ר' ירוחם הגדול מישראל,
הריני מרחיב בדברי התשובה משום העניין העקרוני המתודי שאני מבקש להראות כאן.
במספר אשכולות סמוכים (ישנים וחדשים) עלה הנושא של השוני בדרכי לימוד בישיבה לעומת האקדמיה. וסוגיה זו שאנו דנים בה עשויה להדגים היטב שוני מהותי, מרכזי וחשוב מאין כמותו.
החוקר מחויב לדבר אחד בלבד לאמת העובדתית, כלומר לאמת ההיסטורית. ואילו החכם התורני מחויב לקהילה ולמסורת ישראל.
עפר אני תחת כפות רגליו של רב האי גאון. אבל כשאנו מעיינים בדבריו אנו רואים עד כמה האמת ההיסטורית והעובדתית לא הייתה חשובה בעיניו כלל ועיקר. ויפה הראה מיימוני עד כמה דברי הגאון קשים ובלתי מבוססים (כפי שאמרתי עיקר דברי מיימוני קיימים ושרירים גם על דברי הגאון המקוריים – תודה מיימוני על הרחבת הדברים בטוב טעם).
אבל הדברים פשוטים מאוד:
רב האי גאון הכיר את המנהג אבל לא ידע את טעמו. אלא שהמחויבות למנהגי הקהילה ולמסורת חייבו אותו להמציא טעמים למנהג. אולי, משער רב האי, לפנינו מנהג אבל, על פי מסורת מותם של תלמיד רבי עקיבא. או אולי לפנינו מעין גזירה שווה משמיטה על פי המקרא. ואולי, מי יודע, ידע הגאון את הטעם האמיתי אלא שלא רצה לגלות את הדברים לשואלים.
כך או כך, העיקר הוא יהודים חביבים אנא מכם אל תסורו ממנהג אבותיכם (שימו לב, כך עשה רב האי גאון כשלושת רבעי מילניום לפני ממציאי הסיסמה 'חדש אסור מן התורה').
עתה בא ר' ירוחם עם הצעה אחרת אף היא מכוח הסברה. אילו היה ר' ירוחם חי בתקופת הגאונים או בתקופת הראשונים דבריו היו זוכים לעיון מעמיק ולמדני כשם שזכו לכך דבריו של רב האי גאון. אבל מה לעשות נתקטנו הדורות, כלומר בני הישיבות נתקטנו, ואילו כלי המחקר התפתחו עד מאוד, וסברה סתמית של בן ימינו שוב אין לה ערך לא בישיבות ולא במחקר שעניינו הוא הבירור ההיסטורי.
רבותיי תלמידי הישיבות והכוללים,
עם סברה אפשר ליישב אולי סתירה בתלמוד או להמציא גדרים של שני דינים וכיוצא באלה. אבל בשום אופן אי אפשר עם סברה להמציא יש מאין תיאור של תהליך היסטורי לא ידוע.
