פרשת תולדות

בפרשיית לידתם של יעקב ועשו עולות מס' תהיות שבהבנתן נוכל ללמוד פרק חשוב בחינוך ילדינו. < br>
רבקה לאחר תפלות רבות הרה, ואולם מיד באותו הזמן "ויתרוצצו הבנים בקרבה". וכדברי המדרש,
מרגשת רבקה שמשהו אינו כשורה, כאשר בעברה על פתחי ביהמ"ד יעקב מפרכס לצאת ובעברה
על פתחי בתי ע"ז עשו מפרכס לצאת , ולכן שואלת רבקה את הנשים במקומה אם כך רגיל הוא,
ובאמרן לה שלא, מגיבה ב"ותאמר אם כן למה זה אנכי" ומסביר רש"י במקום אם כן הוא גדול צער
העיבור למה זה אנכי מתאווה ומתפללת על הריון מיד "ותלך לדרוש את ד'" בבית מדרשו של שם
לדעת מה תהא בסופה "ויאמר ד' לה שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו" ומסביר רש"י שני
גויים בבטנך "אלו אנטונינוס ורבי".
קשים דבריו של רש"י שהרי א' היאך אחרי שהתפללה כ"כ להיפקד מתחרטת רבקה על הריונה בגלל
קשיים וכאבים. וכי לא ידעה שכך יהיה, והרי מדובר בהעמדת ההמשך לאבות הקדושים ועל כך לא
היתה מוכנה לסבול מעט? עד כדי כך קשים הדברים שהרמב"ן בפירושו כתב: "ואיננו נכון" והסביר
שאין משמעות "אנכי" למה התפללתי על ההריון אלא "והנכון בעיני כי אמרה אם כן יהיה לי למה זה
אנכי בעולם, הלואי אינני, שאמות או שלא הייתי" וגם דברים אלו קשים, על מה רבקה מסבה את
דבריה שהיתה מעדיפה לא להיות בעולם מלחוות את קשיי העיבור?
ובאמת כדי להבין את הדברים נכוחה, צריכים אנו לראות את ביאור העניין של אנטונינוס ורבי. וכי < br>מה עניינם בכאן? הגמ' במס' סנהדרין צא: מביאה דיון בין רבי הקדוש לאנטונינוס. כך שאל אנטונינוס:
מאימתי נשמה נתנה באדם משעת יצירה היינו שנרקם בבשר גידין ועצמות או משעת פקידה שהיא
שעה שהמלאך מביא הטיפה לפני המקום ואומר מה תהא עליה. א"ל רבי משעת יצירה א"ל אפשר
חתיכה של בשר עומדת שלשה ימים בלא מלח ואינה מסרחת וא"כ אף טיפה זו אם לא היתה נשמה
עד שעת יצירה היתה מסרחת ואינה מולידה אלא משעת פקידה אמר רבי דבר זה למדני אנטונינוס
ומקרא מסייעו שנאמר "ופקודתך שמרה רוחי". ועוד שאל אנטונינוס את רבי: מאימתי יצר הרע שולט
באדם משעת יציאה ממעי אימו או משעת יצירה א"ל משעת יצירה א"ל א"כ בועט במעי אימו ויוצא
אלא משעת יציאה אמר רבי דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו שנאמר "לפתח חטאת רובץ".

< br>וידוע הדבר שיצר הטוב נכנס באדם רק מגיל הבר-מצווה, אולם וודאי כשהיה התינוק במעי אמו גם
היה לו יצר טוב שהרי המלאך לימדו תורה רק שנסתלק ממנו כשסטר לו על פיו בעת יציאתו ממעי
אמו ואילו יצר הרע נמצא באדם משננער לצאת ממעי אמו.
לאור האמור ניתן להסביר את החלק הראשון בדברי רבקה המאפיין את חששה ושאלתה את שאר
הנשים, ונאמר שרבקה לא ידעה שיש בבטנה תאומים וכמו שמוכח בהסבר ראשון שנקט
הרמב"ן "וטעם שני גויים בבטנך, הודיע לה שלא תפחד, כי בעבור שהיתה מעוברת תאומים הוא
הריצוץ הזה בבטנה כי דרך נשים לה" - כלומר שכאשר שאלה על התנהגות הוולד בבטן חשבה שיש
לה וולד אחד וא"כ לא ברור האם רוצה לצאת לתורה או לע"ז שהרי מתרוצץ בשני המקרים. כלומר
רצתה לדעת האם חלק הנשמה של יצר הטוב הנמצא בעובר יש בכוחו לרצות ולצאת כשעוברת ליד
ת"ת, וכשענוה שלא, פחדה שמא יש בבטנה תינוק שיצר הרע שבו כה חזק שרוצה לצאת לע"ז,
כדברי אנטונינוס לרבי ואם כך הרי שהנה היא עומדת ללדת בן רשע שכבר עכשיו רוצה לצאת למקום
ע"ז ואינו סובל מקום תורה.
ועל כך אמרה "למה זה אנכי", כלומר, אם ככה, מצטערת אני בעיבור זה שיביא בן רשע לעולם, כמו
שחשב חזקיה שהיות ועתיד לצאת ממנו בן רשע הרי שלא יעסוק בפריה ורביה (
ואף נענש על כך כי לא עליו לעשות חשבונות שמים). וחשבה רבקה לעצמה, חייבת אני לעזור
ליצחק בהיותי קיימת אבל אילולא הייתי לא הייתי מביאה בן רשע לעולם. מיד "ותלך לדרוש את ד'"
וכלשון רש"י "להגיד מה יהא בסופה"?

'ויאמר ד' לה שני גויים בבטנך", דעי שלא מדובר בבן רשע שמפרכס לצאת ליד ע"ז וכאשר מגיע ליד
מקום תורה מזדעזע אלא שניים לך. האחד רוצה לצאת במקום תורה כיון שטבעו נמשך אל הטוב,
ואילו השני רוצה לצאת במקום ע"ז כיון שטבעו נמשך אל הרע, אך לא משום שיצרו הרע גדול במיוחד
שהרי ברחם אינו שולט עוד ויכול להיות שבסופו יהיה כאנטונינוס שלבסוף התגייר.
וא"כ יוצא שאם עשו בבטן אמו הינו רק בטבעו רע אך יכול להשתנות, יש בכך ביקורת כביכול על
יצחק שנכשל בחינוכו ולא שמו לב לצרכיו המיוחדים, כרש"י על הפס' "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש
יודע ציד איש שדה" - "כל זמן שהיו קטנים לא היו נכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם
כיוון שנעשו בני שלש עשרה שנה זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודה זרה", ובגלל
שבקטנותם למדו באותו מקום וחיו באותה האוירה, אולם מה שהתאים לאחד לא התאים לשני. וכך
אומר המדרש על הפסוק "חושך שבטו שונא בנו" שבשל אהבתו של יצחק יצא עשו לתרבות רעה.
ונשאלת השאלה: איך יתכן שיגדול בבית יצחק רשע כזה גדול? ובאמת אומר שלמה "חנוך לנער על
פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", בחינוך הילדים חייב לגדלם באוירה של קדושה אבל זה לא
מספיק, צריך להיות "חינוך" בפועל לעמוד על טבעו ועל נטיותיו של הילד. ואם טבעו הולך לכיוון
מסויים, דרך אותו כיוון להגיע לדרך ד' (אם מזלו נוטה לדם הפנהו למילה ולשחיטה וכד' ולא
שיתדרדר ח"ו מכח טבעו לרצח כעשו) וכפי שאומר הגר"א על כך "כשהוא עוד נער ואז גם כשיזקין לא
יסור".
בחינוך לא ניתן להישאר פאסיבי ולהסתמך על החברה והסביבה, אלא צריך להיות אקטיבי ולגלות
בכלילד את התכונות המיוחדות לו ומתוך כך לחנכו ולהביאו לדרך ד'.




תוקן על ידי - שרית560 - 03/11/2010 00:35:01

לפי המדרש, אילו רק ניתנה דינה לעשו - יתכן שהיה משנה את דרכיו לחלוטין. עד היכן מגיעה
השפעתה של האשה?
בשעה שהיה יעקב אבינו בא והשבטים עמו, היתה דינה עמו - כיון שבאו המלאכים ואמרו לו "באנו אל
אחיך אל עשו" (בר' ל"ב, ז), נטל יעקב דינה ונתנה בתיבה - שלא יראה אותה עשו ויטול אותה
לאשה . אמר לו הקב"ה: 'חסכתה אותה ממנו - חייך, לאדם ערל היא מתוקנת! הוא דכתיב "למס
מרעהו חסד" (איוב ו', יד) - אילו היתה נישאת לעשו שמא היתה מגיירת אותו?.. חסכתה אותה - הרי
בן מאירה בא כנגדה - "וירא אותה שכם בן חמור" (בר' ל"ד, ב)!'. תנחומא בובר, וישלח י"ט.

הדרישה המוסרית שמציב המדרש ליעקב, נראית במבט ראשוני תמוהה וכמעט בלתי אפשרית.
המדרש מצפה מיעקב שיאפשר לעשו - אחיו שעד לאחרונה רצה להורגו נפש - לקחת לאשה את בתו
היחידה של יעקב. הנימוק של המדרש לכך, היא האפשרות 'שמא היתה מגיירת אותו'- כשהמדרש
אפילו לא מבטיח שכך אכן היה מתרחש, אלא רק מעלה זאת כאפשרות. מדרש זה, הפותח בשאלה
מהו חטאו של יעקב שבגללו נאנסה בתו (תנחומא, שם) - סובר כי יעקב נענש בעונש נוראי זאת על
כך שלא אִפשר לאחיו את ההזדמנות לחזור לדרך הישר - באמצעות נישואיו לדינה.

מהיכן לקח הדרשן את ההשקפה, לפיה לדינה היתה יכולה להיות השפעה כה מהותית על אדם
כעשו? נראה כי הבסיס המרכזי לדעה זו הוא הדגש המיוחד שנתן המקרא על נישואיו של עשו לבנות
הארץ, ועל כך שנישואין אלו היו למורת רוח לא רק לרבקה, אלא גם ליצחק האוהב את עשו
(בראשית כ"ו, לד-לה). בשנה שעברה עסקנו במדרש הקובע שנשים אלו 'היו מעשנות לפני עבודת < br>הכוכבים והמזלות, ויצחק מריח וכהו עיניו' (פסיקתא רבתי יב), וביארנו שכוונת המדרש היא שיצחק
לא ראה את הבעייתיות שבהתנהגותו העצמית של עשו, מאחר ותלה את כל חטאיו בנשותיו.

חז"ל אמנם קבעו ש'אין אשה כשירה - אלא העושה רצון בעלה' (אליהו רבה, י) - אך דורשי רשומות
קראו את המילה 'עושה' לא כ'מקיימת', אל כ'יוצרת'. החל מחווה ועד נשות שלמה, נתפסת האשה
כמי שיש לה השפעה עצומה על מעשיו של בעלה, והיא זו שיוצרת את רצונו - לטוב ולמוטב. אמנם
במרבית המקרים שבמקרא, אנו נתקלים באזהרה מפני ההשפעה הרוחנית השלילית של האשה
הרעה, אך מצינו גם לא מעט מקרים בהם מצויינת ההשפעה החיובית של האשה הכשרה - המצילה
את בעלה מן החטא.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא אביגיל, אשת נבל הכרמלי המתוארת כ"אִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת
תֹּאַר" (שמ"א כ"ה, ג). בשעה שדוד היה בדרכו לפגוע בנבל על שלא גמל לו על שמירת צאנו, יוצאת
אביגיל לשכנע את דוד שלא לפגוע בנבל - "וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי וְלִשְׁפָּךְ דָּם
חִנָּם" (שם, לא). דוד מכיר בניסו, ומודה לה' על שזימן את אביגיל לפניו ועל שמנעה ממנו לבוא לידי
שפיכות דמים "וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי. וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ
וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים" (שם לב-לג). לאחר שנבל מת - דוד אף רואה בה
את האשה שראוי לו לשאתה.

חז"ל ציינו את ההקבלה שבין דוד לעשו, תוך עמידה על ההבדל המהותי ביניהם: ' "אדמוני" (בראשית
כ"ה, כה) - אמר רבי אבא בר כהנא: כאלו שופך דמים. וכיון שראה שמואל את דוד אדמוני,
דכתיב "וישלח ויביאהו והוא אדמוני" (שמ"א ט"ז, יב) - נתיירא ואמר: 'אף זה שופך דמים כעשו', אמר
לו הקב"ה: ' "עם יפה עינים" (שמ"א שם) - עשו מדעת עצמו הוא הורג - אבל זה מדעת סנהדרין הוא
הורג' (בר"ר ס"ג, ח).

מדרש זה יכול ללמדנו רבות על טבעו המולד של האדם מחד, ועל היכולת לנווטו לכיוונים חיוביים
מאידך. עם זאת, פרשת נבל הכרמלי, יכולה ללמדנו כי על מנת להכווין את כוחותיו למקומות ראויים -
לעיתים האדם זקוק לעזרה חיצונית, ואת ה"עזר כנגדו" בעניין זה יוכל למצוא דווקא אצל האשה.
עליך להאמין, כך קובעת הדרשה שבתנחומא - שאילו היתה לעשו את האשה הנכונה, אולי היה יכול
להיות 'אדמוני' - אך כדוד, וכל ההיסטוריה היתה יכולה להראות אחרת
תוקן על ידי - שרית560 - 03/11/2010 00:39:32

ויתן לך את בירכת אברהם לך ולזרעך איתך לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלוהים לאברהם (תולדות כח-ד)

היה מעשה באדם עשיר מאוד שקוראים לו מיסטר מן. הגיע לעירו רב גדול שהתרים כסף לישיבות בארץ ישראל. הגיע הרב לביתו של מיסטר מן וביקש תרומה. מיסטר מן העשיר ענה בצורה בוטה ''אני לישיבות לא נותן כלום"! למרות הדרישות והפצרות יצא הרב בראש מושפל ומיסטר מן טרק בפניו את הדלת בגסות, אחרי שסגר הציץ מיסטר מן מהעיינית של הדלת לראות את  פרצופו של הרב איך הוא מגיב לביזיון, ולהפתעתו הוציא הרב פתק רשם דבר מה ושם את הפתק בתוך תיבת הדואר שעל יד הדלת והלך.

פתח מיסטר מן את הדלת וקרא את המכתב ונדהם במכתב כתוב "ויתן לך את בירכת אברהם לך ולזרעך...." אמר בליבו מיסטר מן אני שלחתי אותו מושפל והוא רושם לי ברכות. מיסטר מן רדף מהר אחרי הרב עד שהשיגו וביקש הסבר לענין הזה. אמר לו הרב: טיפש מטופש ומגושם מתי אברהם יתברך בכלל הברכות שנאמר: "וברך ה' את אברהם בכל מכל כל" רק מתי שהוסיף לו את שמו שנאמר לא יקרא שימך עוד אברם אלא אברהם הוסיף לו את אות ה', וכן בעזרת השם הקב"ה יוסיף לך גם את האות ה' שלא יקרא שימך עוד מיסטר מן אלא מיסטר המן הרשע ששונא תלמידי חכמים ומי שחושב כמו מיסטר מן יתן לליבו. (בשם הרב יצחק דיין)

מצות הצדקה והחסד היו בין הדברים שהתעסק בהם הרבה אחיו של הגר"ח מוולוזין הלא הוא רבי זלמן מוולוזין. מרבה היה לעסוק במעשי חסד והיה מחלק צדקה בסתר.

באחד הימים הלך רבי זלמן לאסוף כסף לצדקה. הוא הגיע לביתו של גביר גדול.

הביט רבי זלמן בדרך המובילה לביתו של הגביר וראה את עשרו כבר מחוץ לארמונו גינות נוי הקיפו את הבית כשבצעי הפרחים מתמזגים בכרי הדשא הפרושים סביב. עלה רבי זלמן במדרגות השיש הרחבות המבהיקות בנקיונן, הביט בדלתות העץ המגולפות וביקש מהמשרת העומד בפתח להכניסו ולהביאו לפני בעל הבית.

המשרת שיקבל רשות מאדונו הכניס את רבי זלמן פנימה. ברק מסנור שהפיצה נברשת הבדולח קידמה את פניו, כשניצוצי האור משתקפים במראות שמסביב ומפיצות אור בוהק. פסיעותיו נבלעו בשטיחים יקרים ומרהיבים ומכל עבר ניבט עשרו הרב של בעל הבית.

והנה פתח המשרת דלת נוספת והורה לו להכנס. מסביב לשולחן עץ גדול ורחב ידים ישב לו הגביר בכורסא רחבה וקיבל את האורח בסבר פנים יפות.

רבי זלמן ביקש מהגביר צדקה ובטוח היה שכאן יוכל לקבל סכום כסף הגון לצדקה. אך מה נדהם בראותו את הגביר שהיה ננוח עד עתה, מתחיל להתגמגם ולומר לו, אינני יודע אם אני יכול  לתת צדקה מכיון שהנני בעל חוב גדול מאוד. חובי מסתכם בסכום העולה על כל רכוש, וכיצד אתן אני כסף לצדקה, הרי לפי חשבוני אין לי כל כסף.

והנה תוך כדי דבורו נפתח הדלת והחייט הפרטי נכנס פנימה והושט לו בגד יקר עשוי מאריג משובח ביותר.

התבונן רבי זלמן בבגד ובגביר ומיד שאלו אם דבריך אמת  ובעל חוב גדול הנך, מדוע תפרת לך מלבוש יקר כל כך הרי מלבוש זה עולה כסף רב.

ענה לו הגביר, אכן, לקחתי כסף בהלואה בשביל בגד.

שמע רבי זלמן את תשובת הגביר ואמר לו בטון מוכיח ומיסר עתה אני מבין את הפסוק בירמיה "שבתך בתוך מרמה במרמה מאנו דעת אותי", הכל מרמה כל ביתך המפואר מרמה, העושר והפאר פה מסביב מרמה. הן אתה בעצמך אומר שבעל חוב גדול אתה, לפיכך כל זה אינו שלך. המלבוש היקר הזה אף זה מרמה איך יכול אדם בעל חוב להזמין לבוש כזה? יוצא איפוא, שכל חייך במרמה. אבל כאשר באים לבקש ממך צדקה פתאום אתה נהפך לדובר אמת?! לפתע אתה לא יכול לתת צדקה כי אתה בעל חוב? אינני מבין זאת, כשאתה מוציא כספים לרוחתך, להוצאותיך אתה לא עושה חשבון כמה יש לך, אלא אתה מוציא מעבר ליכלתך כדבריך בתקוה שהכל יסתדר ועסקיך יעלו יפה ואז תוכל לשלם.

אך כשאתה בא לתת צדקה, לפתע אינם יכול להתנהג כפי שאתה חי? אתה מחשב ורוצה לבדוק אם יש לך, לפתע אתה מעריך בדיוק את שוי נכסיך, את בתיך ושדותיך ורוצה לדעת אם יש לך או לא? בדיוק לאדם כמוך רומז הכתוב "וכל ערכך יהיה בשקל הקודש". כשאדם בא לתת צדקה שקל הקודש אז הוא לפתע מעריך את שויו האמיתי, שוי בתיו, שדותיו ונכסיו ואילו בחיי היום יום הוא לא מעריך עצמו לפי שויו האמיתי אלא מוציא מעבר ליכולתו בדיוק כפי שאתה מתנהג.

דע לך כי אדם צריך לתת צדקה מעבר  ליכולתו כשם שהוא עושה כך לצרכיו הפרטיים.

נדהם העשיר לשמוע דברי מוסר בוטים כל כך, חיש מהר התעשת ופנה לרבי זלמן טעיתי, מודה אני לך כי פקחת את עיני ובזריזות פתח את מגרת שולחנו והוציא סכום כסף הגון ונתנו לצדקה. (613 סיפורים על תרי"ג)

ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב (תולדות כז-מא)

מחשבה נוראה

וישנא עשו את יעקב שנאה גדולה ויאמר בלבו אם אהרגנה את יעקב ונשפטתי והיתה אחרי אתי רעה ומרה! על כן אלכה לי אל ישמעאל דודי ולקחתי לי את בתו לאשה ואסיתהו לריב עם יעקב את ריב בכורתי וסכסכתי את ישמעאל ביעקב וחרה אפו והרגהו או אז אקצוף על ישמעאל ואומר לו מדוע הרגת את אחי ותשפוך את דמו? ועתה דע כי גואלו אנכי ואת דמו אדרוש מידך...ובדברי את הדברים האלה אקום עליו והמתי אותו וירשתי את שניהם יום אחד...! וידע ה' את מחשבות עשו ויפירן, כי הוגד הוגד לרבקה בדבר ה' לאמור מתנחם עשו להרוג את יעקב וכבר הקהיל אליו את מרעיו הריקים והפוחזים ויקח כוס וימלאהו יין ויאמר כוס תנחומין אנכי שתה על יעקב אחי הנחשב בעיני כחלל אשר כבר קבור ואיננו עוד! ותשלח רבקה ותקרא ליעקב ותאמר הנה עשו אחיך חשב עליך רעה ועתה, בני,שמע בקולי קם ברח לך חרנה אל לבן אחי וישבת שם עד שכחו את אשר עשית לו, ושלחתי ולקחתיך משם, למה אשכל גם שניכם יום אחד כאשר ינבא לי לבי ובהמשך החומש אנחנו נראה שנבואת רבקה התגשמה ביום שבו ניקבר  יעקב נפטר עשו לכן יעקב פחד מעימות עם עשו כי הוא ידע שנפשו קשורה בנפשו וזה אחד הסיבות שרחל ניקברה באפרתה ולא במערת המכפלה כי יעקב ידע שעשיו ילחם איתו על הזכות של המערה.

ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב (תולדות כז-מא)

למה היה עשו צריך לחכות למות אביו כדי להרוג את יעקב?

כי כאשר הקול קול יעקב אין הידים ידי עשו,הכוונה כאשר יעקב יושב ולומד תורה אין רשות לשום ליסטים מזיקים לפגוע בו. לכן חיכה עשו לאבל אביו כי בשבעה ימים של אבל אסור ללמוד תורה ואז זכות התורה לא תעמוד לימינו ותגן עליו.ב

מכאן ניתן ללמוד כמה כח התורה מגנת על עם ישראל ואם עוזבים אותה אז יש רשות למזיקים להזיק אפילו לצדיק כמו יעקב ישמע חכם ויוסף לקח ולא יניח למתנה יקרה זו לחמוק מידו שמשכרה