חידה: האם המתים צמאים? (צדקתך צדק במנחה של שבת והמסתעף)

הנהו קפולאי דהוו קפלי בארעא דרב נחמן, נחר בהו רב אחאי בר יאשיה. אתו ואמרו ליה לרב נחמן: נחר בן גברא. אתא ואמר ליה: מאן ניהו מר? אמר ליה: אנא אחאי בר יאשיה. אמר ליה: ולאו אמר רב מרי: עתידי צדיקי דהוו עפרא? אמר ליה: ומני מרי, דלא ידענא ליה! - אמר ליה: והא קרא כתיב וישב העפר על הארץ כשהיה? אמר ליה: דאקרייך קהלת לא אקרייך משלי, דכתיב +משלי יד+ ורקב עצמות קנאה כל מי שיש לו קנאה בלבו - עצמותיו מרקיבים, כל שאין לו קנאה בלבו - אין עצמותיו מרקיבים. גששיה, חזייה דאית ביה מששא. אמר ליה: ליקום מר לגוויה דביתא! - אמר ליה: גלית אדעתך דאפילו נביאי לא קרית דכתיב +יחזקאל לז+ וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם. - אמר ליה: והכתיב +בראשית ג+ כי עפר אתה ואל עפר תשוב! - אמר ליה: ההוא - שעה אחת קודם תחיית המתים.

אני מתייחס למה שמובא במרדכי בשם מדרש כפי שהעתיק הלום.

נראה לי שיש לחפש מקורות קדומים או לפחות מקבילים. אני מנחש שאברהם העברי כבר טרח ובדק ולא מצא אלא שראוי להעיר על זה.

עתה יש לחשוב. משפטים רבים כאן מעוררים תמיהה רבה, ולא רק בגלל שהם כה זרים לעולמנו. חלק מן השאלות כבר נזכרו, ואני מעדיף לרכזן יחד.

א. משמע הכא שהיו אוכלין בין מנחה למעריב בשבת 

ב. ומ"מ נראה שיש ליזהר

ג. כדאמרי' במדרש

כל השותה מים במנחה [*בשבת] כאילו גוזל (קרוביו) [קרובי] המתים

ד. מפני שהם שותים כשהם רוצים לחזור לדינן

ה. ואומר ה"ר מאיר אבי ר"ת כי בלותיר התחילו לאכול בין מנחה למעריב ובא הדבר לידי סכנה עד שפירשו

ו. והא דאמר כל השותה כו' היינו דוקא קרוביו שמתאבל עליהם אבל (*מאחריני) [*באחריני] [מידי אחריני] לאו .  

א. לפי מה שכתוב כאן, יש דיון אם מותר לאכול בשבת בין מנחה למעריב. אני משער שהכוונה למנחה קטנה. קשה להאמין שמישהו ציפה שבאמת לאחר זמן מנחה גדולה, בצהרים, לא יאכלו עד הלילה. במיוחד קשה להאמין שיסברו כך בימות הקיץ הארוכים. אם התפללו מנחה קטנה מאוחר, זה לא הרבה זמן להתאפק ולא לאכול ולשתות.

מצד שני, זה לא הולם את נוהגנו לאכול סעודה שלישית אחרי הצהרים של שבת. אבל דברים משתנים.

ב. האזהרה מפני פגיעה במתים מובאת כטעם לכך שיש לא לאכול. נחלק זאת לשנים. האם זה הטעם היחיד? נראה לי שמי שכתב את הדברים אכן סבר שיש הלכות שמשמשות לטעם מעשי. והדאגה למתים היא אכן טעם מעשי מאד. נחשוב בעצמנו. אילו היינו מאמינים, בניגוד למקור זה, שהמתים שיקרים לליבנו זקוקים למים ושתייתנו בזמן לא ארוך פעם בשבוע פוגעת בהם, האם לא היינו נמנעים?

בהזדמנות זו אעיר על הלכה נוספת שגם היא באה עבור המתים. הכל בו (כמדומה) ולאחריו הש"ך מפרשים שהסיבה שאין לפתוח קברי מתים כדי לפנותם היא מפני שהמת נבהל וחושב שהגיע יום הדין שלו (בהתבסס על פירושם למעשה בבעלת אוב בשמואל, אבל זה ראוי לדיון נפרד). אנו רואים אם כן שיש הלכות ותקנות שנתקנו כדי למנוע צער מן המתים.

וכמובן בגמרא עצמה מצאנו לשון שמתפרשת לפי גישה זו. ההולך בבית הקברות ליד הקבר ייזהר שלא יהיו ציציותיו משתלשלות על הקבר, משום "לועג לרש". ניתן להבין זאת, ואכן כך פירשו זאת לפעמים, שהמת רואה ונעלב, רואה ומצטער. ושוב, נחשוב שהמת יכול לראות ויכול לדעת, והחשוב ביותר עבורו במצבו הוא המצוות, כי הן מה שקובע לעולם הבא, האם ראוי לצערו כך?

ג. מובא כאן בשם מדרש. איזה מדרש? נכון שמדרשים, ליקוטים שלהם וגם חיבורים חדשים, התפתחו במשך הדורות. ומסתבר שלא תמיד ידעו להבדיל בין מדרש מקורי מימי התנאים או האמוראים ומשלהם, לבין חיבורים אחרים. לא מן הנמנע שגם חיבורים חיצוניים זכו להילה זו ומי יודע מי חיברם. דוגמא לדבר: ספרים חיצוניים נחשבו למדרשים, ואפילו שיעור קומה.

המדרש קובע כי השותה מים בשעה שלאחר מנחה של שבת גוזל את המתים, וכנראה קרוביו.

איך נגזלים מתים? איזו תמונת עולם יש לו לבעל דעה זו לגבי המוות, מה שקורה לאחריו, והשימוש במים בעולם ההוא?

נזכור כי ראית העולם שבו נמצאים המתים כעולם פיזי (במובנה של מילה זו אצלנו) אינה דבר חדש. יש דעה המובאת בתלמוד, של ר' יוסי כמדומה, שהגהנום הוא אש פיזית, ולכן המבשל בה בשבת חייב.

ד. איני יודע לפרש מילים אלו, לא בוודאות. אבל זה נראה כך: הגהנום כידוע שובת בשבת (מה המקור?). לקראת מוצאי שבת, צריכים המתים להזדרז. הם שותים מים כדי להרוות את צמאונם לקראת הזמן הארוך, שבוע ימים כמעט, שבו יהיו באש.

כל זה מסתבר אם נקבל הנחות יסוד מסויימות. אבל כאן מתעורר קושי נוסף. איך שתית המים שלנו כאן פוגעת בשתים המים שלהם. האם הם נמצאים כאן? האם הם שותים מאותם מים שלנו? האם מישהו סבר שהמים שבכדים בביתו או בשכונתו התמעטו ותלה זאת בשתית המתים?

נזכור שיש לנו דין, שהחמירו בו רבות, לחייב את שפיכת המים בשכנות לבית שיש בו מת, כי מלאך המוות מנגב את חרבו מן הדם שעליה במים ההם. ומחמת הסכנה החמירו. ואף זו כמדומה הלכה שהמשכילים הזכירו כדוגמא למנהג אוילי. ואכן קשה לא להסכים עמהם. (אם כי ניתן להציע פירושים אחרים, כגון שיש כאן צורה סמלית לציין שיש סכנת הדבקה בבתים סמוכים למקום שיש בו מת, וזה הפך לענין סגולי).

אם כן, יתכן שאין זה רחוק לשער שלפי תפיסה כזו המתים אכן משתחררים מן הגהנום, אך במקום להגיע לגן עדן לשבת, הם מגיעים לבקר אצלנו. וכי סבא לא היה שמח לראות מה קורה אצל הנכדים בשבת?

ה. יש כאן סיפור מרומז על אירוע שהיתה בו סכנה (מחלה? אסון?) שארע בזמן הזה, בין מנחה למעריב, בקהילת לותיר וחכמי המקום (או חלקם) תלו זאת בזלזול במים של המתים. כיון שלא סופר מה היה האירוע (אולי זה מופיע במקורות אחרים?) לא ברור מה היה הקשר, מעבר לצירוף הזמנים, בין האירוע לפרשנות. אבל יתכן שהאירוע היה קשור למים או אף לשתיה. אולי מישהו נחנק בשעה ששתה?

ו. בסופו של דבר החכם מאמץ פרשנות מצמצמת. המים שבהם מדובר הם המים של הקרובים. מסתבר שהם באים לבקר אצל קרוביהם ושותים רק ממימיהם. נפקא מינה למי שאין לו קרובים מיידיים שיבואו אליו. וכאן כמובן יש לדון בשאלה מהי מידת הקרבה שיוצרת את הביקור? האם צריך שהצאצא פגש פעם את אבי אבי המשפחה כדי שיווצר ויישמר קשר כזה? האם מי שהיגר לקהילה אחרת עדיין חשוף לסכנה כי הקרובים יבואו אחריו? אלו לא רק שאלות הלכתיות שיכולות לשמש רקע לספר חדש לזמן שלנו (כל הלכות איסור שתית מים בין מנחה למעריב השלם), אלא גם שאלות מטפיזיות. מה הקשר בין עולמנו לעולמם.

***

בשורות הקודמות ניסיתי להציג עמדה עקבית שמסבירה את מה שמובא ב"מרדכי". אני סבור שבניתי תיאור של גישה שיכולה להסביר את הדעה הזו. מבחינה מסויימת, זה רק משחק. איני מאמין שהעולם, במובן המלא שלו, כלומר לא רק הפיזי, מתנהל בצורה כזו. לא כך ה' ברא את העולם ולא כך הוא מנהלו. אבל אני ער לכך שהיו דעות אחרות, גישות אחרות. הן נראות יותר תמימות, בלשון המעטה. הן נראות לא נכונות. אבל האם זה חדש לנו שיש תפיסות תמימות מאד בתחומים כאלו?

אם יש הסברים אחרים, אשמח לשמוע, כלומר לקרוא.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">

_________________