מאד. ושמא כך היה שם.
ועדיין תמוה הדבר שהרי זה היה בארץ ישראל והמנהג היה בבגדד. ואיך ינדוד נוהג קבורה של שנה אחת בארץ ישראל ויהפוך למנהג? צאו וראו כי בחנוכה לא היה מנהג ותקנה להדליק נרות אלא "בשנה האחרת" (לשון הרמב"ם כמדומה). אז כאן מנהג של שנה אחת הספיק - שהרי לפי המקורות באותה שנה מתו?
ועוד: בקבורה צריך לעשות מלאכות. נניח שכל העם יוצא ללוות את המתים וזה בלילה שאין בו ירח. אז צריך להכין לפידים לתאורה, לטלטל אתים לחפירה, לקבור את המת, הרבה מלאכות מן התורה. אז כיצד בא מכאן מנהג לא לעשות מלאכה?
ושמא עלינו להבין איסור "מלאכה" כפי שכתבתי, שיש בו הרווחה יתרה או טרחה ומאמץ?
וכיצד הבין זאת רב האי שהעלה את ההשערה?
ומאי "לפיכך"?
ואיך "תורה ומגנא ומצלא" והאם זה קשור לענין?
ד. אם היינו מאמצים את התיאוריה שתלמידי ר"ע מתו מחמת המרד, אזי זה בא לומר שאילו היו לומדים ולא יוצאים לקרב, לא היו מתים. ונוהגים להימנע ממלאכה כדי לזכור את הלקח הזה.
אבל אם כן, מדוע לא כתב זאת רב האי במפורש? הרי לא היה תחת שלטון רומא ומה אכפת לו?
ה. לפי הנימוק השני זה נראה כך:
1. יש איסור לעשות מלאכה בקרקע בין פסח לעצרת (תמוה מאד. וכי אין זה זמן עבודה בשדה? וכי אין זה זמן לקטיף של פירות אלו ואחרים? וכי לא מצאנו שעושים מלאכות בזמן הזה - צאו וחשבו עד מתי מותר לחרוש בשדה האילן, אבל יתכן שאני טועה בחשבון).
2. בבבל (בגדד) מבקשים לעשות זכר לדבר.
3. עושים את הזכר לדבר בלילה, וכיון שמקלים בכך, מרחיבים את האיסור לכל מלאכות. וכך מסתבר, שהרי אין עבודות חקלאיות בלילה ובמה יהיה ניכר הדבר.
לפי הגישה האחרונה, שאולי אותה רצה אליעזר ט לשמוע, יש לנו כאן מנהג זר לעם ישראל. ואולי הוא רוצה לקשר זאת לעוד מנהגים זרים שזיהה גם בפדר"א?
