על מוסר וכח

בעקבות דיון באשכול " ההבדל בין כופרים למאמינים" שאל בע"ב אם אין הוכחה ניצחת לדת איך מוסרי לכוף אדם על המצוות.

ברצוני לענות תשובה אפשרית. אני חושב שהיא "בכוון" אך אינה מלוטשת מספיק. נא דעתכם בעניין.

הכרעותיו של אדם אינן מותנות תמיד בלוגיקה, וזו אינה תחילת או סוף הדרך. לו כך היה המצב היו כל הויכוחים האידיאולוגיים בעולם "טכניים" ולא מהותיים וניתנים לישוב בקלות יחסית. כל אחד מבין שאין זה המצב.

כשאני מנסה להבין את התהליכים בתוכי (בהנחה, אולי חלק יפקפקו בכך, שאני נורמלי) נראה כי הלוגיקה "חופרת" עד רובד מסויים, אך משם והלאה קיימת קופסה שחורה שאמנם אני מודע לה אך איני מבין אותה. אני יכול לשלוט עליה, היא = אני ויש לי חוויה של בחירה – אבל איני יכול לצייר לי את נמוקי החלטותיה בצורה מתמטית/לוגית. לכאורה הקופסה היא אני, (או מרכיב ראשי בי). מביך להסיק שאיני מבין את עצמי, אבל זה המצב (אני מעדיף לחשוב  שזו ה"נשמה", החלק אלוק, אך לא ניתן להוכיח. במישור הזה מתבצעת ה"בחירה").

אמנם חשוב שהכרעות של הקופסה תהיינה "הגיוניות" לא תסתורנה את ההגיון אבל הן אינן תולדות ההגיון.

דוגמה קלאסית – האמונה.

איני מאמין כי ניתן להגיע להוכחה לוגית של 100% לכך. הנושא מאוד אמורפי והוא בעל 1000 צדדים וצידי צדדים. הוכחות לכאו או לכאן אינן הוכחות מתמטיות מוכרעות, תמיד יש בהם מימד של "שיקול הדעת", כך שתמיד הינן הוכחות הבנויות על סבירות הטיעון. אפשר שהסבירות גבוהה יחסית, אבל לא ניתן לומר שהיא מוחלטת. מי שאינו מאמין אינו מטורף.

אין לנו דרך אחרת, אין אדם יכול להגיע להוכחה ולכן בני האדם פועלים לפי הקופסה השחורה ומקיימים מנגנון בקרה לוגי עליה. אי אפשר לשכנע אדם לאמונה רק דרך הלוגיקה, אם אין הקופסה מקבלת זאת. הקופסה משנה "דעתה" (לפחות גם) באמצעים אחרים, רטוריקה טובה, ספרות משובחת  ועוד. אבל אדם שאין קופסתו מאמינה לא יגיע לאמונה.

והוא הדין גם במוסר, שאין לנו טענות מכריחות ב 100% עבורו.

בכל זאת אדם פועל לפי הנורמות של הדת או המוסר, גם בדברים הרי גורל. גם לגבי מעשים שאינם משליכים רק עליו (כמו הולדת ילדים גם כשמצבו הכלכלי אינו מזהיר, הקרבת חייו למען עמו ודתו ועוד), זאת בגלל שהקופסה השחורה הכריעה את חיובי הדת/המוסר כי היא "חושבת" שהם נכונים. מחיובים אלו נובעת אחר כך, לוגית, הולדת או אי הולדת ילדים ואיבוד או אי איבוד חיים.

מכח זאת אדם גם יכול וחייב להכריח את זולתו, באם המערכת שהתקבלה בקופסתו והיא הגיונית בעיניו דורשת זאת.

נובע מכאן כי מחלוקת אידיאולוגית מוכרעת (בדרך כלל) לא בלוגיקה אלא באמצעים אחרים. מהם? החל ברטוריקה וכלה בכח. לכן גם היהדות, ככל מערכת כזו, מכירה בכח כאמצעי לגיטימי.

מקס,

הייתי רוצה להסכים אתך, אבל המקורות אינם מאפשרים לי. אכן, שמתי לב לכך שפעמים הרבה אתה מפרש הלכות ומנהגים שונים וקושר אותם לבין אדם לחברו (כך עשית גם בעניין הוצאת שז"ל). אבל מה אעשה שמקורות עתיקים חלקם בני אלפי שנים אינם מסכימים אתך.

הייתי מאוד שמח לחיות בעולם שאפשר להתייחס לכל דבר רק מן ההיבט של בין אדם לחברו. אבל לפי שעה הדבר בלתי אפשרי. 

מקס,

ראה תגובתי כאן:

http://bhol-forums.co.il/topic.asp?topic_id=2843378&whichpage=&forum_id=1364#R_7 

לתלמידטועה

"כי היכן ימצא האיש אשר בידו הוכחות שאין לערערן לאמיתותו של  כל מה שהוא מאמין בו,  או לשקריותו של כל מה שהוא פוסל, או האיש שיוכל לאמר כי בחן עד תום את כל השקפותיו ואת כל השקפות זולתו? מכיוון שבמצב המתחלף של פעולה ועיוורון בו אנו שרויים, בהכרח אנו מאמינים בלא ידיעה, ולעתים קרובות מטעמים קלושים ביותר, מן הראוי שנקפיד ונטרח יותר להשכיל את עצמנו, מאשר להצר את צעדי זולתנו"

הדובר הוא ג'והן לוק, לפני יותר מ 300 שנה. הוא חי לאחר כ 200 שנים של מלחמות דת באירופה, שנתמשכו מאז תקופת הרפורמציה עד ימיו: מרד האיכרים בגרמניה, שחיטת ההוגנוטים בצרפת, מלחמת שלשים השנה בגרמניה, מלחמות הבישופים באנגליה ועוד ועוד. לאחר מחשבה רבה הוא הגה רעיון שלא עלה על דעת קודמיו: סובלנות דתית.  הבסיס הוא בדיוק אותה חלוקה שעושה תלמיד טועה בין החלק  ה"לוגי" באישיותנו לבין אותן קופסאות שחורות: לוק הבין שהמשותף לנו הוא החלק הרציונלי, וכי על תכנן של אותן קופסאות שחורות לא נצליח להגיע להסכמה. לכן מה שהוא מציע, כדי למנוע מלחמה אינסופית של הכל בכל,  זה להפריד בין רשות הרבים ורשות היחיד: המעשה הפוליטי יהיה בנוי סביב הסכמה רציונלית בין הפרטים, ואת הקופסאות השחורות הפרטיות יכבד כל אדם בביתו או בחברת שותפיו לדעה.

וכאן שתי הערות:

1. אני הראשון שאודה שיש בדוקטרינה הזו בעיתיות רבה, כפי שדנתי כאן