דיון על חכמת הקבלה (לשותף) +++

הידע של דורינו מספק לנו כלים בקורתיים, הנותנים הצדקה להטיל ספק בכל הדעות שאינן מגובות בחקירה שיטתית. זה מביא יותר ויותר אנשים לאתאיזם. אע"פ שאדם משכיל דיו יודע שכל הבקורת והטלת הספק אינה נוגעת לתחומי המהות, מהות העולם וגורמיו, מוצא היקום והחיים. אין האדם המשכיל נוטה לבדוק טיעונים בתחומים אלו, שכן עד כמה שידוע אין הם ניתנים להוכחה, לפיכך הם בבחינת מפלצות ספגטי מעופפות.

היהודי המאמין, המשכיל והרציונלי, עומד בפני דילמה, עד כמה יתן לרציונליות לכרסם מאמונתו? עצם האמונה מחייבת מדה מסויימת של קביעה בתחום המהות, זו הכרעה של האדם, ולא ניכנס כאן לשיקולים המביאים אותו אליה. אלא שעל נפח ההכרעה הזו קיימת דילמה מקיפה וסבוכה. ישנם יהודים, רציונלים וחכמים, שלא תצליח לסובב אותם בשום תחום, אבל במה שקשור למסורת הם מקבלים באמונה שלמה. עד הפיפס האחרון המוזכר בספרי המקובלים או האחרונים, לא מיבעי בספרי חז"ל, בין אם יהיה מדובר בידיעה מדעית, פרשנות, או השקפה. אמנם, אצל רוב המאמינים הרציונלים, יש ספקות בקשר לחלק גדול מהרעיונות והאמונות שעברו במסורת, החל מידיעות מדעיות או רפואיות שונות, וכלה באמונות שונות.

יש לך יהודי מאמין שלקח את הרציונליות עד למקסימום, כדוגמא ניקח את ליבוביץ, הוא לא האמין בכל התופעות הרוחניות המוזכרות במסורת, תורה נביאים כתובים וחז"ל, אין הכוונה למציאות שדים או לאסטרונומיה חזלי"ת, אלא לדעות חז"ל בנושאי השגחה שכר ועונש הישארות הנפש תחית המתים רוח הקודש נבואה ניסים, את דברי חז"ל לפעמים פירש ולפעמים דחה, את דברי התורה והנביאים כביכול פירש, אבל בעצם הוציא אותם מתכנם, וברור שכוונת הכותבים לא היתה כדעתו, אלא שיש השגחה, יש שכר ועונש, יש ניסים, וכו' וכו'.

לפיכך מאמין רציונלי בדורינו נתון בדילמה, בקשת הרחבה שבין לקבל את ההלכה בלבד כמו ליבוביץ, ובין לקבל את כל הדעות ששררו בחז"ל, יש אינספור דרגות. יש לזכור שאי אמונה בדעות הקדמונים בענינים רוחניים, אינה מיוסדת על הוכחה, או על אקסיומות אריסטוטליות (כמו אצל חכמי ימי הביניים, שחשבו שלהאמין בדברים כאלו הוא "נמנעות"). אין שום הוכחה לשלילת כל או חלק מדעותיהם של חז"ל בנושאים הרוחניים (כמובן איני מדבר על נושאים פיזיים בהם אפשר להוכיח שלילת חלק מדעותיהם), הנטיה הרציונלית היא פשוט להתייחס אליהם כמפלצות ספגטי מעופפות, אין דרך לדעת או להוכיח, גם חז"ל לא יכלו לדעת לכאורה, העובדה שאיני יכול להוכיח שאין שדים, לא תגרום לי לחשוב שיש שדים. כי הנסיון הראה שהרבה דעות רבות ושונות ששררו בימי קדם היו חסרות בסיס, ובכדי להתייחס לחז"ל בצורה שונה, צריכים סבה ונימוק. כפי שכתבה אמשלום: אנשים נורמלים בימי חז"ל האמינו בשדים, אסטרונומיה מסויימת, תרופות מסויימות, האם נניח שחז"ל היו לא נורמלים? שאלה זו אפשר להחיל גם על פרשנויות שלהם בתורה, הם היו נורמלים ופירשו את התורה כפי שהחשיבה הנורמלית של ימי קדם עבדה, כולל הנחות רוחניות שונות, שבשבילינו הם בבחינת מפלצות ספגטי.

אמנם כאן הדילמה מחריפה ביתר שאת וביתר עוז: היהודי המאמין המקבל עליו את עול תורה שבעל פה, נאלץ לקבל את חז"ל כסמכות, שאם לא כן אין משמעות לקבלת תורה שבעל פה, בכל אופן אני עוסק ברוב המאמינים הרציונלים, וכמדומני גם רוב באי הפורום דנן, מקבלים באופן כללי את עול הקבלה הלאומית שלנו את התלמוד כסמכות הלכתית. אפילו ליבוביץ' קיבל את התלמוד כסמכות הלכתית. וכאן עולה השאלה: הרי כל מהותה של תורת חז"ל יונקת מתורות רוחניות מסויימות, מהשקפות רוחניות על העולם, מה המשמעות של לקבל את ההלכה שנבעה בצורה ישירה ומושפעת מאד מתפיסות עולם כאלו? כל אחד יודע הרי שבהשקפות אחרות ניתן היה לגבש תורה שבעל פה שונה מאד מאד מאד מהתורה שבעל פה שנתגבשה בידי חז"ל, כשלא מדובר רק על פרשנות אלא על תפיסה של התורה והרוחניות ומקומן בחיים. מהי אם כן המשמעות של קבלת הלכה כל כך מקיפה ומפורטת שכל כולה מיוסדת על השקפות שבעיני מאמין רציונלי הם תוהו? ליבוביץ נהג כמנהג הרמב"ם כשקיפד כמה הלכות מסויימות שיוסדו במפורש על הנחות שנחשבות כמוטעות, אבל אין בכך כדי לפתור את הדילמה. גם ההלכות שלא יוסדו במפורש על עניני שדים ורוח רעה או תחיית המתים, נובעות הרי מתפיסת עולם הרואה בתורה הרבה יותר ממה שרואה מאמין רציונלי בדורינו. שרואה את משמעות המצוות בצורה אחרת לגמרי, לא אאריך כאן בפרטים, כי אני עתיד לפרש בהמשך. ואקוה שהדילמה הובנה כדת.

מבחינה עקרונית, כשיהודי מאמין מניח שאליהו ואלישע לא עשו מעולם מופתים, שהרי "עולם כמנהגו נוהג", אין זו סתירה להגדרתו כיהודי מאמין, הנביאים נתקדשו משום שזה מסמך המרבה כבוד שמים, משום שכך חשבו האנשים באותו דור, וזה חלק מרצון ה' בעולם, קבלת עול מלכות שמים והתורה. לא רק אליהו ואלישע, אלא גם מופתים שבתורה, וכו' השיטה מוכרת. השאלה היא כמה אמת אנו מייחסים למסורת היהודית, כמה היה ערכה של הנבואה וכמה אמת אובייקטיבית על העולם הושגה בנבואה. כמה אמת אובייקטיבית על העולם היתה בידי חז"ל והמסורת היהודית, או שכל ערכם של הנביאים וחז"ל היה רק כמוסרי נפש על עשיית רצון ה'. קַיים את ההלכה ותו לא. וּבְלַע את הפרדוקס שההלכה כולה מיוסדת על רוח המסורת שהיא תרבות אנושית שברובה לא  נכונה.

מושגים כמו השגחה פרטית, נבואה, בת קול, מלאכים, אליהו הנביא המתגלה לחכמים, מתרוקנים מתוכן. במקום להכחיש אותם בצורה ישירה, נותנים להם הסברים אלגוריים שחכמים לא חשבו עליהם אפילו בחלומות, בין מתורות קבליות שלא השתמשו בהם, בין מתחומים סמליים שלא דרכו בהם, העיקר להציג את הדברים כרציונליים עבורינו. לשם כך משתמשים באבסורד בלתי רציונלי ואפלוגטי להחריד. אין ספק שכשחכמים ספרו שאליהו התגלה אליהם ואמר להם כך וכך, וכעס עליהם על משהו, ודיבר אתם על כל מיני דברים, הם באמת חשבו שכך קרה, וכך הבין כל שומע וקורא, וכך כשדובר על כתלי בית המדרש ועל בת קול שיצאה, אין ספק שכך הבינו המספרים והשומעים. ולא העלו על דעתם לרגע את כל הפרשנות האפולוגטית המגוייסת להצדקת חז"ל כאמת נצחית המתאימה לכל דור על ידי כף נעליים מספיק גמישה.

מאמין רציונלי נורמלי מתייחס לסיפורי השגחה פרטית קלאסיים (הרווחים בדורינו) בספקנות, הרי לעולם אין  להוכיח את הגורמים למעשיה, בהנחה שאכן התרחשה. ידוע לנו שחז"ל התייחסו אחרת לגמרי, וייחסו משמעות ויד מכוונת לאינסוף של אירועים ופרטי פרטים, היה זה מרכיב בסיסי ביותר בהשקפת עולמם, מה הטעם ביהדות הלכתית שאין לה דבר עם השקפת העולם שיצרה את ההלכה?

אני מבקש לא לפתח דיון על מידת הריאליות של האפלוגטיקות למיניהם, אני מכיר את המקורות והציטוטים ומעוניין להניח להם. סבורני שעם מדה מספיקה של כנות, יודה כל מעיין שרוב הפרשנויות הבאות לעשות את דברי חז"ל יותר רציונליים, הן אנכרוניסטיות, וכלל אינן נובעות ממגמה של פרשנות. מי שמאד מעוניין לפתח דיון על נושא זה, ימשיכנו באשכול "מה קרה לתינוקות"?. מודה מאד על ההתחשבות.

אני מרגיש שאני חוזר על עצמי, אבל אסכם מה אני מבקש לעשות כאן: לקחת מונחים חזליי"ם, -שהרציונלי שלנו יעביר אותם כלאחר יד, או שלא התכוונו, או שהאמינו כי האמינו ואנחנו לא חייבים לחשוב כמוהם, או שיש גירסה אחרת במקבילות, או שאר קינוחים וניגובים ומריחות-. ולנסות לבחון האם הם מייצגים אמונה יהודית מסורתית, ומה היא אומרת בדיוק. זה במישור הפרשני, במישור האובייקטיבי – האם הדברים אמת או לאו, אשאיר למאמין הרציונלי להחליט. אבל לדעתי אין משמעות ליהדות של ימינו – קרי להלכה המפותחת מאד שאנו מכירים, כאשר מכחישים את כל אוצרות הרוח עליהן היא מיוסדת. רציונליות עקבית ליבוביצ'ית יכולה להציג נימוקים המנוגדים לחלק גדול מאד אם לא לרוב שיקולי הפסיקה מאז ומעולם, דהיינו ממדרשי התנאים ועד אחרוני הפוסקים, דבריהם חסרים תוקף אם שוללים את הרוח שמאחוריהם.

תוקן על ידי חוקרומקובל ב- 06/11/2010 22:19:33

גם חכמים השתמשו במצבים אקסטטיים בכדי לחלץ מידע וחוויות שאין  לנו גישה אליהם במצב רגיל. נדלג כאן על האקסטזה אצל חז"ל, כי ברצוני להדגים שזה התרחש אף בדורות מאוחרים, תופעת ה'מגיד' שאנו מוצאים עדויות עליה, עדות עקיפה אצל הבית יוסף, ועדות ישירה של הרמח"ל. ברור מכתבי הרמח"ל שהוא חווה חויה אקסטטית עזה שיצאה לאור בצורה של 'מגיד'. כשם שבחלום האדם יוצר בדמיונו דמויות המדברות אליו מה שתודעתו נותנת בפיהם, כך המגיד של רמח"ל שנוצר בחוייתו, אמר דברים והשמיע רעיונות, אלא שזה השמיע רעיונות שרמח"ל לא סידר אותם ולא היה מודע להם. אמירות שאנו שומעים בחלום הם בדרך כלל תערובת ובלבול של דברים קיימים בחלק הנגיש של התודעה, והדברים שהרמח"ל שמע היוו בעיניו חידוש. הבעש"ט  לעומת שני החכמים הנ"ל, הבין כי חויות אקסטטיות כאלו אינם אלא מפגש עם הנשמה, וכך אמר: "הנשמה אמרה להרב זלה"ה שמה שזכה שנגלו אליו דברים עליונים לא מפני שלמד הרבה מסכתות ופוסקים רק משום תפלה שהיה מתפלל תמיד בכונה גדולה", (ליקוטי כתר שם טוב). הוי אומר הבעש"ט נכנס לחויה בה הגיע לתובנות שונות, אבל הבין שמקור המידע הוא הנשמה שלו. ולא ייחס אותו במקרה זה לגורם מסויים כמו שעשו הרמח"ל והב"י.

אני מתנצל בפני הקורא הרציונלי שרגיל לא לייחס חשיבות לאמירות של בעש"ט, רמח"ל, או בית יוסף. אני חושב שבאמת האנשים הנ"ל עברו חוויות שכאלו עליהן אדבר בהמשך. אגב, הגר"א אמר שכל ההשגות של בעש"ט השיג על ידי שאלת חלום. גם הוא חשב שהבעש"ט עבר חוויות כאלו, על כך בהמשך.

כמדומני שהארכתי מספיק, אשמח לשמוע תגובתכם, (על החלק שכתבתי – לא על מה שנראה שאני הולך לכתוב). בעז"ה מחר בצהריים אקווה להכניס את ההמשך – על החויות האקסטטיות של חז"ל ומשמעותן, ועל הקשר הנכסף בין כל זה לקבלה והתפתחותה.

_________________