קיצור תולדות החצר החסידית של הרב אליעזר ברלנד וההתפתחויות הדרמטיות האחרונות ניתן למצוא בכתבה הנאה שפירסם ביום שישי שלום ירושלמי. בקיצור נמרץ עוד יותר: הרב ברלנד, מיסטיקן ברסלבר נלהב וכריזמטי (המילה גם במובנה הפנטקוסטלי) נכלא במשך שנים בביתו על ידי בנו ונכדו, ולאחרונה השתחרר במבצע שכפי הנראה יכנס למורשת הקרב של החסידות.

אבל למה לכלוא את סבא? ובכן, אחרי שנהיה ברסלבר צמחה חצרו של ברלנד במהירות שיא לסביבות אלף(!) משפחות, והכסף התחיל לזרום פנימה. מיליונים. אלא שמה שהעלה את ברלנד לתהילה, דהיינו התנהגותו פורצת הגבולות, נסיקתו המיסטית מעלה מעלה גם על חשבון כל מה שמטה, הם שהדאיגו פתאום את בנו, נחמן, שחשש שהאווז יעוף גבוה ולא יתמיד בהטלת ביצי זהב. ברלנד אכן היה בלתי צפוי: לא פעם חתם על צ'קים שמנים לנזקקים שבאו וביקשו, ומסופר שפעם אף נתן את תפיליו לאדם שביקש. אין ספק שלא קל להפוך מיסטיקן פרוע למכונת כסף.

אבל תמיד אפשר לנסות. על ההיסטוריה של מעצר הבית ניתן לקרוא כאמור אצל ירושלמי (ואתמול הוא כבר חזר לביתו). כאן הייתי רוצה להצביע על שני דברים. הראשון הוא פשוט עד כמה קשה להיות בימינו אוהב אלוהים אמיתי, עד כמה קשה להקדיש את חייך כיום לדבקות אותנטית באלוהות – לפחות בגרסתה פורצת הגבולות.

הנה לכם רב שכפי הנראה אכן רצה בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו לאהוב את האל. האהבה, כידוע, מקלקלת את השורה, וממילא ברור שאדם כזה אינו נוהג על פי "הסדר הטוב". הרגש מוביל אותו פעמים רבות, או השכל, אבל בהיגיון ששונה מהרגיל, שכן כאשר אנחנו רואים ממש שלית אתר פנוי מני, אנחנו נוהגים לפעמים קצת אחרת – תפיסת העולם שלנו, תרתי משמע, פשוט שונה.

והנה מיד מגיעות תרומות. תרומות מביאות אחריהן עלוקות. במהרה נוצר "מנגנון", ובתוכו שורצות זו לצד זו חמדנות, גרגרנות, רכושנות; מזיווגן של אלה ביניהן נולדות קנאה, חוסר ביטחון, חוסר אמון, ובמהרה גם סיאוב, השחתה ובגידה. סביב אוהב האלוהים שלנו נאספת אם כן חבורת נצלנים שרוכבים על גבו: הוא חמורו של משיחם, ומשיחם הוא ממון, אל הכסף והכוח. המיסטיקן הופך אסיר.

נכון, רוב הרבנים הגדולים הם אסירים בבתיהם (על פי ויקיליקס אפילו האפיפיור לא ממש בקשר עם העולם), ולאחרונה גילה לכולם הרב חיים אמסלם שגם הרב עובדייה (למי שעדיין לא קלט את מתוך קשקושיו) לא ממש בעניינים. לרובם זה לא כל כך משנה, כי ממילא הם מעוניינים להתנתק מהעולם ולשקוע בספרים. הרב ברלנד דווקא רצה, כאדמו"ר חסידי, להיפגש עם חסידיו, להשפיע משפעו. זה לא ניתן לו. אז זה עניין אחד: הקושי הבלתי נסבל של המיסטיקה כיום.

ועניין שני: משהו מעניין שקרה בפגישות שכן היו לרב עם חסידיו. מקורות יודעי דבר סיפרו לי שבהתוועדויות היה האדמו"ר מדי פעם זועק "אני בכלא!" או "רוצים לקחת את הרבי!", ועוד שלל אמירות כגון דא. אלא שבהיותו בעיני חסידיו גדול הדור, הצדיק שבדור, הם היו בטוחים כי מורם ורבם מדבר על כוחות הס"מ שמנסים לחבל במאמציו להביא את הגאולה. לא היה ספק לצאן הקדושים שצדיקם נמצא במלחמת גוג ומגוג עם הסטרא אחרא, נאבק עם כוחות השחור בכדי להביא את משיח צדקנו במהרה בימיו.

אלא שלא עם אלוהים הוא נאבק, כי אם עם אנשים, רק עם אנשים, ולא עוד אלא בני משפחתו ממש, שכאמור תיעלו את אורו במנסרותיהם והפכו אותו לזהב בחשבונותיהם.

והנה הצד השני של חיי המיסטיקן (מנהיג הקהילה) בימינו: לא רק שיכלאו אותך (ברמה פחות או יותר מילולית), אלא גם יפרשו כל מה שתאמר כאילו סוד גדול ונסתר אמרת, כאילו כדי להבינך נדרשים בני תמותה לעכל קודם את כל קבלת צפת – ולפלוט אותה בסוף כל מילה שלך. תבקש כוס מים והם יתהו האם כוונתך למים עליונים או תחתונים. המיתוס כופה עצמו על המציאות, כולא אותה במבוכיו, ואין מי שידע למצוא את דרכו החוצה משם. הרב ברלנד היה אסור בביתו, בעוד חסידיו חבושים במגדלים קבליים ללא סולם, ללא חבל, ללא פתח יציאה.

ואם אחת הדרכים לבחון תיאוריה היא ביכולתה לאפשר לבניה לחזות את המציאות, מה נאמר על שיטה שלא מצליחה לתת לאנשיה אפילו לראות את המציאות?

http://tomerpersico.com/2010/12/20/berland/