לצענערענע, ולדוד, ולתלמיד, היקרים: ראו מה מצאתי, מאלף ביותר,
פרופ' חוה יבלונקה הולכת הרבה מעבר לגנים כדי להסביר את האבולוציה
מאת יותם פלדמן | איור: תמיר שפר
לפני שאתם שוב שולפים את טיעון המחץ "זה אצלי בגנים", כדאי שתכירו את השם ז'אן בטיסט למארק. הביולוג הצרפתי, שטען כי לסביבה יש השפעה מכרעת על התפתחות המינים, נדחה בלעג על ידי חסידי תורת דרווין. מאה שנים אחר כך, יוצאת פרופ' חוה יבלונקה למלחמה על שמו הטוב, ומציעה תיאוריה אבולוציונית מהפכנית שמחזירה לאנושות קצת אחריות
מעטים המדענים שזכו למעמד מכובד בתחומם מבלי שנזקפו לזכותם כל הישגים. כזה הוא הביולוג הצרפתי בן המאה ה-19, ז'אן בטיסט למארק, ששמו נישא מעל דפי ההיסטוריה רק הודות ללעג הארסי של הקהילה המדעית. גם אם מעטים הביולוגים שקראו את כתביו, רובם מכירים אותו כמי שהגה תיאוריה ביולוגית שגויה, אותה הפריך חוקר הטבע האנגלי צ'רלס דרווין בכתבי האבולוציה שלו. טענתו העיקרית של למארק היתה שמינים מתפתחים באמצעות הסתגלות לסביבה - אחת מסברותיו המפורסמות, שצוואר הג'ירפות התארך לאורך הדורות בגלל מאמציהן להגיע לעלי העץ הגבוהים, הפכה ברבות השנים למשל ושנינה על האופן שבו עושים מדע גרוע.
פרופ' חוה יבלונקה (57), חוקרת ביולוגיה בעלת שם בינלאומי מאוניברסיטת תל אביב, מנסה זה שני עשורים להציל את שמו של למארק. בספר "אבולוציה בארבעה ממדים" שכתבה עם הביולוגית האנגלייה מריון ג' למב ויצא החודש בעברית (עם עובד), הן מסבירות בעברית פשוטה (בתרגומה של ברוריה בן ברוך) כיצד מאשש המחקר של סוף המאה ה-20 חלק מהנחותיו של המדען המושמץ.
בחדרה הדחוס באוניברסיטה מספרת יבלונקה שגילתה את הביולוגיה בגיל 17, בעקבות קריאת "מוצא המינים" של דרווין ו"הרוח במכונה" של ארתור קסטלר. "אחד הדברים החזקים ביותר בתיאוריה של דרווין זה הפשטות המדהימה שלה", אומרת יבלונקה. "כשאתה חושב על היצור החי הפשוט ביותר אתה חושב על יצור מתרבה, שיש לו תורשה, שמגיב לסביבה ומנסה להתמודד עם בעיות באמצעות משאבים מוגבלים, וזה הכל. דרווין לקח את הדברים הכי בסיסיים שהם בתשתית ההגדרות האינטואיטיוויות של חיים והראה שכשאנחנו מחברים אותם, יוצא לנו מזה בהכרח ברירה טבעית של המינים - הישרדות של המתאימים ביותר לסביבתם - והשתלשלות של כולם ממוצא משותף".
למארק היה מדען יוצא דופן בצרפת של המאה ה-18, אתאיסט מושבע שהשתתף במהפכה הצרפתית וסירב להטביל את ילדיו משך שנים. הוא זכה להערכה על גילוייו המדעיים מהשנים שלאחר מותו ועד שנות השלושים של המאה העשרים. טענתו המפורסמת ביותר היא כאמור שהגורם המרכזי להבדלים בין המינים ולהתפתחותם אינו שינויים אקראיים כי אם פעולה מכוונת של האורגניזמים עצמם, שנועדה לשפר את התאמתם לתנאי הסביבה המשתנים. למארק טען עוד כי התפתחות המינים מביאה בהכרח להשתכללות שלהם.
דרווין, כמו רבים אחרים עד היום, בז ללמארק בעיקר בשל הנחתו האחרונה. זו, חשבו בטעות דרווין ואחרים שכנראה לא קראו את כתביו, מניחה את קיומו של כוח על-טבעי שמכוון את התפתחות המינים ולמעשה מכניסה - בדלת האחורית - את האל ואת התפיסות הבריאתניות אל תוך מדע הביולוגיה. סיבה נוספת לזלזול בלמארק במאה ה-20 היתה הזיהוי בינו לבין טרופים ליסנקו, אגרונום שסטאלין הפקיד על המחקר הביולוגי בברית המועצות. ליסנקו, שרלטן שקידם רעיונות מדעיים חסרי שחר אך קשורים באופן רופף ללמארק, הוציא להורג מאות מדענים והביא להרעבתם של המוני איכרים שאימצו את רעיונותיו.
התובנות של למארק אינן סותרות את התיאוריה של דרווין, מסבירה יבלונקה, הן אף מאפשרות הבנה טובה ועמוקה יותר שלה. יותר מכך, קריאה ב"מוצא המינים" מראה כי דרווין עצמו הציע הסברים ברוח למארק להתפתחות האיברים למשל. השנה, כשהעולם כולו מציין 200 שנה להולדת דרווין, מארגנת יבלונקה עם פרופ' סנאית גיסיס באוניברסיטת תל אביב סדנה לציון 100 שנה להוצאת ספרו המרכזי של למארק, "פילוסופי זאולוג'יק" (Philosophie Zoologique).
מחשבה יותר ספרותית
יבלונקה ולמב מצטרפות לשורת נשים המובילות את פריצות הדרך המרכזיות בביולוגיה של המאה ה-20, בפרט בתחום האפיגנטיקה (העברת תכונות בתא שלא באמצעות די-אן-איי). מספרן של המדעניות המרכזיות בתחום זה גבוה כנראה מזה של כל תחום מדעי אחר, ויבלונקה סבורה כי הדבר אינו מקרי: "נכנסו לזה נשים בגלל שבהתחלה זה היה מקצוע שולי יחסית. יכול להיות גם שנשים מצליחות יותר באפיגנטיקה בגלל השאלות שהיא מעלה, שאינן מאורגנות כמו חידה עם פתרון פשוט. מסיבות חברתיות לנשים פשוט יותר לחשוב בצורה רשתית. מחשבה יותר ספרותית מאשר מתמטית".
השתיים אינן מתנגדות לרעיונותיו של דרווין, אלא רק לניאו-דרוויניזם - כלומר הפרשנות שקיבלו רעיונותיו של אבי האבולוציה במרוצת המאה ה-20. פרשנות זו ניסתה לענות
על השאלה שדרווין הותיר פתוחה: כיצד פועלת התורשה, או מה המנגנון ליצירת שוני בין מינים ביולוגיים שונים. הביולוג הגרמני בן סוף המאה ה-19, אוגוסט וייסמן, טען כי השוני בין המינים נוצר כתוצאה מתהליכים אקראיים בלבד, ולא בהתאמה מכוונת של אורגניזמים לסביבתם; אז החלה להתקבע המוסכמה שלמארק שגה.
השילוב בין התיאוריה של דרווין לזו של וייסמן זכה לכינוי "הסינתזה המודרנית". לפי תפיסה זו, ההבדלים בין המינים נוצרים בראש ובראשונה כתוצאה משילוב מחצית מהחומר הגנטי של כל אחד מההורים בדי-אן-איי של צאצאם. כך, לכל הורה (בבני אדם) 23 זוגות כרומוזומים. בעת חלוקת הפחתה (מיוזה) שבה נוצרים תאי המין נבחר באופן אקראי אחד מתוך כל זוג כרומוזומים "לייצג" את ההורה במטען הגנטי של צאצאו.
לאחר מפגש שני תאי המין בהפריה יש לצאצא 46 כרומוזומים שנבחרו באקראי מהמטען הגנטי של שני הוריו, ויכול להתקיים מספר דמיוני של 2 בחזקת 46 צירופים גנטיים שונים ואקראיים. מקורות נוספים להבדל גנטי הם שינויים במבנה הפנימי של הכרומוזום תוך כדי יצירת תא העובר, וכן מוטציות אקראיות שגורמות שינויים בדי-אן-איי שבתאי המין לאורך חיי ההורים. המטען הגנטי הוא מעין תוכנית אב לבניית העובר ולהמשך חייו, שלפי הוראותיה נבנים חלבונים שמבצעים את רוב פעולות הגוף.
מלת המפתח בסינתיזה המודרנית היא, אם כן, אקראיות, ועל כך בדיוק חולקת יבלונקה. "התיאוריה שמתבססת על וריאציה אקראית היא הכי פשוטה והכי ניתנת לפורמליזציה מתמטית", היא מסבירה. "אתה לא צריך לחשוב על האופן שבו נוצרים שינויים, כל מה שיש נעשה בצורה עיוורת. זה גם מונע הנחה של כוח מכוון בהתפתחות ביולוגיה. יש בזה פשטות, וזה יכול להביא את התוצאה הרצויה. למעשה הכל טוב, חוץ מזה שזה לא נכון, זה חלק מהסיפור אבל לא כולו. אני טוענת שלאורך האבולוציה השען העיוור רכש עיניים קטנות".
יבלונקה מתעניינת באופן שבו מעבירים בעלי חיים לדורות הבאים תכונות שפיתחו כדי להיטיב את התאמתם לסביבה. אין עוררין על כך שבעלי חיים מתאימים את עצמם לסביבתם בדרכים שונות - למשל דרך למידה ואימון. אולם הטענה המהפכנית של יבלונקה, בעקבות למארק, היא כי הם מעבירים את התכונות שפיתחו לדורות הבאים וכי העברה זו ממלאת תפקיד בהתפתחות המינים.
במשך שנים, התקשו יבלונקה ולמב לפרסם את מאמריהן בכתבי עת מדעיים, ולכן החליטו לבסוף לכתוב את ספרן הראשון שפורסם ב-95'. "קשה לאנשים לנטוש מודלים אלגנטיים", מסבירה יבלונקה, "אם מוסיפים לזה את השם הרע שיצא ללמארק זה מרתיע אנשים. אם לא היינו מדברות על למארקיזם, הספר היה הרבה יותר מצליח, אבל זו היתה טעות היסטורית ואינטלקטואלית לא לשייך את זה אליו".
סכנת האסטרולוגיה הגנטית
יבלונקה ולמב לא עצרו בתובנה שלפיה החומר הגנטי משתנה בעקבות השפעות סביבתיות, הן אף מערערות על אחת המוסכמות המרכזיות ששולטות לא רק בביולוגיה, אלא גם בחיינו: הגנים שלנו, ורק הם, קובעים את עתידנו. השתיים קבעו כי חלק ניכר מהתורשה כלל לא עובר דרך הדי-אן-איי, אלא במנגנונים אחרים שעליהם הן מפרטות בספרן.
מרכזיותם של הגנים בחיינו באה לידי ביטוי באמונה העיוורת במה שיבלונקה מכנה בדאגה "אסטרולוגיה גנטית" - ההנחה הרווחת כי בעתיד הקרוב אפשר יהיה לנבא פרטים שונים על אדם לפי פענוח הדי-אן-איי שלו: "לא נוכל להבטיח שבעתיד לא יהיו מכוני גנטיקה שיתיימרו לקרוא את עתידו של העובר", היא ולמב כותבות בספר, "אבל מעט מאוד גנטיקאים מקצועיים (לפחות ברגעיהם הצלולים) מאמינים באסטרולוגיה גנטית, למרות הטענות הנשמעות בתקשורת כי מדענים הצליחו לבודד את הגן האחראי להומוסקסואליות, להרפתקנות, לביישנות, או לכל תכונה מנטלית או רוחנית אחרת".
קשה להפריז בחשיבות ממצאיהן. "כל עוד מקבלים את הסברה כי החומר הגנטי הוא הגורם היחיד שבו משפיעים הורים על תכונות צאצאיהם, וכי השינוי של חומר זה הוא מקרי", אומרת יבלונקה, "הרי שאפשר להניח כי להתנהגותם ולהרגלי החיים של הורים אין השפעה ישירה על תכונות ילדיהם העתידיים. אבל אם תבין שיש גורמים נוספים תגלה שהאופן שבו אתה מטפל בגופך, הרעלים שאתה מכניס, כמו חומרי הדברה, משפיעים באופן ישיר על ילדיך, נכדיך וניניך".
גם מצבי הנפשי ישפיע עליהם?
"בהחלט. עשו ניסוי בתרנגולות, הלחיצו אותן בכל מיני רעשים. יכולת הלמידה שלהן השתבשה, וכך גם יכולת הלמידה של הצאצאים - גילו שהם לא יכולים ללמוד, שהם עמידים פחות ללחץ מנטלי, יותר דפנסיוויים-אגרסיוויים. כל זה רק בגלל שינויים שאינם בדי-אן-איי אך עברו בתורשה, ולא בגלל אופי ההורים כשגידלו אותם. התוצאות חזרו על עצמן גם כשהחליפו את ההורים המגדלים ובדקו את זה בתנאים שונים. אם זה נכון גם לגבי בני אדם, אז יש לזה משמעות מאוד גדולה. כשאנחנו מפציצים בעזה והם מפציצים אותנו, מה תהיה ההשפעה של זה, איזה מין ילדים יהיו? יכול להיות שאפשר לטפל בזה, אבל צריך לדעת שזה קורה".
יכול להיות שההנחה כי הכל בגנים מאפשרת לחברות להתחמק מהאחריות לתוצאות מעשיהן - אם מניחים שנזקים סביבתיים לא עוברים הלאה, אז תוצאות מעשינו חמורות פחות.
"אין ספק שגנטיקה ממלאת פונקציה של התחמקות מאחריות חברתית. לא בטוח שזו הסיבה, אבל אין ספק שזה נוח להגיד 'הכל בגנים, אין ברירה'. שום גנטיקאי לא יגיד לך את זה, רובם מתוחכמים מדי, אבל יהיו לא מעט פסיכיאטרים שיגידו משהו קרוב".
השתיים מציעות בספר ארבעה סוגים של מנגנונים להורשת תכונות נרכשות: גנטיים, אפיגנטיים, התנהגותיים וסימבוליים. בממד הגנטי מראה יבלונקה כיצד בנוסף על השינויים האקראיים בחומר הגנטי מתקיימים גם שינויים מוכוונים שנועדו לשפר את התאמתם של בעלי חיים וצמחים לסביבתם. בכך, היא מערערת על ההנחה הרווחת ביותר, כי שינויי החומר הגנטי, הדי-אן-איי, כמעט שאינם תלויים בסביבה ואם הסביבה גורמת לשינוי כזה (למשל מוטציה כתוצאה מקרינה), הוא יהיה בדרך כלל שלילי ואקראי לחלוטין.
יבלונקה מביאה מקרים שבהם מנגנונים מיוחדים בתאיהם של צמחים ובעלי חיים יוצרים בכוונה מוטציות - כלומר משנים את החומר הגנטי של עצמם - כדי להתמודד עם תנאים סביבתיים קיצוניים במיוחד. כך, למשל, היא מצביעה על ממצאיה של החוקרת ברברה רייט שהתבוננה בחיידקי מעיים בעלי פגם גנטי, שמנע מהם לייצר חומצת אמינו שממנה הם ניזונים. רייט השוותה את קצב יצירת המוטציות בתנאים שבהם ניתן לחיידק מזון בכמות מספיקה, ובתנאי מחסור בחומצת אמינו שהם אינם יכולים לייצר. בגלל הפגם הגנטי שלהם, הישרדות החיידקים היתה תלויה בכך שיקבלו את החומצה ממקור חיצוני. רייט גילתה שבהעדר חומצת האמינו הדרושה, החיידקים מגבירים את קצב ייצור המוטציות שלהם - יש להם מנגנונים שמשנים את הדי-אן-איי שלהם. יותר מכך, המוטציות היו ממוקדות לגן הפגום, זה שאמור לייצר את חומצת האמינו החסרה.
כך, חיידקי המעיים מנסים באופן פעיל "לתקן" פגם בדי-אן-איי של עצמם, כדי לשפר את התאמתם לסביבה. המוטציות עצמן אמנם אקראיות ורובן המכריע לא מניב את השינוי הרצוי, אך באוכלוסייה גדולה של חיידקים, כמה מהם יצאו מורווחים ממוטציה שתתקן את הגן הפגום. חיידקים שהמוטציה תועיל להם הם גם אלה שישרדו ויעבירו את הגרסה המתוקנת של הגן לדורות הבאים.
אף שביולוגים היו מודעים לתופעה זו ודומות לה, רבים מהם הסבירו אותה כפגם של המערכת שנוצר בעקבות התנאים הקשים - מעין נכות של התא. לטענתם, התנאים הקשים הביאו לירידה ביכולתו לשמור על הרכב המידע הגנטי, ולשכפל את הדי-אן-איי באופן מהימן מבלי ליצור מוטציות. "השאלה היא אם הטענה שהמערכת לא עובדת כמו שצריך, אבל מספיק טוב בשביל להמשיך להתקיים, מספרת את הסיפור", אומרת יבלונקה. "יכול להיות שכן, אבל יכול להיות שהתפתחו מנגנונים שבכוונה עושים מוטציות באזורים מסוימים ובזמן הנכון. זו לא סתם קריסה של המערכת, אלא שברגע שהיא קורסת נכנסים לפעולה מנגנונים שלא היו פעילים בה קודם".
אבל זה באמת שונה כל כך ממי שטוען שהשינוי אקראי? את מצביעה על מקרה שבו השינוי האקראי יוצר התאמה לסביבה. יש שינויים רבים אחרים.
"כשמדברים על מוטציה אקראית, אז מתוך המון מוטציות יהיו כמה טובות. כשאתה מדבר על תגובה התפתחותית רוב האוכלוסייה תגיב באותה צורה לגירוי מסוים, לא אחד למיליון, אלא עשרים אחוז, לפעמים אפילו תשעים אחוז יגיבו כך. זו תגובה ספציפית שהיא לא נדירה, שהיא תוצאה של מבנה המערכת".
הפרה המשוגעת
הממד השני באבולוציה שמתארות יבלונקה ולמב הוא הממד האפיגנטי. תחום זה, שבו התמחו השתיים לאורך השנים, עוסק במידע שקיים בתא ומשפיע על תפקודו, מעבר לזה שעל מולקולות הדי-אן-איי. מוסכם על הכל שיש מידע כזה ושהוא הכרחי מהסיבה הפשוטה שכמעט לכל תאי הגוף די-אן-איי זהה, ואף על פי כן התאים ששייכים לחלקים שונים בגוף (נאמר לכבד, לעור או למוח) פועלים באופן שונה. אפשר להשוות את המטען הגנטי ללוח בקרה עצום, מסבירה יבלונקה, שגורמים אחרים בתא קובעים אילו מבין הכפתורים שעל גביו יהיו במצב דולק או כבוי בכל זמן נתון.
החידוש שמציעה יבלונקה הוא בטענה שהמידע האפיגנטי, זה שקובע באילו מצבים יופעלו גנים שונים, עובר בתורשה - לפעמים אף לאורך דורות רבים. לכן הוא ממלא תפקיד של ממש באבולוציה ובהתאמת המינים הביולוגיים לסביבתם. דוגמה חשובה שמביאה יבלונקה למנגנון הורשה זה הוא "סימון" על גבי הדי-אן-איי. הכוונה היא לחיבור של מולקולה בשם מתיל (CH3) לחלקים מהדי-אן-איי. גנים שמסומנים במולקולות מתיל רבות לא יופעלו, והסימונים שעל גבי הדי-אן-איי יכולים לעבור בתורשה מהורים לצאצאיהם. מאחר שידוע שהגוף מוסיף חלק מהסימונים לדי-אן-איי, בתגובה לשינויים בסביבה, הרי שזו דוגמה להורשה בנוסח למארק - העברת תכונות שמקורן בהתאמה פעילה לתנאי הסביבה, מדור לדור.
דוגמה אחרת להורשה כזו היא העברתם של פריונים - חלבונים בעלי מבנה פגום שמשנים את צורתם של חלבונים תקינים בתא. חלבונים אלה הם הגורמים למשל למחלת סקרייפי בכבשים ומחלת קרויצפלד-יעקב (הפרה המשוגעת) בבני אדם הפוגעות בחלבונים חיוניים למוח. "ברגע שנכנסים הפריונים לתמונה", מסבירה יבלונקה בספרה, "נוצרת תגובת שרשרת, ועוד ועוד חלבונים חריגים מצטברים. התכונות הכימיות והפיזיקליות המשתנות של הצורה החריגה של החלבון משפיעות על מבנה תאי המוח וכך, מחוללות את תסמיני המחלות... עד מהרה נקשרה מחלת הפרה המשוגעת לנוהג להאכיל בקר בתוספי חלבונים שמקורם בבשר צאן ובקר. חלבונים חריגים במזון הבהמות הם שהחלו את תהליך השתנותם של החלבונים בגופן של הפרות שניזונו ממנו, וכאשר העצמות והבשר של אותן פרות, הפכו למזון בהמות נפגעו עוד ועד בני בקר וכן הלאה".
הבעיה העיקרית שבהוכחת מנגנוני ההורשה האפיגנטיים היא העובדה שתאיו הראשונים של העובר צריכים להיות מסוגלים להתפתח לסוגים שונים של תאים ברקמות שונות בגוף - חלקם יהיו תאי עור, תאי מוח, תאי כבד וכיו"ב. לשם כך עוברים תאי העובר "איפוס" - מחיקה של כל המידע שאינו על גבי הגנים, ובכלל זאת "סימוני" די-אן-איי, חלבונים שונים וחומרים אחרים בתא - כדי לאפשר להם את הפוטנציאל להתפתח באופנים שונים.
כיצד מתיישבת העובדה שהתאים עוברים "איפוס" עם טענתה של יבלונקה שהמידע שבהם עובר בתורשה? "יש איפוס מסוים של התא", מסבירה יבלונקה. "הוא צריך לחזור למצב שממנו אפשר לעשות הכל. אבל זה לא דליט. המצב שממנו אתה מתחיל ואני מתחילה לא זהה. שנינו צריכים לצאת מנקודת התחלה שמאפשרת לתאים מסוגים שונים להתפתח, אבל אנחנו סוחבים כל מיני שאריות שלקחנו מההורים אשר יטו את ההתפתחות שלנו לכאן או לכאן".
יבלונקה אינה יודעת לקבוע עד כמה שכיחים השינויים האפיגנטיים, אך הדוגמאות הולכות ומתרבות עם הזמן. השפעתם מרחיקת הלכת של שינויים אלה על האבולוציה נובעת בין היתר מהמהירות שבה הם מטים את התפתחות המינים.
בהתחשב בהסבריה וב-104 הדוגמאות להורשה אפיגנטית רב-דורית שאספה יבלונקה עם תלמידה, גל רז, קשה להבין איך לא עלו על זה לפניה. יבלונקה מופתעת מכך פחות: "זה נובע מהאופן שבו ביולוגים חוקרים דברים, והשאלות שהם מעלים. אם אתה רוצה להוכיח שגן מסוים משפיע על תכונה מסוימת, אז כשתעשה ניסוי תנטרל כל דבר אחר כדי להראות את הקשר הסיבתי הזה. תנסה לעשות ניסוי שמבטל את כל השפעות הסביבה. כדי להוכיח את ההפך, שיש שינויים שמקורם בסביבה ולא בגנים, תצטרך לנטרל את כל ההשפעה של גנים, ולבדוק כיצד משנים הבדלים בסביבה. זה כבר קשה הרבה יותר ופחות נקי. סביבה היא הרבה פחות נשלטת, ויש מערכות שונות שבהן היא משפיעה על הגוף - אנחנו תיארנו ארבע. זה לא מפתיע שלא ראו את זה עד עכשיו".
ההורשה האפי-גנטית חושפת ממד חדש וכמעט לא ידוע של אופנים שבהן תכונות של הורים יכולות לעבור לילדיהם. אמנם עיקר המחקר מתבצע כיום בבעלי חיים ובצמחים, אך כבר כיום אפשר להצביע על האופן שבו משפיעה התופעה על בני אדם. למשל, התגלה כי שני דורות של תינוקות לאמהות שסבלו מתת-תזונה סובלים מבעיות בריאותיות, גם אם הצאצאים עצמם לא סבלו מבעיות תזונה. בדיקה שעשו לחולדות שניזונו מדיאטה ענייה, הראתה כי חלק מהשינוי נובע מהעברת דפוסי מתילציה של הדי-אן-אי.
ממש לא פסיוויים
הממד השלישי שמציעות יבלונקה ולמב, ההתנהגותי, שונה משמעותית משני קודמיו. אם פענוח מנגנוני ההורשה הגנטיים והאפיגנטיים תלוי בטכנולוגיות מתקדמות וחדשות למדי, שחלקן התפתחו רק בשנים האחרונות, הרי שעל הורשת תכונות באמצעות התנהגות אפשר ללמוד באמצעות תצפית פשוטה בבעלי חיים. טענתה של יבלונקה, כי מינים ביולוגיים מתפתחים באמצעות העברה ולימוד של התנהגויות מדור לדור, נראית טריוויאלית כמעט, אך עומדת בניגוד לכל עקרונות הניאו-דרוויניזם כפי שהם נלמדים כיום.
המתנגדים ליבלונקה יטענו כי אמנם הורים מנחילים התנהגויות לצאצאיהם, אך אלו משתנות בתדירות רבה כל כך עד שאי-אפשר לקשור בין תופעה זו לבין שינויים רב-דוריים וארוכי טווח באורגניזם. מתנגדים אחרים ינסו לטעון כי מקור השינויים ההתנהגותיים הנצפים הוא בשינויים גנטיים, אך דוגמאותיה של יבלונקה מראות אחרת. לטענתה, הבדלים התנהגותיים שמקורם בלמידה והתאמה לסביבה בלבד, ללא כל שינוי גנטי, משפיעים באופן מרחיק לכת על התפתחות המינים. המסקנה מכך היא שבעלי החיים אינם רק משתתפים פסיוויים בתהליך הברירה הטבעית - החלטותיהם משפיעות באופן ישיר על הסלקציה ועל התפתחותם הביולוגית.
הדוגמאות של יבלונקה לאבולוציה תרבותית כזו הן העדפתם המוכחת של תינוקות למזון שקיבלו בילדותם, ואף לזה שאמם אכלה כשהיתה בהריון; יכולתן של ציפורי שיר ולווייתנים לחקות את קולות הוריהם והאופן שבו ירגזים בכל רחבי אנגליה למדו לפתוח בקבוקי חלב ולאכול את השמנת שמתחת למכסה. דוגמה מעניינת במיוחד התקבלה מקופי המקוק היפניים באי הקטן קושימה. חוקרים פיתו את הקופים באמצעות בטטות לצאת מהיער אל חוף הים החולי, שם היה להם קל יותר לצפות בהתנהגויותיהם. קופה שהחוקרים כינו אימו (בטטה ביפנית) החלה לרחוץ את הבטטות בנחל היורד לים לפני שאכלה אותן, וכך הסירה מהן את האבק שדבק בהן. המנהג החדש התפשט לקופים אחרים וכעבור זמן מה, הם החלו לרחוץ את הבטטות במי הים המלוחים ולא בנחל, כך שגם תיבלו אותן.
המנהג של רחיצת המזון בים הביא להשפעות אחרות: תינוקות קופים החלו להתרחץ בים ולשחק בו, וזכרים בוגרים אכלו דגים שדייגים השליכו. "כל הרגל חדש מחזק את קודמיו", כותב יבלונקה בספר, "הנאת השחייה מביאה את הקופים לחוף הים ומחזקת את הנטייה לרחוץ את המזון, ורחיצתו במי הים מעלה את הסיכוי לכך שהקופים יגלו את הנאת השחייה. כל מנהג שמועבר משתנה מעט, אך סגנון חיים חדש ושלם מתפתח באמצעות שינוי אחד בהתנהגות".
בבני אדם, כמובן שאין גבול להשפעות ההתנהגות על התפתחות המין ועל שינויו. הדבר בא לידי ביטוי למשל במחקרים שמוכיחים כי אנשים נוטים להעדיף מזונות שאמם אכלה בזמן ההריון או שקיבלו בשנות חייהם הראשונות, אך גם בהשפעות מרחיקות לכת אף יותר של התרבות על ההתפתחות הביולוגית. הממד הרביעי שמתארות יבלונקה ולמב, הסימבולי, עוסק בהשפעה של המידע המועבר באמצעות השפה (המדוברת והכתובה) על התפתחות מינים של בעלי חיים וכמובן של האדם.
לטענת השתיים, מידע שבני אדם מעבירים זה לזה באמצעות השפה משחק אף הוא תפקיד חשוב בהתפתחות האבולוציונית ובהתאמת בני האדם לתנאי סביבתם המשתנים. התפתחות התרבות האנושית, טוענת יבלונקה, היא חלק בלתי נפרד מהאבולוציה של המין האנושי: "אני חושבת שהאבולוציה של האדם היא פועל יוצא של השפעה הדדית בין תרבות וגנים. כדי להבין את זה, צריך להבין מה זה תרבות וצריך להבין מה זה העברה של תרבות מדור לדור, למה דברים מסוימים הם יציבים".
המסקנה אינה מעט אנטי-הומניסטית - במקום לומר שבני אדם יוצרים תרבות מתוך חירותם, מכפיפים אותה לתהליך ביולוגי?
"זה לא בהכרח עניין של הישרדות הכשירים ביותר, כמו באבולוציה הדרווינית, אבל אי-אפשר להבין את אבולוציית האדם בלי להתייחס לתרבות כתהליך שעובר בעצמו התפתחות. אני מסכימה איתך שזו לא אותה אבולוציה של חיידקים ושל כלניות, אבל אם חושבים על אבולוציה ברמה מאוד כללית, כעל משהו שקשור להעברה של אינפורמציה מדור לדור, גם האבולוציה התרבותית היא חלק מזה. כמובן שבמקרה זה, הווריאציה היא לא עיוורת אלא מכוונת".
_________________
 |
|
|
