וואו - אני רואה שהתפתח פה דיון של ממש.
אני עוד אחזור לקרוא מה שנאמר פה עד כה, אבל לפני כן ברצוני להאיר נקודה מסויימת - גם אם דברים דומים כבר נאמרו מזווית אחרת.
ישנו פאראדוקס הנקרא "פאראדוקס מור". והוא הולך ככה:
אך ראשית, שתי הקדמות:
א. צריך להבחין בין משפטים המכילים רכיב אינדקסיקאלי [=הצבעתי], למשפטים שאינם מכילים רכיב כזה. רכיבים אינדקסיקאלים הם מילים כמו: זה, הוא, אני, אתה, שם, פה אתמול, מחר, הלאה..
כדי להבין במלואו משפט המכיל מילים כאלה, חובה לדעת את הנסיבות בהם משפט זה נאמר [או, במקרה של טקסט, את ההקשר של הטקסט].
למשל מבלי לדעת מתי נאמר המשפט "היום יום הולדת ליצחק" לא ניתן לדעת אם המשפט אמיתי [בהנחה שאנו יודעים על איזה יצחק מדובר]. באותו אופן, מבלי לדעת מי אמר את המשפט "אנכי ה' אלוקיך", אי אפשר לדעת אם הוא אמיתי. זאת בניגוד למשפטים כמו "בשלישי לדצמבר יום הולדת ליצחק" או "הקב"ה הוא ה' אלוקי ישראל".
ולכאורה קשה - שהרי ערך אמת של טענות הוא על-זמני ובלתי תלוי בדובר. הטענה "ביבי ראש ממשלת ישראל בשנת 2010" הייתה אמת מאז ומעולם ותהיה אמת תמיד - וכך כל הטענות האמיתיות כולן. באותו אופן, "ביבי ראש ממשלת צרפת בשנת 2010" היא טענה שקרית מאז ומעולם ותמיד תיהיה שקרית [בהנחה שביבי לא ייהפך לראש ממשלת צרפת בחודשיים שנותרו עד תום השנה האזרחית] - וכך כל הטענות השקריות כולן. וזאת, ללא תלות בשאלה מי אומר טענות אלה.
אז למה משפטים המכילים רכיבים אינדקסיקאליים פתאום כן תלויים בדובר, בזמן ובמקום [כל אחד ותלותו הוא]? מדוע המשפט "אנכי ה' אלוקיך" בפי יהיה שגוי אבל בפי הגבורה יהיה אמיתי והמשפט "היום ביבי הוא ראש ממשלה" נכון היום אך היה שגוי לפני 10 שנים? מה קורה פה?
ובכן, התשובה היא נעוצה בהבחנה בין משפט לטענה. משפט הוא אובייקט לשוני, בעוד שטענה היא אובייקט לוגי - בלתי תלוי בשפה. את אותה טענה ניתן לבטא במשפטים שונים באותה שפה ובשפות שונות. למשל, המשפטים "יוסי אוהב את דנה", "דנה נאהבת ע"י יוסי" ו-"Yossi loves Dana" - כולם מבטאים את אותה הטענה.
משפטים המכילים רכיבים אינדקסיקאליים אינם, בפני עצמם, מבטאים טענות במלואן - אלא יחד עם עוד גורמים: ידע שמניחים שיש לנמען, הצבעה פיזית [כשמשתמשים במילה "זה", למשל, ומורים תוך כדי על האובייקט הנדון], ושאר נסיבות [יומיומיות וטקסטואליות] בהם השיח מתרחש.
אבל ההנחה של הלוגיקאים היא שתמיד ניתן לתרגם משפטים המכילים רכיב אינדקסיקאלי למשפטים שאינם מכילים רכיב כזה. למשל, אם נחליף כל שימוש במילה "אני" בשם הדובר, אז כשיוסי אומר את המשפט האינדסיקאלי "אני שיכור", ניתן לתרגמו ל"יוסי שיכור" - משפט נייטראלי מרכיבים אינדקסיקאליים.
ב. צריך להבחין בין הקשרים סגורים להקשרים אטומים בהם טענה מובאת.
מה פירוש?
ובכן, יש כלל של לייבניץ הנקרא "סאלווה ווריטאטה" - שפירושו הוא שתמיד ניתן להחליף מונחים וביטויים בעלי אותה משמעות [שמות נרדפים] אחד בשני בתוך משפט, בלי שהמשפט ישנה את משמעותו וניתן להחליף אובייקטים לוגיים [טענות, קבועים, תכונות וכו'] שקולים בתוך טענה אחד בשני מבלי שערך האמת של הטענה ישתנה.
למשל, השמות הפרטיים "ירח" ו"לבנה" הם שמות נרדפים. בכל משפט בו הם מופיעים, ניתן להחליפם זה בזה מבלי שמשמעות המשפט תשתנה [לפחות לא המשמעות האינפורמאטיבית שלו - להבדיל מקונוטאציות שיריות, אסוציאציות, משמעות רגשית וכדומה] ומבלי שהטענה המבוטאת על ידו תאבד את ערך האמת שלה ["אמת" או "שקר"]. כך מכיוון שהמשפט (א) "הירח קרוב יותר לכדור הארץ מאשר השמש" הוא אמיתי, ומכיוון ש"ירח" ו"לבנה" אלו שמות נרדפים, כך גם המשפט (ב) "הלבנה יותר קרובה לכדור הארץ מאשר השמש" - וזאת לא במקרה, אלא כי שניהם מבטאים את אותה טענה. בהכרח, אילו משפט (א) היה שקרי, כך היה גם משפט (ב).
ועוד דוגמה: בטענה המורכבת (א) "או ש(אם יוסי אוהב את דנה אז השמש זורחת בבוקר) או שכל הפילים ירוקים", ניתן להחליף את את הרישא [המובאת בסוגריים] בטענה השקולה "אם השמש איננה זורחת בבוקר אז יוסי איננו אוהב את דנה" ולכתוב (ב) "או ש(אם השמש איננה זורחת בבוקר אז יוסי איננו אוהב את דנה) או שכל הפילים ירוקים" - וזאת תוך כדי שימור של ערך האמת של הטענה. בהכרח, אם טענה (א) אמיתית, גם טענה (ב) אמיתית ואם טענה (א) שקרית, גם טענה (ב) שקרית. [במקרה זה, הן אמיתיות - כי השמש זורחת כל בוקר {אגב, אם לא הבנתם מדוע - אז זו תשובה לאלו שטענו באשכול הסמוך שאין צורך ללמוד לוגיקה..}].
אבל לכלל סאלווה ווריטאטה יש יוצא מן הכלל.
למשל, פלוני שאיננו יודע ש"לבנה" ו"חמה" אלו שמות נרדפים לאותו אובייקט [ולמשל חושב שאלו שני אובייקטים שונים, או שבכלל לא מכיר את המונח "לבנה"], עלול להאמין שהירח יותר קרוב לכדור הארץ מאשר השמש מבלי להאמין שהלבנה יותר קרובה לכדור הארץ מאשר השמש.
יוצא שלא תמיד ו/או בהכרח ניתן להחליף את השם "ירח" בשם "לבנה" במשפטים כמו "יוסי מאמין שהירח מלא", "יוסי רוצה שהירח יתמלא" וכן הלאה ויחד עם זאת לשמור על משמעות המשפטים הללו וערך האמת של הטענות אותם הם מבטאים - וזאת מאחר ומשפטים אלו לא אומרים דבר על הירח או אפילו על יחסו של יוסי לירח אלא על יחסו של יוסי לטענה המוסבת על הירח. [ניתן לדון על מקרים כמו "יוסי אוהב את הירח" - שם זה פחות ברור].
להקשרים כאלה, בהם הכלל סאלווה ווריטאטה איננו תקף, קוראים "הקשרים אטומים". וסימנך - השימוש בתחילית "ש" - שכמעט תמיד מופיעה בהקשר כזה.
אוקיי, עכשיו [מי שטרח לקרוא כל האמור לעיל - יישר כוח גדול. אני אשמח אם תציינו זאת - שמא אני סתם כותב לאוויר] נעבור לפאראדוקס עצמו:
אין שום סתירה במשפט (1) "יוסי מאמין שהארץ שטוחה אך הארץ איננה שטוחה" וגם אין שום סתירה במשפט (2) "הארץ היא כדור, אך יוסי איננו מאמין שהארץ היא כדור"
אבל יש [לכאורה, באופן אינטואיטיבי] סתירה אם יוסי אומר (1') "אני מאמין שהארץ שטוחה אך הארץ איננה שטוחה" וגם אם הוא אומר (2') "הארץ היא כדור, אך אני אינני מאמין שהארץ היא כדור"
ולכאורה, על פי הנאמר בהקדמות לעיל, משפט (1) שקול למשפט (1') ומבטא את אותה הטענה ומשפט (2) שקול למשפט (2')ומבטא את אותה הטענה. אך בעוד שמשפטים (1) ו-(2) אינם סתירתיים ויכולים להיות אף אמיתיים, משפטים (1') ו-(2') לכאורה סתירתיים ולפיכך שקריים בהכרח.
ובכן - זהו הפאראדוקס, ודנים בו כבר מאה שנה ומציעים לו פתרונות.
אין לי עניין לדון בפתרונות השונים - ביתרונותיהם ובחסרונותיהם - אבל אני כן אציין, לעניינינו, שכל הפתרונות סובבים סביב התחושה שכשאדם אומר משפט כגון "הדשא ירוק" הוא אומר לא רק משהו אודות הדשא - אלא במובלע גם משהו אודות עצמו - דהיינו, שהוא מאמין שהדשא ירוק. ובאותו אופן, כשהוא אומר "אני מאמין שהדשא ירוק", הוא אומר לא רק משהו אודות אמונותיו, אלא גם במובלע גם משהו אודות הדשא המככב באמונותיו - דהיינו, שהוא ירוק.
לכן, כשפלוני אומר "הדשא ירוק אבל אינני מאמין כך" הוא גם במובלע אומר "אני מאמין שהדשא הוא ירוק ואני לא מאמין שהדשא הוא ירוק" - כלומר, סתירה - ובאותו אופן, כשהוא אומר "אני מאמין שהדשא ירוק אך הדשא איננו ירוק", הוא כאילו אומר "הדשא ירוק והדשא איננו ירוק"
שתי מסקנות היוצאות מהדבר הוא:
א. שכל משפט שכשלעצמו איננו מכיל רכיבים אינדקסיקאליים, כשהוא מבוטא בפועל ע"י בן אדם [בכתב או בעל פה או אחרת] - הוא רוכש בזאת רכיבים אינדקסיקאליים [כי הוא מבטא במובלע משהו אודות האמנותיו של הדובר/כותב/..]
ב. שה"אטימות" של ההקשר [מהקדמה ב] תלויה בדובר. בפיו של חיים, משפט המכיל משפט טפל [clause] אודות האמנתיו של יוסי יוצר הקשר אטום אך בפיו של יוסי משפט כזה הוא לעתים שקוף ולעתים אטום.
ואת כל זה סיפרתי באשכול הנוכחי בגלל שפותח האשכול אומר משהו בסגנון "אני לא מאמין ביהדות ובגלל זה אני חושש להכשיל את המתפללים בבית הכנסת שלי בכך שכופר יוציא אותם ידי חובה".
זה הרי פאראדוקס-מור קלאסי! אם הוא חושש להחטיא את הרבים, הרי שהוא מאמין ביהדות מספיק כדי לחשוש לכגון כזה. אבל אם הוא מאמין במידה זו ביהדות, אזי אין לו גם ממה לחשוש - כי הוא לא כופר.
בכך מקרה זה שונה ממקרה הכשרות - שהרי אדם יכול להיות מאמין ועם זאת לחטוא. לכן, כשהוא מגיש אוכל לא כשר לפני אורחיו, הרי שהוא אובייקטיבית מאכיל אותם אוכל לא כשר - ויהיה אשר יהיה הדבר שהוא מאמין בו: גם אם הוא אביר האמונה, האוכל עדיין לא כשר. אבל במקרה התפילה, כשכל הבעיה מתעוררת רק בגלל אמונותיו הפנימיות, היא גם מסולקת שעה שאמונותיו הפנימיות מתבררות כ"כשרות".
זה ההבדל שראיתי בין שני המקרים.
עכשיו, עונה לי החבר, שהחשש שלו איננו מעיד על כך שהוא מאמין אלא הוא מעיד על "הרהורי אמונה".
פה ברצוני להתעכב על נקודה מסויימת.
עד כה, דיברתי על אמונה כמשהו בינארי: פלוני מאמין ש-p לעומת פלוני שאיננו מאמין ש-p.
אבל כמובן שזה מפספס את העובדה שאנו כמעט לעולם איננו נמצאים בוודאות מוחלטת לגבי שום דבר - אלא זה עניין של יותר ופחות [לחובבי הלוגיקה - פה נכנסת לתמונה ה"Fuzzy Logic" המטפלת במושגים לא בינאריים]:
אני יותר מאמין שהשמש תזרח מחר מאשר שקיסר חצה את הרוביקון. ואני מאמין יותר ש2+2=4 מאשר שהשמש תזרח מחר.. וכן הלאה.
לגבי אמונות רבות - במיוחד אלו הנדרשות לשם הפעילות היומיומית שלנו - אנו נאלצים להכריע לא רק ללא וודאות - אלא אפילו ללא שום דבר הקרוב לוודאות - אלא על פי נטייה קלה לפה או לשם. במילים אחרות, חלק ניכר ממערך אמונותינו הם "הימורים" ולא יותר. אבל זה מה יש.
לגבי נושאים שאנו מתלבטים בהם, מאזן האמונות שלנו לגבי נושא זה קרוב לשיווי משקל: פעם אנו נוטים לקבל את p ופעם אנו נוטים לקבל את לא-p ובפעמים אחרות אנו נוטים לא להכריע לא לפה ולא לשם.
כשפילוסופים אומרים "פלוני מאמין ש-p" הם בדרך כלל [בעקבות צ'יזהולם] מתכוונים לומר "פלוני מקבל את p יותר מאשר את לא-p" -- וזה מאפשר להם לדבר על הנושא באופן בינארי.
לרוב לא צריך שום דבר יותר טוב מזה כדי לדון על אמונות - כי באשר לרוב אמונותינו, אע"פ שאינן וודאיות, אנו אעפ"כ דיי "סגורים" עליהם - או לפחות הן מספיק קבועות ומוצקות כדי שיהיה אפשר להתייחס אליהם כאל "מסר" ולא כאל "רעש" [לחובבי האינפורמאטיקה].
אבל, כמובן שקשה עם כלים כאלה "גסים" לדון במקרים בהם מתחוללת מלחמה נפשית פנימית של בן אדם באשר לאמונותיו - כמו המקרה הזה [בהנחה שפותח האשכול כנה].
אבל פה חשוב לציין נקודה עקרונית:
כשאנו מתלבטים באשר לאמונה מסויימת, במידה בה אנו בספק לגביה, באותה מידה אנו מקבלים את שלילתה - ולהיפך, בה במידה שאנו מתלבטים באשר לשלילתה, בה במידה אנו אנו מקבלים אותה.
לענינינו - במידה בה אדם בספק לגבי היהדות [מה שזה לא יהיה] באותה מידה הוא כופר ביהדות [אף אם זה ספק קל שבקלים] ובמידה בה הוא "חושש" שמא היהדות היא אמת - בה שמידה הוא מאמין בה/מקבל אותה.
אי לכך, אם במהלך התפילה פותח האשכול חושש להכשיל את המתפללים ע"י שיצאו ידי חובה על ידו - זה גופא מעיד שאיננו מכשיל אותם. ואילו היה כופר לא היה חושש להכשיל אותם. עכשיו, אם הוא מתלבט, הרי שבמידה בה הוא חושש להכשיל, בה במידה איננו מכשיל אותם ובמידה בה הוא כופר - בה במידה זה לא אמור להיות איכפת לו. והרי שכל ה"כוחות" מאזנים אחד את השני והוא יכול להמשיך בתפילתו..
ואסיים רק בהערה קצרה באשר למוסריות של פגיעה בדת ההינדית [וכו] מנקודת מבט של מוסריות חילונית:
גם מי שאיננו מאמין בדת ההודית, יכול להימנע מטעמי מוסר לפגוע בפסלים של אלים הודיים וכו'. אבל ההצדקה הרגילה להמנעות כזו מטעמי מוסר היא שפעולה כזו תפגע ברגשותיהם של המאמינים בפסלים אלו. במילים אחרות - זה ענין של בין אדם לחבירו ולא ענין של בין אדם ל"מקום": הפגיעה פה היא פגיעה פסיכולוגית במאמינים - לא פגיעה באלים ההודיים - שאותו אדם ממילא איננו מאמין בהם.
אבל אם זו ההצדקה, האם אותו אדם ימנע את עצמו מלנתץ את הפסלים ההינדיים כשזה איננו פוגע ברגשות המאמינים ההינדיים - כגון שזה לא יובא לעולם לידיעתם וכדומה? לכאורה, אין סיבה שימנע עצמו מלעשות כן. כי במי הוא פוגע? בקרישנה?
באותו אופן, אם אדם איננו מאמין שיש רע באכילת אוכל לא כשר - עדיין הוא יכול להמנע מטעמים מוסריים מלהאכיל יהודים דתיים באוכל לא כשר - וזאת, כדי לא לפגוע ברגשותיהם. אבל מה קורה כשאותם יהודים דתיים בטוחים שהם אוכלים אוכל כשר? מי ניזוק מזה?
עכשיו, כמובן שאם הדבר יתגלה, אז כן תהיה פגיעה - וכך גם [אולי] בדיעבד התברר שהתבצע פה עוול מוסרי. זאת ועוד, אם זה יתגלה, הרי שיהיו לזה השלכות ליחסים בין אותו אדם לאותם יהודים ואולי אף השלכות מרחיקות לכת יותר: הגברת הסכסוך הדתי-חילוני וכו וכו ואולי אף דעיכה של אמון של אנשים אחד בשני בחברה בכלל.
אוקיי - זה הכל נכון. אבל לשם הניסוי המחשבתי נניח שזה לא יקרה. הרי שלא ברור למה בעצם לאותו אדם בלתי מאמין לא להאכיל את אורחיו באוכל לא כשר.
אבל, מן הסתם, תאמרו: הניסוי המחשבתי הזה מנותק מהעולם האמיתי - בעולם האמיתי תמיד יש סיכוי ש...
אך פה אני רוצה לחזור לנקודה שהעליתי לעיל: בחיים אנו נאלצים להמר, הרבה פעמים. לרוב, אם הסיכוי לכך שמעשה מסויים שלנו יגרור תוצאות רעות הוא קלוש, ואם יש מספיק מוטיבאציה לבצע מעשה זה, אז לא נחשוב פעמיים.
פה - לבחור, אם להאמין למה שהוא סיפר על עצמו, יש מוטיבאציה חזקה לא לגלות לאורחיו שהאוכל שהוא מאכילם איננו כשר -- וזאת מאחר שהוא משתייך לציבור החרדי, וגילוי כזה פירושו מוות חברתי [שבעולם החרדי כמוהו כמוות ממש]. מאידך, אם הוא מספיק לא מאמין כדי לאכול לא כשר, אז קרוב לוודאי שהוא מספיק לא מאמין גם כדי להאכיל את הזולת לא כשר. אם הסיכויי לכך שזה יתגלה הוא נמוך [לצורך הדיון נניח זאת] - אז למה לא בעצם?
[נ.ב. אני, כמובן, בתור שמור כשרות בעצמי, אינני מעודד אותו להאכיל את אורחיו לא כשר - וזאת מטעמים דתיים שלי. אבל אנו, כמובן, מנהלים פה דיון באשר לעקרונות - לא הלכה למעשה ]
רדף
 |
|
|
