|
|
| נשלח ב-28/6/2011 08:46 |
|
| |
בד"ה *--end post header*
"נפטר הרב ליפקוביץ הישיש מבני ברק, האיש שלימד בישיבת פוניבז' לצעירים במשך עשרות שנים, ובשנים האחרונות חבר בגלריית ה'גדולים' החרדית.
רמקולים עוברים בשכונות החרדיות בירושלים, בשעות הלילה המאוחרות ובשעות הבוקר המוקדמות, מזרזים את הקהל להגיע להלוויתו שבבני ברק, בקול בוכים השמור רק לגדולי ישראל. הם אפילו לא טורחים לנקוב בשמו, כי אם 'מרן ראש הישיבה' בלבד. כולם הרי יודעים במי מדובר, מה השאלה. אבל השכן החבדניק שלי מרים את התריס, פותח חלון ולא מבין מה קורה: מי היה האיש? למה מעירים אותנו?
גם החרדים צריכים פסטיבלים, ולשם כך בדיוק יש היום הרבה 'מרנים ראשי הישיבה', שבשעת לכתם מן העולם יש ליצור דרמה, והרבה. אנשים רבים טורחים בהפקת האירוע, שחייב להתקיים תוך מספר שעות מן הפטירה ועד הקבורה, עשרות אנשי לוגיסטיקה ויחסי ציבור מתגייסים למצוה, חסד של אמת שכבר לא נותרה בו שום טיפת אמת. האמרגנים הצעירים בבני ברק דהיום גדלו על זכרון הלוויותיהם של הרב שך והסטייפלר, וחשים חוב קדוש לשחזר את האירועים ההיסטוריים ההם לכל הפחות, אבל אם אפשר לשבור שיא של משתתפים, בסכום של שש ספרות כמובן. בהתאם לתנאי התקשורת דהיום יש ליצור את הבזז הנכון, במדינת ישראל ובעולם היהודי כולו.
הכרתי את הרב, זה לא התאים לו, אבל מי שאל אותו בכלל. איש צנוע ויקר, חביב מאין כמוהו, שכמובן למד הרבה תורה במשך תשעים ושבע שנותיו, ולימד עשרות שנים את צעירי בני ברק בני החמש-עשרה. "הגרמי"ל' קראנו לו, להבדילו מן "הגראי"ל' הרב שטיינמן. שניהם היו ממקורביו של הרב כהנמן מפוניבז', לא למדנים חריפים במיוחד אבל בעלי גישה חינוכית, שזיכתה אותם בתפקיד ההוראה בישיבה לצעירים. הזמן עשה את שלו, חלק מן החניכים לשעבר הפכוהו למורה דרך ולצדיק שיש לקבל את ברכתו, דור 'גדולים' הלך ודור בא, והרב הישיש החביב מצא את עצמו בראש הפירמידה הליטאית יחד עם 'מרנים' נוספים של ראשית המאה העשרים. זה הסיפור. למזלו הוא זכה במספר רב של נכדים ונינים, בתוכם כמה יחצ"נים מוכשרים ביותר, שעשו את העבודה ודחפו אותו לכל במה ציבורית בין אם ביקש ובין אם לא. גם זה הסיפור.
אז עכשיו הוא הולך מאיתנו, בעצב, שבע-ימים ומעשים טובים. אבל הצדיקים הצעירים מבני ברק שכבר גדלו בנתיים, לא יתנו לו סתם כך ללכת לשלום למשכבו. יש לעצור את העיר, ואת כל החיים החרדיים אם אפשר. עשרות אלפי בחורי ישיבות מכל הארץ, שמעולם לא ראוהו פנים אל פנים, ינהרו ללוותו בדרכו האחרונה, כמובן רק בכדי לקיים את מצוות הלווית המת. הצילומים און ליין באינטרנט יראו לנו היום רחובות שלמים גדושים בשחור, ורק יוכיחו לעולם כולו כמה אנשים פנויים קלי-הזנקה יש בארצנו. חרדי שאומנותו אומנותו, ויש אלפים כאלו ברוך השם, לא ייראו שם. אין להם זמן."
(ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי "מנגד לעיר")
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-28/6/2011 09:01 |
|
| |
צירוף נאה של הרבה אמת ורשעות
|
|
|
|
| נשלח ב-7/7/2011 09:04 |
|
| |
תגידו מה שתגידו לעצכ"ח יש השפעה,
|
|
|
|
| נשלח ב-16/7/2011 21:44 |
|
| |
ומה זה פתיל תכלת?
|
|
|
|
| נשלח ב-16/7/2011 22:46 |
|
| |
אבן עזרא שמות פרק כה
ותכלת אמר יפת, שהוא כדמות שחרות, כי הוא תכלית כל הצבעים. והכל ישובו אליו, והוא לא ישוב במעשה אדם לעולם.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/7/2011 09:36 |
|
| |
לו הייתי ברוטשילד
"הרבה מאוד אירועים היסטוריים היו ברחוב רוטשילד ב-101 שנותיו. הכרזת העצמאות, בביתו של מאיר דיזנגוף, ברוטשילד 16, היא מהחשובים שבהם. שני עשורים לפני כן, במארס 1921, ביקר בשדרה שר המושבות הבריטי וינסטון צ'רצ'יל, בלוויית הנציב העליון סר הרברט סמואל והברון רוטשילד עצמו. לרגל המאורע, החליט הוועד של תל אביב לקשט את שדרות רוטשילד בעצים. הזמן דחק, וכדי להשלים את המשימה נאלצו בוועד לכרות עצים מחורשות מקווה ישראל ולנעוץ אותם בחולות השדרה. כשמכוניתו של צ'רצ'יל התקרבה ותזמורת הגימנסיה הרצליה פצחה בנגינה, הקהל נדחק והצטופף. כתוצאה מכך, העצים נפלו והגזעים הכרותים נחשפו לעיני כל. צ'רצ'יל העיר לדיזנגוף: "בלי שורשים דבר לא יצמח כאן". http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1235409.html
|
|
|
|
| נשלח ב-24/7/2011 07:01 |
|
| |
השכן של קרליבך בגהינום
שרה פרידלנד העלתה בכנס גם ביקורת על ר' שלמה קרליבך, אחרי שלימדה מניגוניו. לא כל מה שטוב בעולם הבא טוב בעולם הזה
שרה פרידלנד בן-ארזה הייתה חסידה של ר' שלמה קרליבך מצעירותה. הסבא החרדי שלה (אליהו כי טוב, מחבר 'ספר התודעה') אהב אותו למרות הביקורת בעולם החרדי על מנהגיו החופשיים של קרליבך עם נשים: "כשאבא שלי שאל אותו על כך, הוא אמר שישמח מאוד להיות השכן של קרליבך בגיהנום. אבא, שמאוד העריך את סבא, לא הבין את זה, עד שבמלחמת יום כיפור הוא ראה את קרליבך מרקיד את החיילים במצבים הכי קשים. הוא ראה אותו מרקיד חיילים קטועי ידיים ורגליים, ואז הוא התפרץ בבכי במשך שעה ארוכה ומיד אחר-כך טילפן לסבא, ואמר לו: זכיתי להכיר את השכן שלך מהעולם הבא".
וכך, בן-ארזה הצעירה בילתה מילדותה בהופעות של קרליבך, ובנעוריה בילתה גם ביישוב של חסידי קרליבך בארץ, מבוא מודיעים. בכנס הניגונים הוזמנה פרידלנד בן-ארזה – כיום משוררת ועורכת ספרים, מלמדת חסידות וגם 'חזנית' בתפילות נשים – ללמד מניגוני קרליבך, והיא הפליאה בשירתה; כפי שעשתה אחריה גם מימי פייגלסון, מתלמידותיו המובהקות של קרליבך שאף הוסמכה על-ידו כרבה אורתודוקסית, אבל כמובן לא מצאה עבודה בישראל עם התואר הזה ומצאה את עצמה גולה ללוס-אנג'לס, שם היא מכהנת כ'משפיעה רוחנית' (מעין מקבילה ל'משגיח') בבית-ספר קונסרבטיבי לרבנות. מה שמעורר כמובן הרהורים על כך שבישראל פייגלסון יכולה ללמד חסידות כרבה, ופרידלנד יכולה לשיר בפני גברים, רק אם הן עושות זאת בפני קהל חילוני.
ולמרות התרוממות הרוח הכללית בכנס, והאהדה העצומה לניגוני קרליבך בכלל זה, לא חסכה פרידלנד משומעיה גם את ביקורתה על האיש וחסידיו: "במבוא מודיעים נתקלתי לראשונה גם בצדדים הקשים של העולם הקרליבכי. אנשים דיברו שם, כמנהג 'ילדי הפרחים', על חופש מוחלט, על עולם ללא צורך בחוקים מגבילים. אבל בפועל, בעולם ללא תורנות, אותן שלוש נשים היו תמיד אלה שעשו את כל העבודה העצומה של הכנת שבת לאורחים הרבים שתמיד הציפו את המקום.
"בהרבה משפחות היו סיפורים קשים של בגידות וגירושין, של עוני מנוון. ולימים, שמעתי גם עדויות מארבע נשים שונות שהוטרדו מינית על-ידי קרליבך. הגעתי למסקנה שאסור לטפח עולם של חופש ללא גבולות. חסד ללא דין".
פרידלנד הסבירה שהחליטה לומר את הדברים למרות שקרליבך כבר לא יכול להטריד נשים נוספות, משתי סיבות: משום שגילתה שגם דרשותיו, שהתפרסמו לאחר מותו והפכו במקומות רבים להיות כתבי-קודש בפני עצמן, מכילות רעיונות אנרכיסטיים מסוכנים, ומשום שלדבריה, גם אצל כמה מתלמידיו המובהקים, החיים כיום, התגלו אותם כיוונים מסוכנים של הטרדה מינית ופגיעה בנשים.
דממה השתררה באולם כשפרידלנד סיימה את דבריה. אפילו בקהל הזה, שכבר הפך את קרליבך לאחד מגיבורי התרבות שלו, הדברים אינם קלים לעיכול. התגובה הראשונה הייתה של מחאה: "את לא יכולה להטיל על קרליבך אחריות למעשי תלמידיו כיום", אמרה אחת הנשים. אבל מיד אחר-כך קיבלה פרידלנד רצף של תגובות חמות, מעודדות, שמברכות אותה על האומץ לחשוף ולומר את הדברים, וגם על המסר המבקש שלא לבטל את ערכם של הניגונים ומעשי החסד של קרליבך, אבל להיות זהיר לגבי הכיוונים הרוחניים שלו ולא להפוך אותו לקדוש. מאוחר יותר אמרה פרידלנד שכבר חשפה את הדברים קודם לכן גם בפני קהל דתי, "ולשמחתי אנשים הגיבו באותה דרך מקבלת ומעודדת, כולל אנשים שהיו קרובים לקרליבך בחייו".
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' בתמוז תשע"א, 22.7.2011,,,,,,,,,,,,,,,,,
 |
|
|
|
|
|