לימוד תלמוד באונבירסיטה

כמדומני שסובבים כאן סחור סחור ולא מגיעים לנקודה החשובה. יורשה לי לשער שאתה לא ממש בדרך לאוניברסיטה, לא שאני מטיל חלילה ספק בדבריך, אלא ששנינו משתייכים לאותו תת תת תת תת מגזר וגרים באותו תת תת איזור, פרנסה לא תצא מזה, כבוד גדול גם לא. אז מה בדיוק?

[אם היית באמת רוצה ללמוד באקדמיה, לא היתה לך שום בעיה. בפרט אם אתה נמצא בקרואן מט ליפול, ולומד שם בכולל עם שמירת סדרים ובחינות, כמנהג הגרמ"ה, (אתה הרי יודע מי הוא..) פתח את העיניים, לא עוד, מעתה הנך יושב על מדשאות מוריקות בקמפוסים מפוארים שגודלם ככל ברכפלד ויותר, חופשות סמסטר ענקיות (למשל: משבועות ועד חשוון). חסל סדר 'שלשה סדרים ביום'. אם לא תרצה לגעת בברית החדשה זה לא יעניין אף אחד ואין מי שיכריח אותך לקרוא משהו. יש סיליבוס, אתה יכול גם לקנח בו אם רק תרצה. להקשיב בשיעור אתה לא חייב – אין מי שיבחן אותך. יש גליון נוכחות שאתה צריך לחתום עליו, אסור לך לחרוג יותר מאחוז מסויים, אבל החתימה היא בבוקר ואחריה אתה חופשי, אפשר גם לבקש ממישהו אחר שיחתום, בָּדוּק, אחי!

מה שכן, תצטרך להוכיח את עצמך, כפעם בפעם עליך להגיש עבודות. עבודות כאלו דורשות השקעה ולמידת השיטה, וגם יצירתיות, בפרט עבודה סמסטריאלית. אמנם, אם לא בא לך, אל דאגה: אפשר לקנות עבודות באינטרנט, לערוך אותם קוסמטית, והנה לך. יש גם שירותים פרטיים כאלו של כתיבת עבודות: רמז: אני מכיר מישהו שגר באיזור שלך ומתפרנס מכתיבת עבודות לסטודנטים.

הכל טוב ויפה, אבל בדבר אחד סינדלו אותך בחיידר, אין לך בגרות! כך נמנע ממך כל זה, כי בלי בגרות לא תוכל להיכנס לאוניברסיטה, עד שתגיע לגיל של פטור מבגרות].

די ברור לכולם שהמטרה היחידה של לימוד תלמוד באקדמיה היא אינטלקטואלית גרידא, סקרנות להבנת תהליכים היסטוריים תרבותיים. מבלי שום ענין במסקנות הלכתיות או דתיות או בידיעת החומר.

לכן כדאי לשאול את השאלה האמיתית: 1) מה הערך האובייקטיבי של הבנת תהליכים כאלו? 2) האם הבנה שכזו מביאה תועלת גם ללומד התורה, שרואה בלימוד ענין המביאו למסקנות הלכתיות ודתיות, וכן רואה תכלית בעצם ידיעת והבנת החומר. מה נותנת לו הבנת התהליך?

לענ"ד התועלת של הבנת התהליכים ההיסטוריים היא עצומה ומשמעותית ביותר לכל מי שמתעניין באמת בתורה ובתכלית של לימודה. חלק גדול מהמשמעות של לימוד תורה הוא הבנת היחס האנושי של מקבלי התורה, כיצד חכמים וסופרים הבינו את התורה ויצרו ממנה מסגרות הלכתיות קיימות, דינמיות, ושולטות. כיצד אנחנו מגשימים את רצון ה' על ידי פעולות.

וגם לענין ניתוח הסוגיות, חקירה משוה והבנת הרקע מאפשרים התמודדות הלכתית והכרעה בין האפשרויות השונות. הגישה הזו אינה חיצונית לפרשנות, כי אנו מוצאים אותה בכל מקום אצל כל הפרשנים, אלא שהם לא עשו משטח זה עיקר, ואין אלו אלא הערות קטנות הבאות בצד, ולפעמים דרך השערה. אבל בירור שיטתי יותר, משפיע על ההלכה והכרעתה.

כדוגמא אקח לי את הרב דוד צבי הופמן, והרב יחיאל יעקב ויינברג, שניהם חוקרי תלמוד במלא מובן המלה. [הגם שיש מייחסים לראשון אפולוגטיקה, גם אם היו הדברים נכונים, אין זה מעיב על ערך מחקריו כשלעצמם]. שהשכילו לקחת את התועלת שבחקירה אל תוך המשא ומתן ההלכתי.

[ואמנם חובה עלי לבאר כיצד חוקר המכבד את מסורת חכמינו, יכול להתמודד עם הטלת ספק באותנטיות התהליך שהביא את ההלכה שבשלחן ערוך. אבל מכיון שהזכרתי את הרב וינברג, אפתח ראשית בדוגמא קטנטנה שאני מעמיד לזכותו. הרב'ה שלי בכתה ה' היה חסיד גור סדיסט ואכזר, ועם זאת איש סקרן ומעניין. השאלות שלו עומדות אצלי עד היום, ואחת מהן היתה בעת שלמדנו 'יאוש שלא מדעת', דף הגמרא הראשון בחיי הילדים בני ה10. מדוע הלכה כאביי ולא כרבא? כתבו הפוסקים משום שהקשו על רבא קושיות רבות, אות הוא שאין הלכה כמותו. וכאן שאל רבינו שהרי לפעמים כותבים בדיוק להיפך, משום דשקלינן וטרינן אליביה הלכה כמותו. פעמים כך ופעמים כך?

והנה הרב ויינברג כותב שדבר ברור הוא שיש שתי מיני סוגיות בש"ס, יש פרטניות ויש קצרניות. כשישבו בבית המדרש האריכו בחקירה ופלפול ושאלות רבות, אבל לא תמיד כתבו והנציחו כל פיפס. יש סוגיות שאפשר לראות עד כמה הן טורחות להדגיש כל צד ולחשבן מה יענה פלוני לזה וכו' וכך הלאה עד קטני קטנות. ויש סוגיות המסבירות בקצרה את עיקר הנושא ולא מפרטות. ברור שמתחילה כל הסוגיות בגמרא שנאמרו בע"פ היו רק בסיסיות, ועם הזמן פיתחו והפכו לרֵיד קבוע עוד ועוד ירידה לפרטים.

ויסוד זה מבאר לנו הבדלים בגישה לדברי התלמוד, לא רק בענין שקלינן וטרינן אליביה. סוגיה קצרנית לא אמורה לפלפל יותר מדי בצד הבלתי הלכתי, משא"כ סוגיה טרחנית (מלשון שהיא טורחת, לא במובן המקובל - שמטריחה אותנו סתם) יורדת לכל פרט. וטבעי שתפלפל גם בדעות ודברים שלא להלכה. לפעמים מקפידים על הלכתא למשיחא, בשעה שזה מגוף הדיון, ולא מקפידים על הלכות שלא יבואו לעולם, בשעה שהם הרחבת התלמידים. לפעמים הקדמונים לא מתייחסים ברצינות לדיחויי הגמרא ואומרים שזה פלפול ודיחוי בעלמא, עד שנתנו כלל שלפעמים לא מתרצים את כל הקושיות, אלא רק את הראשונה ולשאר לא חוששים, וכן מתעלמים בהרבה מקומות מ'דיקא נמי' כי לא ראו כלל את כל הקושיות כמשהו מכריח אלא יותר כאמירה שבאה בסגנון של קושיה. ולפעמים מדקדקים מהקושיה כל מה שרק אפשר.

ברור שאף אחד לא קבע כלל על שתי סוגים שונים של סוגיות, אלא מדובר בשני נקודות על רצף ארוך המכיל הרבה שטח אפור. אבל באופן כללי גם מבלי מחקר, האינטואיציה של הפרשנים הבדילה תמיד בין סוגיה טרחנית ובין סוגיה קצרנית והיחס בהתאם. תובנה מחקרית זו שופכת אור גדול על הרבה קשיים עצומים בש"ס, וביניהם קשיים ביחס ליג' מדות שהתורה נדרשת בהם].

כך בענין תורה שבעל פה, אדם אינו יכול לבא למחקר תושבע"פ בידיים ריקות, כל עוד הוא רק מאמין, נאה ויאה לו, אבל כשהוא בא להיות חוקר עליו לברר קודם את תהליך מסירת תושבע"פ. ואכן באקדמיה עושים זאת, אבל האקדמיה של ימינו אינה באמת חוקרת מחדש את היסודות של מדעי הרוח, אלא רק מעניקה סקירות. בקורס שיעסוק בהשתלשלות תושבע"פ תצטרך לקרוא כמה פרקים מאלבק, כמה פרקים מאורבך, כמה מיונה פרנקל, תטעם מקלאסיקות כמו צונץ ורנ"ק (לא יותר מדי מזה, עברית קשה!) וכיו"ב. את המסקנות, אם בכלל, תסיק בעצמך. לא נראה לי שיש הרבה סטודנטים שמוטרדים באמצע הלילה ממסקנות העולות מחקר תושבע"פ על ידי חכמת ישראל.

וכשבודקים היטב, רואים עד כמה המחקר הוא מוגבל, ואינו פתוח לאינסוף אפשרויות והצגת תהליכים דמיוניים כיד הסטודנט הטובה עליו. משהו כמו:

תרשים זרימה להתפתחות דין מודה במקצת:

דור א': אדיס אבבה

דור ב': הודה במבה

דור ג': הודאה במטען

דור ד': הודאה בטענה

דור ה': הודאה מן הטענה

דור ו': הודעה ממין הטענה

נניח לרגע שייתכן שאמנם התנאים טעו והחליפו את ההלכה בשל שגיאת כתיב, זה לא כל כך פשוט, הטקסטים נמסרו בעל פה והכתיב לא היה עקרוני, יש לבחון את צורת הלימוד בבתי מדרש רבים, את יחס חכמים למי שמחליף אות וכדו'. אבל נניח שזה יכול להיות, אי אפשר לעשות מזה שיטה, אם פתחת את מחקרך במודה במקצת, והמצאת עוד שניים שלשה תיאוריות כאלו, לא תוכל להניח שכל ההלכה בנויה על טעויות כתיב. אין טעם להתמקד ביוצא דופן.

כמובן שנפלאותיו של המח האנושי אינן מוגבלות, אפשר למצוא סוגים נוספים של שיבוש, למשל מנהג שהגיע ממנהג רומאי מקביל באיזור אותם מאתיים שנה ואותם אלפיים קילומטר. יופי, האם כל התורה היא סינתוז של מנהגים רומאיים? לא, יש לך עוד שניים שלשה תיאוריות, גם זו לא שיטה.

כל יוצאי הדופן המטילים ספק בערכה של המסורת, בסופו של דבר אינם בעלי ערך גדול ללומד, להוכיח אותם אי אפשר, גם אם הם מתקבלים על הלב כהברקה יפה, אין זה אומר שבאמת זו ההתרחשות שאירעה (בשמואל ב' מגדול).

לעומת זאת החקירה שתבאר את השיטה של התלמוד, ותעזור לברר את הפירוש הפשוט בו היא רבת התועלת. ואחד הנושאים המרכזיים הוא פרשנות המשנה. נגעו בנושא הזה ברמז, ואני לא הולך להאריך כאן בנושא. אבל ברור הדבר מן המחקר ומן המסורת שבמשנה יש פשט ודרש והיא נלמדה בשני המישורים האלו.

וחשיפת פשט המשנה באמצעי חקירה פשוטים מביאה תועלת רבה מאד בלימוד ההלכה. ולעתים מתברר כי דרך הדרש בה דרשו האמוראים את המשנה, כבר נדרשה על ידי התנאים עצמם. רבי יהודה הנשיא כשלמד את הטקסט הקדום של המשנה (ר"י לא חיבר את המשנה אלא רק ערך טקסטים קדומים שחלקם קדמו לו בדורות רבים) דרש את הדרשה האמוראית.

1) "סוגיא דר' חנינא סגן הכהנים", הגמרא דורשת את המשנה באופן תמוה, כשבמקום "ולד הטומאה" היא מכניסה "ולד ולד הטומאה", מושג שאינו קיים בלשון המשנה, והמשנה מתפרשת גם מבלי הוספה זו (מוסיפין טומאה על טומאתו – מטמאין אותו שוב). ולא עוד אלא שכשהגמרא מוכיחה כי במשנה עצמה מפורש לא כך, תגובתו של ר' יוסי מוכיחה שלא הבין כדרשה זו, עונה הגמרא שר' יוסי טעה ולא הבין את תנא קמא! הוא לא הבין שמדובר בולד ולד!

אמנם עיון בתוספתא מראה שמדובר במחלוקת עתיקה מימי ב"ש וב"ה וכבר בזמנם התעורר ויכוח יסודי, חלק מהתנאים למדו כמו ר' יוסי ופשט המשנה, וחלק לא סברו כך והוזקקו לדרוש את המשנה כ'ולד ולד'.

2) המשנה ב"ב יז. מדברת על הרחקת בור מ"כותל חברו", הגמרא משום מה דורשת את הדברים כ"כותל בור חברו", ולפי זה ההלכה שמותר לקרב בור לכותל חברו, רק לבור חברו אסור. זה בניגוד חמור לפשט המשנה, ואמנם עיון בתוספתא מוכיחה כי כבר היא דרשה את המשנה כך!

ומעניין מאד שחילוקי דעות בנושאים אלו הם עצם מעצמה של הפרשנות המסורתית. החזו"א למשל נקט קו שלכאורה נצמד מאד לפשט. להבדיל מפרשנים אחרים שאצלם רשימת השיקולים להכרעה כזו או אחרת לא היתה שיטתית, רק ענין של הצטברות. ייתכן שארבעה דיוקים בפשט, שקולים מול ארבעה שאלות ממקומות אחרים. ואילו אצל החזו"א פשט הדברים מכריע, התנגדות חריפה לכל מה שלא מבין כל קורא פשוט.

אמנם, ביקורת הביקורת מגלה שאין הדבר כל כך פשוט. ההיפך הגדול של החזו"א הוא רבינו תם, המהפכן, מבחינת ר"ת אין בעיה שהסוגיה כולה תהיה באוקימתא מסויימת, לפי שיטה מסויימת שלא להלכה, שהסוגיא חזרה בה באמצע מהנחת היסוד והמקשן טעה ולא ידע זאת, ועוד אלף דברים. כשאחרונים אומרים דברים כאלו החזו"א יוצא באש להבה, ראה דבריו הידועים לחת"ס. שיטתו מתבטאת בביטויו המפורסמים של "היטב שקדו מחתימי התלמוד"..

ברור שמחתימי התלמוד שקדו, אבל מן הצד השני סוף סוף נאמרו הדברים מפי אלפי חכמים בזמנים שונים ואין סוף להבהרות שהיה צורך להבהיר אם היה הכל כתוב, בדיוק כפי שלימוד האמוראים את המשנה סותר בהחלט את הכלל שהיטב שקדו התנאים, משום שהמשנה אינה אלא טקסט בסיסי מאד שנוצר במשך דורות רבים בעריכות לא חפשיות אלא משתדלות להיות נאמנות מאד למקור הראשון גם במקרה של עדכון. כך גם בלימוד התלמוד את מימרות האמוראים, כמה פעמים צריכים להעמיד את דבריהם באוקימתא או לפרש שפלוני חולק או שהדברים לא בצורה שבה הם נקראים? פעמים רבות מספור, אין זה מחייב שמלאכת הפרטנות בתלמוד הושלמה במאת האחוזים. ולכן רבינו תם הניח שאפשר להמשיך מלאכה זו, ולהניח שסוגיות רבות לא הושלמו ולא פורטו, יש דברים שנאמרו באופן מסויים כי על זה דברו בבית המדרש ולא הובאו בש"ס אלא כמה משפטים משם, ללא הרקע. וכך הלאה.

לא רק רבינו תם מגלה זאת, אלא כל גישת בעלי התוספות, וגם הבדיקה השיטתית של תופעות כאלו בתלמוד. ועם כל זאת אין זה מחייב שיש השלכות הלכתיות לתיאוריות על רבדים שונים בתלמוד, כאן צריכים להתחיל ללמוד ולחקור ואכ"מ.