לימוד תלמוד באונבירסיטה

_________________

נפתח היום האשכול על שיטתו של הרב מיכי אברהם, וכן התקיים כאן אשכול על מציאות וחזון באקדמיה ובישיבה. בכל אופן חשבתי שהמקום המתאים הוא כאן.

אני רציתי ראשית להקדים משהו על שיטתי בנושא, אני משתדל כבר כמה וכמה שנים להשתמש ביתרונות של השיטה האקדמית, לא רק בכדי לספק את סקרנותי, אלא גם כחלק מלימוד הסוגיה אליבא דהלכתא. ובעיני זה חלק חשוב מאד מהסקת המסקנות בהלכה.

כיצד?

את תרומותיו של המחקר האקדמי התלמודי אני מגדיר בערך כך: 1) חקר הרקע, 2) חקר המערכת, 3) חקירה משווה. 4) רציונליות.

חקר הרקע היווה אחת ההתחלות של "חכמת ישראל" הקלאסית, לאט לאט גילו שמאחורי כל שם ומאמר מסתתר בן אדם, שחי בעיר מסויימת, עבר תקופות ואירועים, ניסה לקדם רעיונות שונים, תפס את העולם ואת הפרטים שבו בצורה מסויימת. חכמת ישראל התחילה לקשור קשרים הדוקים בין הרקע ההיסטורי והאישי לבין המאמרים התורות והתהליכים ההלכתיים.

חקר המערכת, היא חקירה היכולה להיות תיאורטית גם חקירה מופשטת (מבלי ידיעות היסטוריות וכדו'), כיצד המערכת עובדת, מתי שאלו כך ומתי לא, כיצד למדו, מה היה היחס בין רב לתלמיד, כיצד התייחסו לסוג של נימוקים וכו'. בתחום זה התחברו כבר מימות הקדמונים "ספרי כללים", אלא שאלו בד"כ נגעו באנקדוטות, וכן היו נגועים בהרמוניזציה.

חקירה משווה היא ראש וראשונה לכל פרשנות לשונית שהיא, במקום לייגע את המוח בדרכים השונים שמשפט מסויים מתפרש והיה יכול להתפרש, או שמונח מסויים מתפרש – משוים אותו אל המקבילות, ומגלים כי למינוח ולשפה יש דרכים מקובלות בהן הן מתפרשות.

רציונליות, הגישה המסורתית תופסת לפעמים את הטקסטים כמקודשים ואת דרך התחברותם כעל טבעית- אנושית, הגישה הרציונלית מרשה לעצמה להטיל ספק בכל זה.

ארבעת הפרמטרים הללו הם כלים לניתוח התלמוד, כאשר משתדלים לא להשתמש בהרמוניזציה, שזו בעצם הגישה המסורתית, המניחה כי לכל שאלה יש תשובה, כי ישנה שלמות מסויימת בתוכן. והדגשה רווחת מאד במחקר התלמוד, אם כי לא מצאתי לה הגדרה חיובית, היא הימנעות מהרמוניזציה, הפרדה, "גברא אגברא קא רמית", זהירות מלתפוס את כל התלמוד כמקשה אחת התואמת והמגלה הרמוניות, ושכל מימרא חייבת להסתדר ולתאום למימרות אחרות שנאמרו בזמנים שונים מפי אנישם שונים.

ואם בקצרה: הגישה המסורתית עוסקת בהשלמת פערים בין הטקסט לשאלות העומדות על הפרק: לאור הכתוב, מה ההלכה במקרה פלוני? כיצד הכתוב מסתדר עם הידוע לנו מ: סברא, גמרא אחרת, כתוב בספר אחר? ברגע שמושלם הפער – הגישה הזו מילאה את תפקידה, אנו יודעים מה לפסוק, הסתדרנו עם הקושיה בדרך כל שהיא. ואפשר להתקדם הלאה.

הגישה האקדמית עוסקת בהשלמת פער אינטלקטואלי, הדברים מובאים אלינו בצורה מורכבת, מסובכת, עשויה שכבות שכבות, דעות רבות, דורות רבים. הסקרנות והשאיפה להבין תהליכים, מביאות לנסיון לשחזר את התהליך, כיצד היה נראה הטקסט בצורתו הראשונית, כיצד ומתי נוספו אליו שכבות ודעות נוספות.

הפער הזה מושלם באמצעות ארבעת הפרמטרים דלעיל, אף אחד לא סיפר לנו עליו בצורה ברורה. אנו מנסים לשחזר תהליכים בעזרת רמזים מפוזרים, ובעזרת שחזורים.

הסתירה הבולטת בין שני הגישות היא, שמסקנות השחזורים למיניהם תמיד יתנגשו עם ההלכה, לכאורה. תפיסה תהליכית, רב שכבתית, המכילה מטבעה גם אבחנות של שיבושים והתגבבות בלתי נצרכת, תטיל ספק במסקנות, שנבעו מתפיסה הרמונית של קידוש הטקסט כמות שהוא.

ובקצרה: פסיקת ההלכה מתבססת על קריאה של הטקסט, המסקנות מוסקות בצורה שכל אחד שיש לו סבלנות יכול לבדוק כיצד מן הטקסט מוסקת ההלכה למעשה. אך הבסיס לכל זה נשמט, כאשר מחקר טוען שהטקסט כמות שהוא אינו בהכרח הטקסט הראשוני, האידיאלי, התואם לכוונה המקורית של הדברים.

דוגמא קצרה: כולנו מכירים את הסוגיה של "הודאה ממין הטענה", אחת ההלכות המפורסמות של 'מודה במקצת', מחייבת שבועה, ע"פ ההלכה התנאית רק אם היא הודאה מאותו מין של הטענה, לאפוקי "טענו בחטים והודה לו בשעורים". (ההגדרה שלי כאן לא מדוייקת, זה לא חשוב להבהרת הנושא).

והנה, טוען ד"ר צבי שטינפלד בספרו "מודה במקצת", שכל ההלכה הזו התפתחה מקריאה בלתי נכונה של דרשה תנאית עתיקה יותר, דרשה זו הצריכה בסך הכל "הודאה מין הטענה", דהיינו מתוך הטענה – מודה במקצת. מבלי שום קשר למין ההודאה.

ניתן כמובן להיכנס לעימות ולבדוק האם שטיינפלד מוכיח את דבריו, אבל גם אז העימות הוא אקדמי, הטוען יטען כחוקר שהוא בודק את הטיעונים ואינו מקבלם. הסתירה קיימת בין הגישה המסורתית שאינה שוקלת אפשרויות כאלו, לבין הגישה האקדמית ה'מחפשת' אפשרויות כאלו. (מחפשת במרכאות, לא ממש מחפשת, אבל זה התוכן שלה, זהו התחום בו היא מחדשת – במקום בו המחקר אינו תואם למסורת ולפרשנות הכתובה).

עד כאן הקדמתי להקדמה. הצגתי את הבעיה בה נמצא מי שמנסה לחקור את התלמוד וללמוד אותו גם יחד.