חווית התפילה בבהכ"נ בשבת,והשפעתה על דור העתיד.

ספורים לא מחייבים
א"מ גדל בתל אביב הקטנה
לדבריו בלא מעט בתי כנסת היה מנין ראשון בנוסח אשכנז ומנין שני חסידי בתשע. הוא טוען שאחוז הילדים שנשארו דתיים מהמנין השני גדול יותר מאלו של המנין הראשון.
ספרתי זאת לקרוב אחר והוא שאל אותי האם המסקנה היא שכדי להשאר דתיים צריך להתפלל אחר זמן קריאת שמע?
נראה לי שהתפילה הליטאית היתה יבשה לנוער שאולץ לקום מוקדם בשבת ואח"כ היתה לו שבת ארוכה ומשעממת, לעומת זה במנין החסידי היה ניגון, העלימו עין מפטפוטים, בקריאת התורה התחילו להכין את הקידוש ואחרי כתר כבר ערכו אותם וחזרו הביתה שמחים וטובי לב בשתים עשרה.

אתה בטוח שהגישה של יצירת חוויה מתפילה היא נכונה? וק"ו מה"מסביב".

יש המוכרים חוויה, שומעים אותם בפרסומות לפני ימים נוראים

ב עב

אולי אלו שרצו תפילה מהירה הלכו למנין ראשון ולכן התוצאות?

.


ראיתי בירושלים מודעות המזמינות לקבלת שבת, אחת לכמה זמן, עם "כלי נגינה אקוסטיים". מדובר בהזמנה עליה חתומה התנועה להתחדשות יהודית, או משהו בדומה לכך.

גם הם מציעים חוויה רוחנית.


אבל אחרי שנתתי את התשובה הליטוואקית המובנית שלי (ותודה לסבא א', הליטוואק ), אני מסכים שיש יתרונות רבים לחיבור דרך הרגש. הרי בני אדם אינם רק שכלים נבדלים, יש להם גם רגש פועל (ותודה לסבא א', שגדל במשפחה של חסידי בוהוש).


המתח הזה, בין הצד ההלכתי לצד הרוחני לא נולד בעשר-חמש עשרה השנים האחרונות. הוא גם לא נולד בכתביו של הגרי"ד סולובייצ'יק, בין איש האמונה הבודד לבין איש ההלכה. ניתן להרחיק את העדות עד למלומד ואיש הדת המסלמי אלע'זאלי, ולקרוא את "הפודה מן התעיה והטעות", כדי לראות שגם בדת הלכה אחרת, המתח היה קיים כבר לפני אלף שנים.

וודאי שיש משקל חוויתי לרגש בדת.
 הוא קריטי לא פחות מהחלק החרדתי-פיתויי שבדת (שכר ועונש בזה ובבא).

שניהם יחד מהווים את החומר-המשמר של הדת.

 

סגסג, וכולם,

שמא תסבירו לי במה מדובר? האם מישהו מבקש להכניס שינויים כלשהם בסדרי התפילה ובסדרי בית הכנסת, או משהו מעין זה. אינני רואה כאן שום דיון
 

הסיבה הרי פשוטה.

היהדות החסידית מייסרת במינימום, ומתגמלת במקסימום.

היהדות הליטאית, כמעט להפך.

אצל בחור חסידי, תפילה חמה לאחר מקווה מלטפת ומטהרת ושאר הכנות. מעלה אותו לגן עדן.
כשהוא צריך אחריהם לקרוא איזה טקסט תלמודי (כדי לשבר הקליפות) עם פירושי רש"י וקצת תוס' (ליפות את כוחות הקדושה) הוא בכלל מרגיש מלך בממלכת הטוהר והכיסופין.

שבת וימים טובים ושאר יומי דפגרי (יארצייטים ושמחות הקהילה) הם יומי דכיסופי אשר עין לא ראתה וכו.

תפיסותיו על העולם הבא (שאלוקים ברור שהוא חסידי) הם בכלל אוטופיה מוחלטת המשליכה רבות כבר על הפרוזדור העכשוי.


מה מכל אלו יש לבחור ליטאי
רק אם הוא כשרוני ומצליח בלימודיו. הוא מקבל איזה סיפוק עכשוי פלוס דמיון על עתיד מוצלח בממלכת הישיבות מעולם אנשי השם.
כל השאר תפל ויבש אצלו.
אז מה יעשה הנער ולא יבעוט. המזל של הרעיון הליטאי הוא, שחרדת הדין והאימה כ"כ מודגשים שם שהם מצליחים איכשהו לבלום את הפרץ.

ירוחם,

בעוונותיי הרבים השנים הרבות שעשיתי באקדמיה קלקלו אותי לא מעט. המורים שלי הצליחו לשכנע אותי שבדברים מעין אלה יש לבדוק נתונים. אינני יודע, ירוחם, באיזה 'עמא' אתה מסתובב!

סגסג, 

האשכול הוא שלך. אני קטונתי ובקושי אני יכול להסתדר עם עצמי בשאלות מעין אלה. אבל רק ביקשתי להבין על מה נסוב הדיון כאן. לפי שעה יש כאן סיפורים נחמדים ותו לא. האם יש לך משהו קונקרטי שאתה רוצה להתלונן עליו או להציע שיפור?

תוקן על ידי אליעזרט ב- 05/11/2010 12:12:21