שאלות בעקבות משל המערה האפלטוני

1. "התבונן נא, אפוא", אמרתי אני, ''בדרך בה ישתחררו מכבליהם ויירפאו מסכלותם, אם לפי טבע הדברים לא תהא עשויה כדלהלן: שעה שאחד מהם יותר מכבליו ויוכרח לפתע לקום, להפנות צווארו, ללכת ולהביט כלפי האור, ובכל אלה יתייסר בייסורים, ומחמת הנצנוץ לא יוכל להביט אל הדברים הללו, שאז ראה צלליהם, מהו, לפי דעתך, שיאמר אותו איש, אם מי שהוא יבוא ויגיד לו, שאז ראה הבלים, ואילו עכשיו ישרה ראייתו יותר, כיון שנתקרב כל שהוא אל היש, והופנה אל דברים אמיתיים יותר? ומה גם, אם יצביע על כל דבר מהדברים העוברים לפניהם, ויכריחנו להשיב על שאלתו: מה הוא זה? כלום אינך סבור שיהא שרוי במבוכה, ויאמין שמה שראה אז היה אמיתי יותר ממה שמראים לו עכשיו?''

2. "הרבה יותר", אמר.

3. "ואם אף יכריחנו להביט אל האור עצמו כלום לא תכאבנה עיניו ויפנה עורף ויברח אל אותם המראות שהוא מסוגל לראותם, ויהא מוחזק בכך, שהללו הם לאמיתו של הדבר ברורים יותר מהדברים שמראים לו אותם עכשיו?''

4. "כך הוא", אמר.

5. "ואם מי שהוא", אמרתי אני, ''ימשכנו משם בכוח בעלייה הקשה והתלולה, ולא ירפה עד שימשכנו החוצה אל אור השמש, כלום לא יתייסר בייסורים ויתרעם, ואם יגיע אל אור היום, יסנוור הזוהר את עיניו, ולא יוכל לראות אף דבר מהדברים ה'אמיתיים', כפי שהם נקראים עכשיו?''

6. "לא כי", אמר, מכל מקום: ''לא מיד".

7. "דומני, אפוא, שיהא לו צורך בהרגל, אם הוא עתיד לראות את שלמעלה. ובתחילה יקל עליו ביותר להסתכל בצללים, ואחר מכן, בבבואות שעל פני המים של בני האדם וכל השאר, ואזי, בהם עצמם. וכן, יקל לו יותר להתבונן בלילה בתופעות השמיים ובשמיים עצמם, כשהוא מביט אל אורם של הכוכבים והירח, משיביט ביום אל השמש ואור השמש".

8. "כמובן".

9. "ובסופו של הדבר, דומני, יראה את השמש, לא דמיונותיו על פני המים ובמקומות שאינם מושבו, אלא אותו כשהוא לעצמו, במקומו שלו, יוכל לראות, ולחזות בו כמות שהוא".

10. "בהכרח", אמר.

11. "ולאחר מכן כבר יסיק על אודותיו את המסקנה, שהוא הוא הגורם לעונות ולשנים, ומשגיח על כל המצוי בעולם הנראה, והריהו גם עילתם הרחוקה של כל אותם המראות שהיו רואים במערה".

12. "ברור", אמר, ''שלאחר מכן יגיע גם לכך".

השיבה אל המערה

1. "וכי מה? בזכרו את משכנו הראשון ואת החכמה דשם ואת חבריו לכלא ההוא, כלום אינך סבור שיראה את עצמו מאושר בשל שינוי מעמדו, וירחם על הללו?”

2. "עד למאוד".

3. "ואם אז היו נוהגים בהם כיבודי ושבחים הדדיים, ופרסים למי שראה ראייה חדה ביותר את אשר עבר לפניהם, והיטיב לזכור את אשר ברגיל הקדים לבוא, ואת אשר איחר, ואלו דברים היו באים בעת ובעונה אחת, וניבא מתוך כך את העתיד לבוא נבואה קולעת ביותר, כלום ישתוקק איש זה, לפי דעתך, לאותם הכיבודים ויתקנא במכובדים שבין הללו ובשליטים שבהם? או יתקיים בו דברו של הומירוס, ובכל נפשו ירצה 'להיות שכירו של איש עני ולחרוש את שדהו', ולסבול כל סבל אחר, תחת אשר יהא סובר כאותן הסברות וחי אותם החיים?”

4. "כך דעתי", אמר: יעדיף לקבל על עצמו כל סבל, ולא לחיות את החיים הללו".

5. "וגם על זאת תן דעתך", אמרתי אני: “אם האיש שכך עלה לו, ישוב וירד, וישב במושבו הישן, כלום לא תחשכנה עיניו כשלפתע יבוא לשם מאור השמש?”

6. "מאוד מאוד", אמר.

7. "ואם שוב יצטרך להתחרות עם אסירי עולם אלו בהבחנת הצללים הללו, בעודו מוכה סנוורים, ובטרם ירגיל עיניו, ואם ארוך למדי יהיה הזמן עד שיסכין, כלום לא יהא לצחוק, ויאמרו עליו שחזר מעלייתו למעלה בעיניים מקולקלות, ואף הנסיון להגיע למעלה אינו כדאי? וכל השולח ידו להתירם ולהוליכם אל על, כלום לא יהרגוהו, אילו יכלו באיזו דרך שהיא לתפוס אותו להרגו?”

8. "בוודאי", אמר.

האסיר המשוחרר רוצה לשוב לכלא ולשחרר את חבריו. הם לא ירצו להשתחרר. הם לא יסכימו בכלל להגדרתו זו של חברם את עצמו כאסיר משוחרר, הם יראו בו מי שמצבו גרוע משלהם, מי שהתעוור, שהשתגע, שמשהו לקוי בתפיסת המציאות שלו. הוא לא רואה כמוהם את העולם. פעם הוא כן ראה, עכשיו יש לו דמיונות.

בכל זאת, אומר סוקרטס, ירצה האסיר המשוחרר לשוב לכלא. למרות סכנת המוות (שבמקרהו של סוקרטס עצמו אכן התממשה, כידוע). במשל אחר, אותו מספר ר' נחמן מברסלב, המלך המוזהר מראש אודות טבעה השגעוני של תבואת השנה הבאה מעשי יותר מן האסיר המשוחרר: ההמון לא רוצה לדעת את האמת על המציאות, וחובתו שלו מתמצה בדאגה לשותפי הסוד, ליודעים. על מצחו של המלך תהיה חרותה אות קין, סמל שפירושו מוסכם מראש בין שותפי הסוד לבדם אמנם, אבל משמעותו לא נעלמת לגמרי מן ההמון. הם עתידים לגלות את שגעונו של המלך (ור' נחמן לא מספר על כך) כשם שצדיק האמת סובל ממחלוקת אודותיו ואודות דרכו. בהכרח.

דרכו של האסיר המשוחרר בחזרה אל המערה מזכירה את ירידת הצדיק החסידית. אפלטון אומר שירידה כזו עשויה להסתיים במותו של האסיר. למה בכל זאת הוא מספר את המשל? הוא הרי טוען שאי אפשר ללמד.

נדמה לי שהוא אומר כך. אולי אפשר להראות, לרמוז. גם אם אי אפשר ללמד ואי אפשר לקפוץ מעולם לעולם (אין דרך קוית. אין מה ללמוד, ויותר מכך, אין סיבה ללמוד. הכל נהיר וברור במסגרת מה שהתבקש בירורו והנהרתו מלכתחילה). כשאתה אסיר במערה מדע הצללים מספק אותך, אינך מחפש מדע אחר. אתה עשוי להצדיק את הסתפקותך בטענות הגיוניות מסוגו של התער האוקאמי). עדיין, אפשר להראות, אפשר לספר משל (או לגלות ידיעות חבויות שטמונות עמוק, ליילד אותן כמו שאומר סוקרטס, אבל זה עניין אחר).

איזה משל יכלו לספר לעצמם אנשי המערה? הרי אפלטון (או סוקרטס) עצמו הוא איש מערה, על פי הגדרתו. אם לא שמישהו מבחוץ גרם להארה, ממש כמו המשחרר האלמוני שהתיר את כבלי האסיר, איך התחיל התהליך?

עדיין בתחומו של המשל (בהמשך אביא את הנמשל, אי''ה ויתאפשר לי):

מעניין לשים לב שהדרך למעלה והדרך למטה דומות באפיין. בשניהם מסונוורות העיניים, וכתוצאה מכך (בעליה, כנראה גם בירידה) נחבל האסיר והליכתו מתנודדת. אולי השיבה אל המערה אינה רגרסיה, אלא שלב גבוה יותר בהתפתחותו של האסיר? היודע את הטוב יעשה את הטוב, עשיית טוב חדש קשורה בידיעה גבוהה יותר של אותו טוב. אולי, אם כך, חלקו האתי של מסע האסיר הוא שלב גבוה יותר במסעו האפיסטמולוגי?

ויש גם חשיבות, רומז אפלטון, לצללי המערה, ולמערה בכלל. הם אלה שלימדו את האסיר בדרכו החוצה ובחוץ מה הוא רואה. היכרותו עם פסלים, ילדים ועצים בצורתם כצללים הביאו אותו לזהותם בצורתם האמיתית. הדרך מתחילה למטה, במערה, בהכרח (הכל מתייחס לטקסט של המשל בלבד).

יופיו של המשל נובע לענ''ד מטיבו הייחודי. הוא אינו סיפור לעצמו, מנותק מן הנמשל, שמטרתו להאיר מחדש את הנמשל (כמו משלים אחרים, לרבות משלים אפלטוניים כמו משל הגאי הספינה, משל האותיות ומשל הקו). יש רצף בינו ובין הנמשל. אנחנו יכולים לחשוב על עצמינו כאל אנשי החוץ, במשל. יתכנו וישנן מערות שונות לאין מספר. מרגע שדמיינתי את הראשונה (וזה החלק הקשה, וכאן נעוצה התשובה לשאלה איך בכלל מתחילה הדרך) אני בעניין. זה קשה, כי אני עשוי להבין שאולי אינני אלא אסיר במערה.

דברי יתייחסו לפשט אפלטון – לא למציאות – שלדעתי רחוקה מאד מדעתו של אפלטון אודותיה.

לפני שאני מתחיל לענות על הנקודות שפותח האשכול העלה, אזכיר משהו שאחד המרצים שלי לפילוסופיה יוונית אמר בהקשר דומה:

אנו היום יכולים לעסוק בספקולציות באשר למשמעותו של כל פרט ופרט במשלים של אפלטון [ובטקסטים דומים] אבל צריך לזכור כמה דברים:

1. שמדובר בספקולציות גרידא

2. שאפלטון היה בן אדם .

יכול מאד להיות שאפלטון לא התכוון לשום דבר עמוק בכל פרט ופרט אלא כוונתו הייתה להעביר מסר כללי כלשהו, ואילו לגבי הפרטים, יכול להיות שהוא הוסיף אותם ליופי בלבד – ויכול להיות שהוא לא חשב יותר מידי אודותם.

יכול להיות שאם הוא היה יודע כמה מאמץ יושקע ע"י פרשנים מאוחרים בנבירה בפרטי המשלים שלו, הוא היה מוחק הרבה פשרטים מיותרים. ויכול להיות שזה דווקא היה מחמיא לחשיבות העצמית שלו – ואולי אף מצחיק אותו – שכל מיני חוקרים שוברים את הראש למצוא עומק ומשמעות בטקסט שהוא לא חשב עליו הרבה לפני שהביאו לעין הכלל..

ניזכר לגבי דבריו של הרמב"ם בהקשר דומה: בהכירו את מנהגי הדרשנים למצוא עומק בכל פיפס, הוא ביקש לא ללמוד מן המשלים שלו אלא את הנמשל שהוא יכתוב בפירוש אחרי כל משל שלו – זה כמובן לא עזר לרמב"ם..

זאת ועוד – לא רק לגבי המשלים מדובר אלא גם לגבי גופי הטענות שלו: לעתים איננו עקבי. ולעתים משנה דעתו.

בהסתייגויות אלה, אפנה לגוף שאלותיך:

"האסירים לא יצאו מעולם מהמערה (איך התקיימו בה?)"

המערה היא העולם הזה והצללים על הקיר הם התופעות שאנו חוזים בהם. מה פירוש איך האסירים התקיימו במערה? כלומר, שאלה זו שקולה לשאלה איך אנו מתקיימים פה. ובכן – זה ידוע, הלא כן? אנו אוכלים ושותים וכו'..מה שמעניין את אפלטון פה איננו הפראקסיס אלא התיאוריה – הוא ממשיל את הידע של האנשים הרגילים אודות העולם לידע של אותם אסירים המתבוננים בצללים.

"מאחוריהם אש ומחיצה ואנשים (מי הם? מאין ולאן הם הולכים?)"

טוב – פה ייתכנו כמה פירושים שהוצעו. אפלטון אולי התכוון למעצבי דעת הקהל – סופיסטים, רטוריקנים, מחנכים. הניאופלטונים פירשו שמדובר בארכונים [מעין מלאכים] והאצלות [אמאנאציות]. הגנוסטים פירשו שמדובר ב"שדים מתעתעים", עוזריו של הדמיאורגוס – השובים שלנו.

 ויכול להיות שאם היית שואל את אפלטון, הוא היה משנה את המשל לכזה בו השמש מאירה ישירות לתוך המערה ומטילה צללים על הקיר.

מי יודע..

"בנוסף, הם תופסים אותם כאמת שאין בלתה. למה?"

כי הם לא מכירים שום דבר אחר?

"היה קורה אילו הוא לא ישתחרר לעולם. האם, עדיין, ניתן לדבר על אנשי המערה כעל טועים? יש בעיה באונטולוגיה שלהם? באפיסטמולוגיה? באיזה מובן מדע הצללים שהם מפתחים, מדע שימושי ויעיל בהחלט לצרכיהם, הוא מדע מוטעה?"

זו שאלה שמתאים לפראגמאטיסט או פנומנאליסט [או סופיסט – בימיו של אפלטון] לשאול. אבל אפלטון היה בפירוש לא כזה.

המדע שלהם מוטעה [או לפחות, איננו יותר מאשר סברה ישרה (אורתודוקסה) או תיאור פנומנולוגיה של המציאות – לא מדע] כי איננו מתאר נכון את המציאות האובייקטיבית.

"אולי אנחנו אנשי מערה? "

זו הפואנטה של אפלטון.

"ייתכן סיפור מערה שאף אסיר לא משתחרר ממנה לעולם, כאמור. אולי אנחנו אנשי מערה כזו? יש לזה משמעות? אולי מישהו מאיתנו ישתחרר אי פעם. אולי לא. אפשר שכל מה שאנו יודעים וכל מה שאנו יכולים לדעת כלוא במערה. אם איש מאיתנו לא ישתחרר לעולם, אף פעם לא נדע מה החמצנו, אם זו אכן החמצה."

אפלטון חשב שניתן להשתחרר מהמערה ע"י דיאלקטיקה. קשה לדעת למה הוא התכוון בדיוק.

צריך לזכור שרק כתביו האקזוטריים [המיועדים לציבור הרחב], הפופולאריים – דהיינו הדיאלוגים – השתמרו בעוד שכתביו האיזוטריים [הפנימיים], המיועדים לתלמידיו נעלמו. [זאת בניגוד לכתבי אריסטו – שדווקא כתביו האיזוטריים נשתמרו בעוד שכתביו הפופולאריים, הדיאלוגים, שאת סגנונם קיקרו שיבח: "לשון הזהב של אריסטו", נעלמו]. הדיאלוגים של אפלטון מיועדים למשוך את הקורא לעסיק בפילוסופיה – לא ללמד אותו פילוסופיה. למשל, "שיטתו של אפלטון" אותה אנו מכירים מהדיאלוגים, שונה מאד מאד הן מדיאלוג לדיאלוג, ושונה עוד יותר ממה שתיאר אריסטו בשם רבו..

בכל אופן, דיאלקטיקה הייתה מעין שיטת לימוד כזאת בה אנו מתמודדים עם שאלות ומנסים לענות עליהן כך וכך וכך – מנסים ונכשלים, מנסים ונכשלים. ובמהלך הלימוד נוחתות עלינו מידי פעם מעין "הארות".

את התופעה הזאת אפלטון הסבר בעזרת תורת ההזכרות שלו: שבכל נשמה, מאז ומתמיד, מוטמע כל הידע האפשרי – והלימוד הוא רק בבחינת היזכרות בידע זה. תפקדו של המורה הוא להזכיר לתלמיד את מה שהלה יודע כבר ע"י שאילת שאלות מנחות.

[פה אולי שותף סוד נורא ישמח. אבל אולי הוא פחות ישמח לשמוע שאפלטון חי כ-600 שנה לפני רשב"י – כך שאפילו אם רשב"י הוא אכן אבי הקבלה – עדיין אפלטון הקדימו. מאידך, אולי אפלטון למד זאת מאדם הראשון, מי יודע.. J]

"איזה קשר מניח כאן אפלטון בין הידוע לקיים, בין אפיסטמולוגיה לאונטולוגיה?"

נראה לי שרצונך לשאול איזה קשר מתקיים בין התופעות לאידיאות? ובכן – זו כמובן שאלת השאלות אצל אפלטון.

אבל סכמטית, התשובה שאפלטון עצמו מספק היא "חיקוי": התופעות מחקות את האידיאות.

בעקבות הרקליטוס וקראטילוס, אפלטון מניח שהעולם הנראה הוא בשינוי תמידי ללא יציבות כלל– באלאגן, בקיצור. אבל הצורות השונות שהתופעות לובשות לזמן מה הן איזומורפיות יחסית לאידיאות – העץ המתכלה והמזדקן הוא בעל צורה דומה [אך לא זהה – כי כל עץ הוא תמיד פגום] לאידיאת העץ הנצחית והמושלמת.  

אבל אולי שאלתך פשוטה יותר: מה ההבדל בין ידע לבין סברא. ובכן – לשאלה זו אפלטון מתייחס בתיאייטטוס – ידע הוא סברא אמיתית ומוצדקת – בניגוד לסתם סברא ישרה, שהיא בבחינת ניחוש מוצלח ותו לא.

"איך מתבצעת שם ההתפכחות?"

מה שאמרתי לעיל: דיאלקטיקה והזכרות.

"מה חושב האסיר המשוחרר בחוץ? זו המציאות הסופית? ייתכן הרי שיש מציאות גבוהה ממנה. הוא נכווה כבר פעם אחת (או פעמיים). האם אי פעם יידע עליה? האם מציאות אחרת אפשרית זו צריכה להוות איזשהו שיקול בפירוש החדש שהוא נותן לעולם, במדע החדש שהוא בונה ואשר עליו לקוות שאיננו מדע צללים? הרי זו בעצם כוונתו של אפלטון: להצניח אותנו כאן, בלב המשל. מדע צללים אחד כבר בוטל. יש טעם בכלל לכונן אחר?"

אחת ההנחות באפיסטמולוגיה קלאסית היא הנחת "סגור הידיעה" [Epistemic Closure]: שמי שיודע [בניגוד למאמין או סובר] גם יודע שהוא יודע...

"אם המציאות איננה אלא חלום, על מה בכלל נשענת ההבחנה בין מציאות וחלום?"

שוב – זו שאלה שמתאים לפנומנאליסט לשאול. אבל אפלטון הוא ריאליסט – כלומר, מאמין בקיומה של מציאות אובייקטיבית.

"מה המציאות בה מתקיימת הסיטואציה המוסרית, עוד לפני שניגשים לבחינת פתרונות."

עבור אפלטון – בעולם הזה לא ייתכן מוסר אמיתי – אלא רק חיקוי של מוסר. בניגוד לקאנט, אצל אפלטון יש טוב מלבד הרצון הטוב – והוא אידיאת הטוב.

" בעצם, הם עתידים לחשוב שאני משוגע. אני לא חושב כך. אולי אני טועה?"

הנחת סגור הידיעה

"סוקרטס אומר: היודע את הטוב יעשה את הטוב. אבל מתוך התייחסות לאלו חלקים במציאות אני יודע את הטוב? "

לא מתוך התייחסות לחלקים במציאות אלא מתוך ידיעת מקור המציאות כולה – אידיאת הטוב: "כל דבר ודבר למען הטוב שלו [כלומר, הייעוד שלו], וכל הדברים כולם למען הטוב [כלומר, למען אידיאת הטוב]"

" זה אומר שבהכרח רוב האנשים לא ידעו את הטוב, ולכן לא יעשוהו? אבל הנה, רוב האנשים מתנהגים בסדר."

"בסדר" זו מילת המפתח [בניגוד ל"טוב"]: רוב האנשים מתנהגים בסדר בדיוק כמו שרוב העצים מתנהגים בסדר – לא באופן מודע אלא כתופעות המחקות את האידיאות שלהן.

"למה בכל זאת הוא מספר את המשל? הוא הרי טוען שאי אפשר ללמד."

הוא לא טוען שאי אפשר ללמד. אילו היה טוען כן, שאלתך הייתה צרכה להיות לא רק על המשל – אלא בכלל, על כל פועלו הפילוסופי.

"נדמה לי שהוא אומר כך. אולי אפשר להראות, לרמוז. גם אם אי אפשר ללמד ואי אפשר לקפוץ מעולם לעולם (אין דרך קוית. אין מה ללמוד, ויותר מכך, אין סיבה ללמוד. הכל נהיר וברור במסגרת מה שהתבקש בירורו והנהרתו מלכתחילה). כשאתה אסיר במערה מדע הצללים מספק אותך, אינך מחפש מדע אחר. אתה עשוי להצדיק את הסתפקותך בטענות הגיוניות מסוגו של התער האוקאמי). עדיין, אפשר להראות, אפשר לספר משל (או לגלות ידיעות חבויות שטמונות עמוק, ליילד אותן כמו שאומר סוקרטס, אבל זה עניין אחר)."

זו הבנה שגויה של אפלטון – לדעתי. אפלטון פורש בפרוטרוט, למשל במשל הקו המחולק, את הדרך האיטית מבורות להארה. כך כן יש "דרך קוית". זה לא שיש שני סוגי אנשים השונים קאטגורית: היודעים והבורים. וזה לא שהידיעה באה ב"בום". וזה לא שהיושבים במערה לגמרי מרוצים ממצבם – הם אמנם מרוצים ממה שיש, כי זה מה שיש – אבל בכל אחד טמון פוטנציאל לידע – ובכל אחד טמון כל הידע האפשרי – כך שבכל אחד, לפי אפלטון, יש גם חוסר נחת ממצבו ושאיפה לשלמות [וזה כולל לא רק את בני האדם – כל הדברים משתלמים, אחרת לא היו קיימים, אליבא דאפלטון].

"הרי אפלטון (או סוקרטס) עצמו הוא איש מערה, על פי הגדרתו. "

אינני חושב שכך הם תפסו את עצמם. סוקראטס מעיד על עצמו שהוא פילוסוף: מצד אחד, איננו סופוס [חכם] אך מצד שני איננו בור – אלא שואף לחכמה, פילו-סופוס.