מאיפה הוא בטוח כל כך ?!?! (חנוכה)

על ר' יהושע בן חנניא [-המתווכח שם] אמר ריב"ז "אשרי יולדתו" שהלידה שלו בקדושה היה לה חלק מרכזי בעיצוב השקפת עולמו ואותה הוא ייצג בוויכוח עם חכמי יוון

והוא זה שהיה הנציג של חכמת ישראל שהם "עם חכם ונבון" בעיני העמים, והם "גוי קדוש" כהגדרה עצמית, שחכמתם נוצרת מתוך מציאות הקדושה בו הם נמצאים תמיד, לעומת חכמת יוון שחכמיו נולדו לתוך האלילות והטומאה אלא שבכ"ז הם עמלו בקנין החכמה בשביל לצאת מהמצב הראשוני בו הם חיו

ההתמודדות כאן היא בין חכמה שנוצרת מתוך סביבה טהורה, לחכמה שנוצרת על אף הסביבה העוינת לכל טהרה ולכל מחשבה נקייה – כך שהיא לא מבטאת את מה שהם, אלא את מה שהם היו רוצים להיות

בסיפור המעשה עם הנחש ר' יהושע בא מתוך עקרונות שהיו קיימים אצלו קודם [-תורה], ואילו היוונים באו עם התמודדות ישירה עם המציאות שלא קדמה לו שום תוכן נפשי רעיוני

[הנושא הוא "מדע הנחש" – והכוונה בדוגמא זו דווקא, מסתבר מתוך העניין הוא, שזה שייך לאותו נחש קדמון שהחטיא את האדם הראשון וגרם לו לקחת בעצמו מהדעת, וזה רומז שוב על ההבדל העקרוני ביניהם שהיוונים הם החוזרים שוב על אותו חטא קדמון שהוא לקחת ולא לנחול וכדלהלן]

עיקר ההבדל המעשי שבין התורות הישראלית והיוונית היא האם המצב הנפשי טפל למציאות המדעית החיצונית [-יוון] או שלנפש יש מציאות עיקרית עקרונית משלה קודם ההתבוננות בחכמה, [שהוא ההבחנה הנפשית שבין הטוב לרע בעולמינו שיש בה הרחקה מרע] ועל ידי החכמה היא רק יוצרת יחס למציאות החיצונית המדעית

[מדובר כאן על התנגשות התורה המוסרית היוונית עם מוסר התורה וכמובן שלא בתחום הידוע כיום כמדע שאין לו כל חפיפה לדברי תורה וממילא שאין לו כל מקום לדמיון אליו – אם כי מה שמקובל כיום בעולם בקרב אנשי המדע כמוסר הוא בד"כ חופף לדעות חכמי יוון]

בשביל להמחיש את הדברים נראה לי שיש צורך להביא לכאן את הברייתא הידועה של רבי פנחס בן יאיר שעליו ביסס הרמח"ל [שהיה בעצמו מקור לחכמת האמת] את עקרונות עולמו המוסרי ולבארו מעט

ת"ר )דברים כו(  ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה מכאן א"ר פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות זהירות מביאה לידי זריזות זריזות מביאה לידי נקיות נקיות מביאה לידי פרישות פרישות מביאה לידי טהרה טהרה מביאה לידי <חסידות חסידות> [קדושה קדושה] מביאה לידי ענוה ענוה מביאה לידי יראת חטא יראת חטא מביאה לידי <קדושה קדושה> [חסידות חסידות] מביאה לידי רוח הקודש רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים 

ולא מובן מהו "תחיית המתים" שמוזכרת כאן בתוך דרגות הטהרה והקדושה כתכלית עליונה שלהם ?!

איזה מתים מתחיים על ידי היראת חטא והפרישות ?!

התשובה לכך היא פשוטה והיא מבוארת בדברי חז"ל "רשעים בחייהם קרויים מתים" וממילא להיפך צדיקים בחייהם נקראים חיים, והיא תחיית המתים שבטבע הנפשי הבסיסי שנקרא מת ושעל שמו נקראו הרשעים

ה"רשעים" הם אלו שלא התעלו על הטבע הבסיסי ונשארו במצב הפרימיטיבי הראשוני שלו ללא בגרות שיש בה הפשטה ונקיות של דעת

וכך הוא מבואר כאן שההפשטה העליונה הוא להחיות את המתים כולם לא רק את המת שהיה עלול להיות אילולי גדלתי אני ובגרתי, אלא תחיית המתים כולם, שהוא הפיכת הטבע הגשמי הראשוני לכלי למציאות העליונה של דעת, כך שהמציאות כולה הופכת למציאות של חיים והיחס אליו מתחיל בדעת ובהכרה, ורק אח"כ בנפש ובגוף ברצונות ובחפצים הנמוכים, כך שלא הם המובילים אלא האדם  

וזה מה שנקרא חכמה פנימית שהוא החכמה של היחס הראשוני לתוכן ולמהות, שהוא ההסתכלות על העולם בצורה כללית של "אספקלריה המאירה" שהוא ההסתכלות בו שהוא התפיסה הראשונית שלו בחלק המואר שבו, והוא ההסתכלות של משה רבינו שנתן לנו את התורה, שהתוכן שבה הוא הפיכת העולם לכלי, כדבר שיש בו מטרה חיצונית אליו, שהתוכן שבעולם הוא עבודת ה', שהוא ההקרבה שלו לרשות גבוה,

כך שאספקלריא המאירה היא החיים עד עולם, והיא התורה המסורה בידינו.  

ומתוך רצון להיות קונקרטי ולא להסתפק בריחוף רעיוני, נלך בעקבות רפב"י שההתחלה הראשונית של עבודת ה' היא ביצר העריות וההרחקה ממנו

היחס המשוחרר ליצר הוא הבסיס של התפיסה החילונית המשוחררת והיוונית האלילית שקמה לה

יצר העריות מבוסס על החוויה שבאחווה האנושית הבסיסית שמבטלת כל דעה קדומה על המציאות ועל האנשים שבו

אלא שהאחווה הזאת לא מאריכה ימים ואין לה קיום כיון שהאדם זקוק לשם, לזהות מיוחדת בשביל לראות בו את עצמו [נפרד מאחרים ומוגדר בו בעצמו], כך שלהעמיד את העולם בצורה הבסיסית הזאת זה זיוף וזה שקר,

[יש אחווה מזויפת, ויש אחוות אמת, כשהארץ הייתה שפה אחת ודברים אחדים הפיץ אותם ה' כיון שהבסיס היה ארצי, ורק בעתיד תתקיים האחווה בין העמים "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא בשם ה' לעובדו שכם אחד" שהיא האחווה העליונה שבה יש קיום ובה תתקיים השלום]

_________________

תוקן על ידי שותףסוד ב- 09/11/2010 10:21:59

_________________

יפה כתבת. 

אבל יש לאפיין: מה שכתבת זו דרשה.

דרשה במובן שיוצאים מן הסיפור בתלמוד, מן המילים שלו, מקשרים למקומות אחרים ולנאמר בהם, ומציעים לכולם פרשנות. פרשנות שמשלימה הרבה שלא נאמר בפנים.

התוצאה היא מרתקת. יש כאן מגוון של רעיונות יפים על האדם ועל תכליתנו בעולם הזה, על האופן שבו אפשר לדרוש את התורה ואת התלמוד בדרך רמז, כאשר מונח מסויים הופך לסמל שנושא משמעויות רבות.

אבל האם זה פשט? האם זו כוונת המספר? האם זו כוונת בעלי השיחה שמצוטטים שם?

דוגמא פעוטה: האם הפילוסופים שהתווכחו עם ר' יהושע התכוונו לנחש הקדמוני של חטא גן העדן? האם הם בכלל ידעו שיש מסורת יהודית לגבי גן עדן וחטא של נחש? (הם היו עשויים לדעת כי בעקבות כיבושי אלכסנדר היה מעין תהליך גלובליזציה של הידע והאמונות, והרי אנו רואים שהיו גרים ברומא).

אפשר לומר שהסיפור רומז לנחש הזה הקדמון ולמה שהוא (שוב) מסמל. אבל כמדומה שלכך מכוון בעל בעמיו בשאלתו. מנלן? איך אנו יכולים להוכיח או אפילו לשכנע את עצמנו שעמדנו על האמת? ובכלל, האם זו צורת קריאה שמחברי התלמוד התכוונו שנשתמש בה? (אם תאמר שכן, תחזור השאלה "מנלן").

אני חוזר: הדברים יפהפיים. אבל זה לא הופך אותם לאמתיים ובוודאי שלא הופך אותם להסבר של הסיפור התלמודי.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">

הרשה לי לעמוד על שתי נקודות שכנראה לא בארתי יפה.

א. כאשר ביקשתי תיאור של חויה מבחינה פנומנולוגית, לא ביקשתי לדעתי דבר קשה, אם כי דבר עדין וצנוע. ביקשתי לתאר את התחושות שעוברות על אדם שגילה אוצר יקר כמו הקבלה לדעתך.

בשכבר הימים קיבלתי מכתב מחבר יקר שאף השתתף בפורום זמן מה, ובו תיאר את חווית המפגש שלו עם ספר הזוהר. איני זוכר את המילים אבל אני זוכר את הרושם שנוצר אצלי. זו היתה התגלות זוטא. הוא חש שגילה את משמעות העולם, כלומר הבריאה, שהוא גילה את המקום שבו יש את האמת היסודית מכל. זה כמובן נתן טעם עצום לחייו, שינה אותו ואת דרכו מהקצה לקצה.

כתבתי כאן רק מילים, ואכן קשה לבטא במילים תחושות. אבל אפשר לנסות.

אף אני יכול לספר על תחושות דומות שפקדו אותי, אם כי לא ביחס לזוהר (ולמרות שחשתי תחושות ייחודיות בלמדי אותו לעתים מזומנות בנסיבות מסויימות בביוגרפיה שלי). לא תמיד תחושות כאלו גם מהוות הוכחה שהאמת בידנו. לא תמיד הן משדרות לנו שהאמת כאן. אבל לפעמים כן. וניתן לנסות לתאר זאת. ולדעתי זה חשוב.

אז אפשר לנסות להשוות זאת לתחושה בשעת פתרון, למשל, של משוואה מתמטית, או אפילו חידה. כאשר מגלים את הפתרון, מרטין גרדנר (אחד הבודדים שעסק בכך, וגם זה במסגרת אחרת) קרא לכך, לרגע התגלית והחוייה שלו, הרגע של ה"אהה". (אהה, מצאתי! אויריקה!). נראה לי שדיון פנומנולוגי (=תיאור בלי להכריע מה נכון ומה לא אלא רק לתאר בדייקנות את התחושה) יכול להועיל הרבה. ולא רק כאן.

ב. אני חושש שיש מקום לחשוד שכאשר אנו משתמשים במילים שמתייחסות לתופעות פנימיות, כמו חיי הנפש, או לגבי מציאות שאין לנו נגיעה אליה, כמו עולמות עליונים של הקבלה, או כל תחום שהוא "אחר" במידה מספקת - כאשר אנו מנהלים שיחה עם אחרים, אנו עלולים להשתמש במילים בצורה שונה לגמרי בלי להרגיש.

דוגמא מצויינת לדבר היא סיפור קצר של בורחס, ששכחתי את שמו, על הנסיון הנכשל של אינטלקטואל בספרד המוסלמית להבין את המושגים "קומדיה" ו"טרגדיה" של אריסטו (שיא החכמה בעיניהם). הוא כל כך נכשל בכך, עד שגם בשעה שמזדמן לו לשמוע תיאור של תאטרון, תופעה בלתי מוכרת (אליבא דבורחס. איני בקיא בתרבות המוסלמית של ספרד) הוא מחמיץ את הקישור.

כמובן, שיחה בין שותף סוד לרבניו, שכולם שייכים למסורת הקבלה בת זמננו, היא יותר קלה מאשר נסיון קריאה של מלומד ספרדי במאה ה12 (נניח) את אריסטו, שכתב בשפה אחרת.

ובכל זאת. אם נושא מסויים אינו נזכר לעולם במילים, ורק מקבלים אותו כמובן מאליו, לפעמים יש טעויות גדולות מאד.

אני סבור שאנסה לפתוח לפחות אשכול על החוייה הפנומנולוגית של גילוי וידיעה.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">

תוקן על ידי חי_רגעים ב- 09/11/2010 20:57:41