|
|
| נשלח ב-1/12/2010 15:20 |
 |
| |
פשטניק וירוחם,
כשמבקשים מרב להביע דעה בנושא שאין לו בו ידע, אנו עושים זאת אחר שמציגים לפניו את כל הפרטים הרלוונטים, ורק אח"כ הוא יוכל להציע את דעתו. ללא סקירת הנושא לפרטיו, אין לו שום זכות להביע דעה (בדיוק כמו שרב שלא יודע איך מקרר עובד, הוא לא יכול לפסוק אם מותר לפתוח אותו בשבת, גם אם יהיה גדול בתורה כמשה רבינו).
מסופר, שלפני כמה עשורים היה רופא בכיר שבמספר מקרים שמע שאנשים מתייעצים על איזה רב לפני ניתוחים מורכבים וכד'. בירר הרופא את זהותו של הרב, ושמע שזה אחד בשם 'חזון איש'.
נכנס אליו הרופא, ושאל אותו כיצד אתה מביע דעה בענייני רפואה.
ענה לו החזו"א, מעולם לא הבעתי דעה בענייני רפואה.
תמה הרופא, האמנם?!
השיב לו החזו"א, 'מגיע אלי החולה עם כל הנתונים, מהם אחוזי ההצלחה לעומת אחוזי הסיכון, מהם התופעות וכו' וכו'. אחר שאני שומע את כל הפרטים אני מורה לו כיצד לנהוג. אין זה הוראה בענייני רפואה כלל'...
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2010 15:29 |
|
| |
| שותףפשט כתב: |  | | הסיבה הצודקת שאנשים מעדיפים לשמוע דעתו של דוקטור (אמיתי) בתחום אחד גם לגבי תחום שני היא שיש לו יכולת ניתוח והבנה שכבר הוכחו בתחום הראשון, וממילא יש להניח שישמשו אותו הלאה גם בתחומים אחרים, אם יתנו לו את הנתונים הרלוונטיים לשם. זו הסיבה שאנחנו מתייעצים עם רב גדול וחכם גם בנושאים שידיעתו בהם שווה לידיעתנו, ולא מתאכזבים. |
|
אברהם, אם כן אנחנו מסכימים.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2010 18:19 |
|
| |
| אליעזרט כתב: | | בפרסי 'איג נובל' זוכים לפעמים גם מדענים שעשו מחקרים של ממש ופה ושם הם נתפסו לעיסוק בזוטות ובשטויות. ואם איני טועה חלקם מכבדים את הפרס ואף מתייצבים לקבל אותו.
אבל תופעה זו לא קיימת בשום חברה ובשום מוסד דתי. שום רב או ראש ישיבה לא היה מוכן לקבל פרס 'איג הרב קוק' או 'איג גרשטנקורן'.
זאת אומרת שגם בעניין זה עדיין יש לרבנים ולראשי הישיבות מה ללמוד מן הנהוג באקדמיה. |
|
ומעניין לעניין באותו עניין – ידיעה שהתפרסמה היום בעיתון 'הארץ' רואן סאמרוויל זכה שלשום בפרס "סצינת ה*** הגרועה ביותר" המוענק בכל שנה על ידי מגזין הספרות הבריטי "ליטררי רוויו". הסצינה, שבה **** מתוארת "כאפו הזקור, המרחרח, של היצור הלילי החביב ביותר", נכללת ברומן השני שלו, "The Shape of Her". סאמרוויל הקדים את העיתונאי הבריטי אלסטייר קמפבל שהיה מועמד בולט עם ספרו "Maya", אבל לא זכה בפרס, בין השאר כי הביע רצון גלוי לזכות בו. ראש חבר השופטים, מבקר האוכל ובמאי הקולנוע מייקל וינר, אמר בטקס הענקת הפרס כי "אין דבר אנגלי יותר מאשר *** גרוע, לכן בשם כל האומה כולה אני רוצה להודות לך". הפרס נוסד ב-1993 בידי אוברון וו, שהיה עורך "ליטררי רוויו". עם הזוכים בשנים קודמות נמנים הסופרים ג'ונתן ליטל, טום וולף ונורמן מיילר. אימתיי ייסדו פרס מעין זה בחוגים שלנו. נגיד פרס על פסק הדין או על הווארט הגרוע ביותר?
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2010 18:47 |
|
| |
אולי נתחיל עם פרס על האשכול הגרוע ביותר?
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2010 18:53 |
|
| |
ידעיה,
ההצעה שלך אינה הוגנת. הרי בעולם הגדול וגם בעולם התורני קודם מייסדים פרסים על מחקרים טובים ועל הישגים אחרים, ובשוליים משתעשעים בגרוע ביותר. אבל כאן בעצכ"ח צריך להתחיל תחילה עם פרסים לאשכולות המצטיינים ביותר, ואחר כך נתפנה להצעתך.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2010 21:06 |
|
| |
אני מציע פרס על ה'גיור' הפנטסטי ביותר של טקסט המתאים לדיון בעצכח, למשל:
"צפיתי בסרט ****גרפי, ראיתי איך ***** עושה **** ואיך **** גם ****", מצורף לינק, מה דעת חכמי הפורום?"
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2010 21:08 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/12/2010 22:59 |
|
| |
| ארתח_זוטא כתב: | | מדוע המוזיקה המוצרטית נקראת "קלאסית", מדוע דוקא המוזיקה שרוב בני האדם לא כל כך מתעניינים בה ולא נהנים ממנה היא "קלאסית", בעוד "רוק" "פופ" הם סתם סגנונות, אולי נתחיל לקרוא לה "מוזיקה מערב אירופית", או "מוזיקת קונצרטים", מי הופך אותה לקלאסית משוש כל הארץ בשם אלהים ובשם כל הקדושים?? |
|
עד כה הארכת בדברים בענייני מדע וגלשת מעט לאמנות הציור. ובדברים המועתקים למעלה, התחלת לגלות מעט את דעתך ואת הטעם שלך במוזיקה. משתוקק אני לדעת עוד על משנתך בעניינים אלה. שמא תרצה להרחיב? בתודה מראש.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/12/2010 08:24 |
|
| |
לא דיברתי על עניני מדע, דאטו מוך טבורי הוא מדע? דיברתי על החלק האלילי שבתרבות המערב, כשם שה"מדע" נהפך לעיסוק בעל הילה המעניק גושפנקא לכל שטות, כך גם האמנות, ההערצה לחלקים מסויימים של האמנות היא נלעגת, העובדה שאמן מסוים מעביר תחושה של תנועה יחד עם עמידה במקום, והיכולת של אנשים בעלי חושים חדים לקבל אורגזמה מתחושות כאלו, מלמדת על עומק התהום של הגיחוך. ואין הכוונה כלל לפוסטמודרניזם כמו שחשב ידעיה, אני מדבר על המונה ליזה עצמה. כאילו דא? יש גבול ופרופורציה לכל דבר.
הטעם שלי במוזיקה לא חשוב בכלל? אבל אני שומע בעיקר אופרה וחזנות וקצת ריטה, ואעפ"כ לא מדמיין שמה שנחמד לי הוא "קלאסי" והוא המוזיקה השמימית האלהית הבלעדית וכל השאר רק "ז'אנרים".
גם התרבות והאמנות נהפכו לסיפורי חסידים, לומדים על תולדות התרבות והמדע בצורה של סיפורים על גדלות נפשם ורוחם של העוסקים, וכשבטהובן אמר "אשמע בשמים" זו מימרא קדושה, וכל אחד צריך לדעת איך בדיוק התפתח כל פרט ופרט כאילו שזה רלבנטי ותרבותי ומחכים.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/12/2010 08:29 |
|
| |
יש בזה אמת
|
|
|
|
| נשלח ב-2/12/2010 08:33 |
|
| |
כלומר, ארתח אמנם מתאר זאת מתוך עויינות -- ואילו אני אינני עויין כלפי התופעה המדוברת [אלא אפילו שותף לה..]. אבל יש אמת בדבריו..
|
|
|
|
| נשלח ב-2/12/2010 08:45 |
|
| |
רדף חביב, אין בדברי שום עויינות, אני רק עובר קורס בכתיבה אידישאית עויינת ומתאמן עליכם.. הבוץ הזה משפריץ גם עלי, קניתי לחדר השינה קטע מן הקפלה הסיסטיניאנית, הקטע בו שני הידיים כמעט נוגעות, התלהבתי ותליתי אותו, ואחרי זה אמרתי, וואלה, אפשר לחשוב, הבת שלי חוזרת מחוג ציור עם משהו לא פחות יפה, בלי סדקים וחורים שגם אותם טרחו להעתיק, שהרי זה חלק מקדושת היצירה. מה לי ולקדושת היצירה הזו???? זה בדיוק כמו גרטל של נויעם אלימלך..
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/12/2010 09:05 |
|
| |
ארתח -- אני אולי אנסה לתת לך פרספקטיבה לראות את הדברים בפחות כעס:
גאדאמר [היה פילוסוף כזה במאה ה-20] פעם אפיין "תרבות" כ"נוכחות העבר בהווה".
וזה מה שזה. מה שאתה קורא לו "קדושת היצירה" היא היא נוכחות העבר בהווה. וכך גם הגארטל של הנעם אלימלך.
כל אחד והתרבות שלו.
זה לא שמישהו "חייב" לאהוב את דה וינצ'י או מיכאלאנג'לו. אבל אם מישהו רואה עצמו לחלק מהתרבות שהם מייצגים -- אז הוא גם יתלהב מהפרסקאות בקאפלה הסיסטינית. ואם איננו רואה עצמו כחלק מאותה תרבות - אז לא.
העובדה היא, שלפי עדותך אתה עצמך כן התלהבת מהפרסקאות שתלית, ורק אחרי רפלקסיה חזרת בך -- כאילו יש בדבר פסול.
אני מבין מאיפה המוטיבאציה הזאת לראות בדבר פסול -- כי ההתלהבות "איננה אמיתית", "איננה אותנטית", "לא באה ממך".
אבל זה משול למישהו שירעיב עצמו -- כי הרעב לא באמת "בא ממנו" אלא הוא תוצר של הפרשת מיצי קיבה.
במקרה זה -- הרי ברור שזה מגוחך. אמנם אדם לא מחליט, בדרך כלל, להיות רעב. אבל אם הרעב איננו "באמת שלו" - אז מה כן שלו?
באותו אופן, התרבות בה אתה חי ואולי החינוך שקיבלת, גורמים לך להתייחס בייראת קודש [לפחות טרם רפלקסיה] כלפי קלאסיקות. וזה בדיוק כמו שהטעם שספגת בבית גורם לך להתייחס לאוכל מסויים כאל טעים.
כל הנסיון הזה "להתעלות" מעל החינוך שאנו מקבלים בבית והתרבות הסובבת בא מאיזו הנחה שיש "אני אמיתי" שמסתתר מאחורי כל זה. אבל ה"אני" הזה איננו אמיתי יותר מה"אני" הגלוי לעין.
מאחורי כל המסכות -- כולנו סתם חיות - או לפחות סתם פראים. מה שהופך אותנו לבני אדם אלו בדיוק המסכות הללו.
ובכל אופן -- אין עניין מיוחד בלהסיר את המסכות הללו.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-2/12/2010 13:20 |
|
| |
רדף,
אתה מציע כאן השקפת עולם צינית להפליא, ואני מזדהה עם רוב דבריך.
אבל השאלה היא האם אין קלאסיקות 'אמיתיות'? כלומר, יצירות קלאסיות ששורדות מאות ואלפי שנים ואנשים בעלי מוצא ורקע שונים רואים אותן כיצירות נשגבות - ולאו דווקא כמסכה וכמס שפתיים ל'חברה הגבוהה'?
|
|
|
|
| נשלח ב-2/12/2010 13:23 |
|
| |
| אליעזרט כתב: | | | אבל השאלה היא האם אין קלאסיקות 'אמיתיות'? כלומר, יצירות קלאסיות ששורדות מאות ואלפי שנים ואנשים בעלי מוצא ורקע שונים רואים אותן כיצירות נשגבות - ולאו דווקא כמסכה וכמס שפתיים ל'חברה הגבוהה'? |
|
אה - נראה לי שלא הבנת את דברי. כשאני מדבר על "מסכה" אינני מדבר על צביעות דווקא. אני מדבר גם על החינוך שרכשנו -- וזה כולל טעמים באוכל, במוזיקה, באומנות, בבילויים האהובים עלינו וכן הלאה.
יתר על כן -- אני זה הטוען שאין כל כך מקום לדבר על "מסכות" כמנוגדות ל"אני האמיתי" [אא"כ מדובר ממש על העמדת פנים מודעת] -- היצרים שלי אינם "יותר אני" מאשר החינוך שקיבלתי
תוקן על ידי רדףהשיג ב- 02/12/2010 13:27:45
|
|
|
|
|
