פרשת ויצא

בס"ד

פרשת וַיֵּצֵא

''וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי, כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, לֵוִי. )כט,לד)"

לאה אימנו מנסה לזכות באהבתו של יעקב אבינו, ניתן לראות זאת בשמות הילדים הנולדים לה, יעקב אהב את לאה, אבל את רחל אהב יותר ולא רק בגלל היופי שלה אלא בעיקר ע"פ המעשים שלה, גם המעשה של העברת הסימנים ללאה הוא מעשה מעורר הערצה, לוותר על רצון אישי למען בן משפחה ? מעטים היו פועלים כך אם בכלל.

לאה זוכה לבן ראשון ובשמו ראובן נרמזת העובדה שיעקב אהב את רחל והדבר היה ברור לכל, תחילת הקרבה מתחילה בהולדת שמעון, שני בנים מאישה אחת זה לא דבר פשוט, אדם שזוכה לבנים מאישה זו היא האישה שהוא יקום איתה בתחיית המתים, הרמב"ן מסביר שיעקב רצה להתגרש מלאה לאחר התרמית שקרתה לו , אך לאחר הולדת שמעון הוא אמר לעצמו , את אימם של אלו אני מגרש? והאהבה האמיתית הגיע לאחר הולדת לוי.

הרש"ר הירש מסביר שהשם לוי הוא פירושו "לווה ", מלשון בעל חוב, יהודי שמתחתן עם בת זוגתו יצליח בחיי הנישואים שלו רק לאחר שהוא יבין שהוא בעל חוב כלפיה וגם היא כלפיו, החובה של יהודי במעמד החופה "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". עיקר החובות הם על הגבר הוא אחראי על הפרנסה וכלכלת הבית ולדאוג לכל מחסורה של האישה , ואישה צריכה לכבד את בעלה ולדאוג לו לצרכיו, רק שיש הבנה שכל אחד הוא בעל חוב כלפי השני ויש את המאמץ לתת לשני את חובו ניתן להגיע לאהבה בין בני זוג ,על בסיס דבריו הידועים של הרב דסלר "לאשר יתנו אותו יאהבו" – האהבה היא תולדת הנתינה – "כמוך" המובא בפסוק הכוונה לכמוך ממש. "שנותן, נותן הוא מעצמו ומימלא יאהב ...

כל המצוות של הגבר כלפי האישה הם חובה מהתורה, גם מצוות עונה שיש בה הנאה גשמית על האדם להתייחס למצווה כבעל חוב, כיוון שבמעשה זה הוא מקיים את חובתו כמו חובת תפילה ושאר המצוות, לקדש את מעשיו, להתנהג בצניעות ולקיים את המצווה לשם שמיים ולא רק לצורך ההנאה הגשמית.

עבודת הכהונה מתחילה משבט לוי כתוצאה מאהבת האמת שהתרחשה כאן, כי רק במקום שיש אהבה וויתור בין בני זוג ניתן לראות צמיחה של דברים טובים כאשר הדבר קיים רואים זאת ישירות על הילדים. לוי שנולד זכה שתצא ממנו הכהונה, לאחר מכן נולד יהודה שממנו יצאה המלכות ומזרעו יצא המשיח ב"ה, והכל כתוצאה מאהבת אמת ושיודעים להודות על הטעות, אחרת לא תהיה צמיחה של דברים טובים.

שבוע לאחר שיעקב התחתן עם לאה הוא נושא את רחל לאישה, שנים רבות הוא עובד רק תמורת התשלום עבור הזכות להיות הבעל של רחל ולאה, 14 שנים ורק לאחר מכאן הוא דורש את התשלום מלבן הארמי על עבודתו, עד עכשיו הוא עבד בשביל העובדה להיות אב משפחה ולאחר כל השנים הללו הוא ביקש לקבל תמורה לעבודתו הקשה והמסורה ובצורה הכי ישרה כלפי לבן הארמי. לבן לא יכול שלא להתרשם מרמת החריצות של יעקב אבינו והעבודה שהוא עושה התמורה שלה גדולה יותר ממה שלבן רצה לתת לו , השכר שלבן היה מוכן לשלם ליעקב זה אוכל ולינה, אבל גם רמאי גדול שכזה (לבן), ראה שיעקב עובד פי כמה טוב מכל אדם אחר ומאז שיעקב נכנס לביתו הוא מיד עבד ורק לאחר חודש הוא נכנס למו"מ עם לבן, והברכה של לבן התחילה בזכות יעקב, כי ללבן היו רק בנות, לאחר שיעקב הגיע הוא התברך בבנים ובנכסים ולכן הוא היה מוכן לתת לו את בנותיו אומנם תמורת שכר מופרז , אבל הוא הבין שיש לו עסק עם אדם רציני ביותר.

יש מי שמסתכל בימנו אנו על הדברים לעבוד 14 שנה ללא תמורה וללא התקדמות בחיים רק לטובת בת הזוג, ובשנים הכי יפות של האדם, יעקב אבינו מוכן לעבוד קשה והכל תמורת מוסד הנישואים, כי הוא הערך העליון מבחינתו, חשוב לו להיות אב משפחה ולאחר שהוא בנה את משפחתו והבית חזק ויציב הוא מבקש שכר מלבן כדי להתקדם מבחינה כלכלית על מנת לדאוג לבניו.  יש מי שישאל למה לא מוקדם יותר יעקב דאג לעשות לביתו, באותם שנים במקביל לעבודה הוא התמקד בבניית הבית היהודי שלו, וזה הערך החשוב ביותר. יהודי שמתחתן צריך לדאוג בשנים הראשונות לטפח את הזוגיות ולהיות מעורב בגידול הילדים ורק לאחר שהבית חזק הוא יכול לצאת מביתו ולנסות להרחיב את פרנסתו ולזכור שברכת השם היא תעשיר.  יעקב הגיע לבית לבן חסר כל ואחר 14 השנים הקשות של עבודה הוא זוכה להתעשר ולצאת ברכוש רב מבית לבן. אז כמה שנים מצבו הכלכלי לא היה טוב אבל לאחר השנים החשובות של בניית הבית היהודי הוא זוכה להצלחה כלכלית שעוזרת לו בהמשך הדרך , אבל ההצלחה האמיתית שלו היא בבניית התא המשפחתי שהוא הדבר הנצחי שיש לאדם, כי בניו של אדם שהולכים בדרך הישר מביאים נחת לאביהם גם בעולם הזה ומזכים אותו לחיי נצח בחיי העולם הבא.

שבת שלום!

לעילוי נשמת עדינה בת שפרה ז"ל ,עליזה בת רוזה ז"ל, משה בן עליזה ז"ל, יורם בן קלרה ז"ל ,רחל סבן בת חיים ז"ל , לבריאות ולהצלחת מנחם יעקובי וכל אשר לו, אלברט בן עליזה וכל אשר לו, שושנה בת עדינה וכל אשר לה, פרי בטן לנטע בת חווה.

 לתגובות להערות ולהארות ולקבלת העלון במייל ללא תשלום לזיכויי הרבים [email protected]

טבלת תהילים

ויפגע במקום (ויצא כח-יא)

למדנו שאבותינו תקנו תפילות, אברהם תפילת שחרית שנאמר "וישכם אברהם בבקר" (בראשית כב, ג) יצחק תיקן תפילת מנחה שנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה" (בראשית כד, סג) יעקב תיקן תפילת ערבית שנאמר "ויפגע במקום".

וכתב רבי יצחק אבוהב זצ"ל שדבר זה מרומז באות השניה של שמות האבות. אות השניה של אברהם ב' זהו בוקר שתיקן בו תפילת שחרית, ואות השניה של יצחק צ' זהו צהרים שתיקן בו תפילת מנחה, ואות השניה של יעקב ע' ערב, שתיקן בו תפילת ערבית. (לבוש יוסף)

נאמר במדרש (שמות רבה כא-ה) כיוון שראו ישראל שהיו מוקפין מג' רוחות: הים סוגר, והשונא רודף והחיות מן המדבר. תלו עיניהם לאביהם שבשמים וצעקו אליו...ולמה עשה להם הקב"ה כך, אלא שהיה מתאוה לתפילתן.

א"ר יהושע בן לוי: למה הדבר דומה? למלך שהיה בא בדרך, והייתה בת מלכים צועקת לו: בבקשה ממך, הצילני מיד הלסטים! שמע המלך צעקתה והצילה.

לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה. היה מתאווה שתדבר עמו ולא היתה רוצה. מה עשה המלך? גירה בה לסטים כדי שתצעק וישמע המלך. כיוון שבאו עליה הלסטים, החלה צועקת למלך. אמר לה המלך: לכך הייתי מתאווה לשמוע קולך.

כך, ישראל כשהיו במצרים והיו משעבדים בהם, התחילו צועקים ותולין עיניהם להקב"ה... התחיל הקב"ה מוציאן משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. והיה מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת ולא היו רוצין. מה עשה? גירה לפרעה לרדוף אחריהם, שנאמר: "ופרעה הקריב". מיד: "ויצעקו בני ישראל אל ה'"? באותה שעה אמר הקב"ה: לכך הייתי מבקש לשמוע קולכם. שנאמר: "יונתי בחגווי הסלע...השמעיני את קולך" (שיר השירים ב,ד) אותו הקול שכבר שמעתי במצרים....

ממדרש זה אנו למדים כי הצרה היא אמצעי בכדי להגיע אל התפילה, והקב"ה החפץ בטובת בריותיו מבטיא את המצוקה כדי שיצעקו ויתעוררו אליו בתפילה. שנאמר "עת צרה ליעקב ממנה יושע" (אור דניאל)

יהודי תמיד צריך להתפלל על כלל ישראל שנצליח בגשמיות כדי שנוכל לעבוד את הקב"ה ברוחניות בישוב דעת ולא בצער

שנאמר "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש (בראשית כח-כ)

בעת שנערכה סעודת נשואיו של נכד האדמו"ר "בעל התניא", קם הרבי וכמנהגו נשא אחול בזו הלשון: "ה' יתברך יעזור בגשמיות וברוחניות". כונתו היתה, כי הודות לכך שיהיו הצרכים הגשמיים – אפשר יהיה לפעול גם ברוחניות.

נכח במקום אחד מגדולי הצדיקים, ולשמע האחול פנה אל "בעל התניא" ושאל: "כיצד יתכן שגשמיות תקדם לרוחניות?"

השיבו "בעל התניא": "הן כך מצאנו אצל יעקב אבינו, שנאמר: 'ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש...והיה ה' לי לאלהים' – הרי שהקדים גשמיות לרוחניות.

אך הצדיק המשיך ושאל: "האם נתן להשוות את הגשמיות של יעקב אבינו לזו שלנו?"

ענה לו "בעל התניא": "וכלום נתן להשוות בין הרוחניות שלנו לזו של יעקב אבינו?!" (מעשיהם של צדיקים)

ויפגע במקום וילך כי בא השמש ויקח מאבני המקום (ויצא כח-יא)

"ויפגע במקום": יעקב תיקן את תפילת ערבית.

ומעשה היה ברבי שמעון בר יוחאי בנערותו שאל את ר' יהושע: תפילת ערבית חובה או רשות, אמר לו רבי יהושע רשות. הלך ושאל את ר' גמליאל ואמר לו: חובה. אמר לו: חובה. אמר לו: והלא ר' יהושע אמר לי שהיא רשות. אמר לו: המתן עד שיבאו תלמידי חכמים לישיבה. וכשנכנסו כולם חזר ר' שמעון ושאל: תפילת ערבית רשות או חובה, ור"ג זה שהיה הגדול שבהם אמר חובה. ושאל אם יש מן החכמים שחולקים עליו. עמד ר' יהושע ואמר: אין. כעס ר' גמליאל ואמר: והרי משמך מסרו לי שאמרת תפילת ערבית רשות. עמוד על רגליך ויעידו בך, עמד ר' יהושע על רגליו ואמר: אילו הייתי אני חי והוא מת, יכול חי להכחיש את המת. אבל עכשיו שאני חי והוא חי אי אפשר להכחישו, ואני מודה בטעותי שאמרתי לו שאין זו חובה. והמנהג בימים ההם היה שרב העיר אומר ההלכה והדרוש בלשון הקודש, ועל ידו עמד חכם שני שהיה חוזר ומשמיע הדברים בלשון ארמית, כדי שיבינו האנשים שאינם מבינים לשון הקודש. וכ"כ גדול היה כעסו של רבן גמליאל עד שהיה יושב ודורש והניח את ר' יהושע עומד על רגליו. לפי שלא היה לו רשות לישב בלי רשותו. והיה הדבר קשה בעיני החכמים, אבל לא היו יכולים לדבר, שרבן גמליאל היה דורש. וכשהתחיל המתורגמן להשמיע דבריו השתקוהו. ונתכנסו כל התנאים ועשו מעמד גדול ואמרו: כיצד נסבול הנהגה זו של ר"ג שזה שלוש פעמים ציער את ר' יהושע להניחו עומד על רגליו כהדיוט. ומפני שאנו מכירים אותו כחכם גדול אין ראוי לשתוק. עד שהחליטו להוריד את ר"ג מנשיאותו. אבל אמרו: את מי נושיב במקומו, ואע"פ שר' יהושע אדם גדול, אבל מאחר שהיה ריב בינו ובין ר"ג לא נצער כ"כ את ר"ג להושיבו במקומו, ואם נושיב את ר' עקיבא, מאחר שהוא בן גר חוששים אנו מר"ג שאם יקללו אין לו זכות אבות. וא"כ אין טוב מר' אלעזר בן עזריה שהוא חכם גדול, שאם ישאלוהו ר"ג הקושיא הגדולה ביותר, יוכל לענות לו, והוא אדם עשיר, שאם ר"ג יתלונן עליו בפני המלך, יש לו ממון כדי לבזבז ולקנות ידידים. והוא בא מעזרא הסופר, ואם יש לו זכות אבות אינו חושש מקללת ר"ג.

אמרו לו לר' אלעזר: רוצים אנו שתהיה הראש ישיבה שלנו. ענה להם: אחשוב בזה בלילה. והלך לביתו והיה מהרהר בדבר הן או לאו. והיה קשה לו להכנס בדבר, לפי שהיה אז בן י"ח שנה. למחרת נעשה לו נס כשנתעורר והנה יש לו זקן לבן של י"ח שורות שהיה דומה לזקן בן שבעים. וכן אנו רואים בהגדה של פסח שאמר רבי אלעזר: הרי אני כבן שבעים שנה, ר"ל הוא נתן שבח להקב"ה שאע"פ שהוא צעיר לימי הוא נראה כבן שבעים.

ורבן גמליאל הכריז בשעתו שכל תלמיד שאין תוכו כברו, היינו שאין פיו ולבו שוים, אל יכנס לבית המדרש. והעמיד שמש בפתח שלא ליתן ליכנס לשום אדם בלי רשותו, בטענה שכל מי שאינו לומד לשם שמים, מוטב שלא יבוא ללמוד, אבל כשהושיבו את ר' אלעזר לראש ישיבה, סילקו השמש הזה ואמרו: יכנסו הכל, בטענה שלימוד התורה יחזירם למוטב, שיכירו גדולת ה' ויקיימו מצותיו, ובאותו יום נתוספו ד' מאות ספסלים בבית המדרש. ויש אומרים שבע מאות. ואפילו רבן גמליאל לא הסיר לבוא לבית המדרש אפילו שעה אחת, שבהיות מחלוקתם לשם שמים לא שינו הדין לכבודם. ולכן לא היה קשה לר"ג לבוא אע"פ שהושיבוהו יותר נמוך, וזו היתה חסידות גדולה מצד ר"ג שאחר לא היה יכול לעמוד בזה, ולא היה בא לישיבה והיה לומד בביתו, שלא היה זקוק להספקת הישיבה. ובאותו יום עצמו נחלקו בישיבה ר"ג ור' יהושע אם תפילת ערבית רשות או חובה. ונפסקה הלכה כר' יהושע כי כולם הודו לסברתו. ולכן הלך ר"ג לבית ר' יהושע כדי לפייסו. כשנכנס לביתו אמר לו: מכתלי ביתך ניכר ליראות, שהם שחורים. ר"ל עד עכשיו הייתי סבור שעשיר אתה, שהית לובש מלבושי כבוד, אבל עכשיו שאני נכנס לביתך אני רואה שאתה עני ומוכר פחמים. אמר לו ר' יהושע: ודאי לדור שאתה מנהיגו, שאין אתה יודע בצערם של תלמידי חכמים, ואין אתה שואל מהיכן הם מתפרנסים, שאם היית בעל מעלה היית צריך להתענין ולשאול את האנשים לאמור: ראיתי את ר' יהושע לבוש יפה, האם הוא עשיר או שמא הבגד הזה שהוא לובש לקח בהשאלה בדמי שימוש ממשכורתו כדי שיוכל לבוא בין הבריות. ואם היית חוקר בדבר היית יודע מצבי, שבודאי חייב גדול הדור להתעניין במצב החכמים לידע ממה הם מתפרנסים, שכל היום הם לומדים בישיבה. אמר לו רבן גמליאל: אני מכיר בשגיאתי ואני מבקש סליחתך. ור' יהושע לא נענה לו. אבל כשביקש למען כבוד אביו, נענה לו והשלימו ביניהם. אמרו החכמים: כיצד נעשה. שאחרי שמינינו את ר' אלעזר לראש ישיבה אי אפשר להורידו, שמעלין בקודש ולא מורידין, ולאחר שראינו שר' יהושע מסכים שר"ג יהיה ראש ישיבה, כיצד ינהג, שאם ידרוש כל אחד שבת אחרת לא נימנע מקנאה וממחלוקת, החליטו שר"ג ידרוש ג' שבתות ור"א שבת אחת, כי ר"ג היה קודם ראש ישיבה ויש לו חזקה מאביו, הוא ראוי ליתרון (מסכת ברכות)

והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה (ויצא כח-יב)

ובדרך אחרת נראה לומר והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, סולם בגימטריא ממון, זהו ממון שהופקד אצל האדם להשתמש בו בדרכים טובות, ויזהר האדם לבל יחבול באותו ממון הנמצא עמו כפקדון, וכן שלא יבוא לידי התנשאות בחושבו שהוא עשיר, כי ה’ משפיל אף מרומם, וזהו רמז הסולם, שבודאי אין המדרגה העליונה יכולה להתפאר על התחתונה ולראות את עצמה כגבוה מעל גבוה כי יבוא אדם ויהפוך את הסולם א"כ אותו עליון נעשה תחתון ואותו תחתון נעשה עליון, וזהו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ואם כן מה לאדם להתגאות בעוה’’ז כאשר ברגע קט יכול לאבד את ממונו ולהיות עני כיום הוולדו, וע"כ ילמד האדם מוסר זה מסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה (וידבר יוסף)

הממון מסוגל לשנות את האדם בשעה קלה מן הקצה אל הקצה על כך מסופר בספר "תנועת המוסר".

רבי נתן צבי פינקל רגיל היה לספר על מקרה שנזדמן לו לראות בצעירותו בשוק ווילנא.

אשה רוכלת שעמדה בשוק ומכרה פולים התרגזה רוגז רב על אחת משכנותיה, כנראה מתחרה שלה, וגידפה אותה בקולי קולות עד שקצף הותז מפיה, וכולה כוסתה זיעה. נדמה היה שנחוץ זמן רב עד שיעבור זעמה והנה בעודה קוצפת ורוגזת ניגש אדם לשולחנה וביקש ממנה פולים בפרוטה אחת, ופלא היה לראות, כיצד רוכלת זו השתנתה לפתע פניה צהלו, חיוך חלף על שפתיה ובאדיבות רבה פנתה אל הקונה ונתנה לו את מבוקשו.

מקרה זה גילה לרבי נתן צבי סוד גדול בכוחות הנפש: פרוטה אחת בכוחה להפוך אדם מקצה אל קצה ולבלום את המידות הסוערות ביותר, כאשר הן פועלות במלוא תוקפן. הפרוטה פעלה מה שלא יכלו לפעול כל אמצעי החכמה וההסברה הקיימים בעולם. ואם בפרוטה כך, הוא הדין בכל הנאה חושית כגון שבח או מחמאה, ולפעמים גם בחיוך קל או במילה אדיבה אחת אפשר לרכוש את לב בני האדם ולהפיג את רשעותם.

רבי נתן צבי למד מהמקרה שראה עוד נקודה נפלאה:

לאחר שהקונה שילם לרוכלת את הפרוטה שהגיעה לה תמורת הפולים, היא החלה להודות לו על החסד שגמל איתה ולהעתיר עליו שפע ברכות שיהיה בריא, שיאריך ימים עם אשתו וילדיו, שהקב’’ה ישיב לו כפעלו הטוב ועוד.

רבי נתן צבי הוסיף שהוא בטוח שהרוכלת ברכה את הקונה בלב שלם ובאמת הרגישה כלפיו הכרת הטוב. כוחה של אותה פרוטה אינו מתבטא רק בהבלגה על שחיתות המידות טובת הנאה כל שהיא, בכוחה להפוך בני אדם לטובי לב לאוהבי הבריות ולאנשי חסד (מורשת אבות)

והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה (ויצא כח-יב)

נראה לבאר על פי הכתוב בפסוק בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, שהאדם מצריך להתבונן בדרך עבודתו בעוה"ז שבענינים הנוגעים לשמים צריך להסתכל מי למעלה ממנו, וזהו בשמים ממעל, ואילו בענינים הנוגעים לעוה"ז שהם בחינת ארץ, ועל הארץ מתחת, שאדם יסתכל מי פחות ממנו בענייני העוה"ז, וזהו רמז הפסוק שהוא מוצב בארץ וראשו מגיע השמיימה, ואין לאדם להפך היוצרות, שבענייני העוה"ז ישאף לעוד ועוד ובענייני שמים יסתפק במה שיש לו ובפחות מזה, וכמו שהובא בספרי המוסר משל בעשיר אחד שהיה לו עלית גג בחצרו, וסולם מוצב לעלות ולרדת בו. האנשים באו לכלל סכנה, קרא העשיר למשרתו ואמר לו: "בבקשה ממך תוריד את הסולם הזה לבלתי יהיה מכשול". המשרת, התחיל שובר את השלב הראשון ועולה את הלמעלה ממנו, וכן על זה הדרך שובר את התחתון ועולה למעלה ממנו, עד שהגיע לראש הגג ואינו יכול לרדת, כי כל שלבי הסולם נעקרו ממקומן, ומיד הוא התחיל לצעוק עד שהביאו חבלים והורידוהו. אמר לו בעה"ב לאותו משרת שוטה שכמותך, היית צריך לעלות תחילה לראש הסולם ומשם להתחיל לשבור את השלבים וכך לרדת עד הרצפה, ואז הכל היה מתנהל נכון. לימים קרא לו בעה"ב לאותו משרת ואמר, הבט נא וראה ישנו בור בחצר שיש לו מדרגות מסוכנות שיכולים לסכן חיי אדם, לך ושוברם. מיד נזכר אותו משרת במה שאמר לו בעה"ב שצריך לעלות למעלה ובדרך זו לשבור את הסולם. וכן עשה. ירד מדרגה ושבר שלב וכן על זה הדרך עד שהגיע לקרקעית הבור ואינו יכול לעלות. מיד התחיל צועק על מצבו ובא בטענות על בעה"ב אשר אמר לו לשבור את הסולם בדרך זאת, אמר לו אדונו שוטה שכמותך, בראשונה הסולם היה מוצב בראש הגג על כן היית צריך לעלות למעלה ובירידתך לשבור את הסולם, אבל עכשיו שהסולם מוצב בתחתית הבור היית צריך לרדת למטה וכך לעלות, ואתה הפכת את היוצרות ועל כן בשני המקרים היית נפסד. וזהו רמז הפסוק סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שצריך האדם להזהר לבלתי להפוך את הדברים ויהיה בבחינה של אותו משרת שיצא קרח מכאן ומכן. (וידבר יוסף)

ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה...עולים ויורדים בו (ויצא כח-יב)

סולם בגימטריה - ממון.

כך הוא טבע הממון, אשר כדוגמת הסולם עולים ויורדים בו. יש שהממון גורר את האדם לעבר פחת, ויש שהוא מעלה אותו לגבהי מרומים. הכל תלוי כיצד משתמשים בו. לכן מומלץ להשתמש בממון למטרות צדקה וקדושה ורק אז נאמר: "שכל טוב לכל עושהם צידקתו עומדת לעד" כלומר שכרו בזכות הצדקה היא לעולמי עולמים ולחיי העולם הבא ואם אותו ממון הוא למטרות אחרות אזי ההנאה מימנו זה רק לחיי העולם הזה.

הג"ר יעקב חיים סופר שליט"א שסיפר בימי נעוריו היה מהלך בדרך אל הכותל המערבי ובקשה ממנו אשה זקנה בגיל שמונים שיתלוה עמה. סיפרה לו כמה גדולה מצות גמילות חסדים ובזה אפשר להציל נפשות, שהרי היה לה בן אחד כשהגיע לגיל שמונה שנים וכבר ידע מאה ועשרים דפי גמרא ונחלה בחולי של אגריפא שהיה שכיח אז, ומאחר ולא היה להם כסף בכדי לשלם לרופא לכן החליט בעלה למכור את ביתו ובכך יוכל לשלם לרופא, לאחר שמכרו את הדירה ובידם בסך שתי לירות, רץ בעלה לרופא לשלם לו שירפא את בנו, כעס הרופא ונתן לו שתי סטירות לחי, ואמר לו: "עכשיו אתה נזכר לבוא אצלי? כבר אין תקנה!" ובאמת הילד לא התגבר על מחלתו ונפטר. אמרה לו תתאר לעצמך אילו היה אז גמ"ח היו ממהרים מקודם ללכת לרופא, ואז הילד היה חי, ואם היה ממשיך לגדול מי יודע איזה גאון היה יוצא הילד הזה ע"כ.

ואכן העושה גמ"ח בממונו ואפילו בסכום קטן סגולה היא לעושר, מידה כנגד מידה, כשם שהוא עוזר לזולת בממונו כך יהיה לו סיעתא דשמיא וממונו יתברך (לבוש יוסף)

מלך אוהב צדקה ומשפט

מי האיש החפץ חיים, לא בכוח יגבר על יצור, יתגבר ויסתפק במועט באכילה ושתיה פחות ממה שיש לו, וכן במלבושים ודירות יבחר לו דרך אמצעי כברת ה’ אשר נתן לו, ולא ילך אחר המותרות, והמותר יתן לצדקה לעמלי תורה ויקנה לו חיי העולם הבא. וכן מצינו בדוד מלך ישראל, שאמר (דברי הימים-א, כב-יד) והנה בעניי הכינותי. ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי פאה, פ"ד, ה"כ), שמה שהיה מצמצם בהנאתו ותענוגי מלכים, היה מפריש לבנין בית המקדש ואסף הון רב. אף אנן נמי תנינן (אבות א, ה) יהיה ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך. ופרשו המפרשים שכדי שתוכל לעשות שיהיה ביתך פתוח לרוחה, צריך שתנהיג את בני ביתך להסתפק במועט כעניים, ואם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך.

מעשה בספר סיפורי חסידים מובא הסיפור על רבי יצחק מקלוש אחיו של רבי מאיר מפרמישלן:

ביתו של רבי יצחק היה פתוח תמיד לרווחה לכל עובר ושב. פעם נכנס גוי וביקש פרוסת לחם. בבית נמצאו באותה שעה רק חלות שלימות שאפתה הרבנית לכבוד שבת, היא לא רצתה לחתוך חלה שלימה, כדי לתת ממנה לגוי. כשראתה זאת ר’ יצחק הוא אמר לרבנית: חתכי את החלה, דם לא יצא מזה...

עשתה האשה רצון בעלה, ופרסה לגוי כדי שובעו.

לאחר זמן נסע ר’ יצחק להונגריה דרך הרי הקרפטים. לפתע בדרך תפסו אותו גזלנים לקחו את כל אשר לו, והוליכוהו לראש הכנופיה שלהם כדי שיחליט אם להרוג אותו שלא יגלה את מקומם או להניחו בחיים. ראש הגזלנים היה אותו גוי שנתנה לו הרבנית פרוסת חלה. מיד הכיר את ר’ יצחק, ואמר לאנשיו היהודי הזה החיה את נפשי, לכן, אל תהרגו אותו ותחזירו לו את כל מה שלקחתם ממנו.

השיבו לו השודדים את כל אשר לקחו ממנו ושילחוהו לשלום. כשחזר רבי יצחק לביתו, פנה לאשתו ואמר: הלא אמרתי לך "חתכי את החלה, דם לא יצא מזה!" (סיפורי חסידים)

ויאמר יש ה’ במקום הזה ואנכי לא ידעתי (ויצא כח-טז)

הובא בחז"ל שארבעה דמויות חקוקות תחת כסא הכבוד, והם דמות אריה דמות נשר ודמות כרוב, ויעקב אבינו רגל רביעית במרכבה שדמותו חקוקה תחת כסא הכבוד, ואז בראותו זאת בחלום אמר אכן יש ה’ במקום הזה, זארת אומרת אריה כרוב נשר ידעתי, ואולם ואנכי לא ידעתי, זאת אומרת אריה כרוב נשר יעקב לא ידעתי, שלא הכיר יעקב לדעת שגם דמותו חקוקה תחת כסא הכבוד, ורק בחלומו זה התברר לו שגם דמותו חקוקה למעלה (וידבר יוסף). זה רק מעיד על שיא הענוה של יעקב אבינו שרואה את עצמו כאדם פשוט.

דעתו של הרב הקדוש ר’ שלמה מרדומסק ז"ל, בעל "תפארת שלמה", לא היתה נוחה מכתב ה"רביות" שהכתירוהו. פעם אחת באו אליו הרבה חסידים על יום טוב, ובראותו אותם התחיל לקצוף עליהם וגער בהם בנזיפה:

מה אתם רוצים ממני" התא אמרתי לכם כמה פעמים, כי אינני לא רבי ולא צדיק!

אבל החסידים לא זזו ממקומם, וחיכו עד שיתן להם שלום. היה ביניהם תלמיד חכם זקן אחד, והשיב להרב:

רבנו! הרי אנחנו עומדים כאן הננו רבים כנגדו, ואנחנו, הרבים, אומרים שרבנו הוא רבי ומנהיג הדור, ויחיד ורבים הלכה ברבים. על פי דין מוכרח איפוא רבנו ציית אלינו, הרבים, ולהורות לנו הדרך אשר נלך בה ברוחניות ובגשמיות

השיב להם הרב:

אמנם כן, זהו שאמר דוד המלך עליו השלום בתהילים: "אתה ידעת לאיוולתי ואשמותי ממך לא נכחדו. אל יבשו כי קויך אל יכלמו כי מבקשיך (תהילים סט,ו-ז). רוצה לומר: אתה, רבש"ע אמנם יודע את איוולתי ואשמותי, שאינני לא חכם ולא צדיק, אבל בני האדם הלא אינם יודעים זאת, והם אומרים "רבי הושיענו!" ולשיטתם הם צודקים, שכן יחיד ורבים הלכה כרבים, אבל בבקשה ממך, רבש"ע, "אל יבשו בי קויך אל יכלמו בי מבקשיך" (סיפורי חסידים)

רבי מנחם מנדל שניאורסון בעל ה"צמח צדק", ביקר בכמה ערים גדולות ונחל שם כבוד רב ג’’ס כספים לישיבתו, אחד מבניו שליווהו בדרכו, כתב משם מכתב לאמו שנשארה בבית, בין השאר הזכיר שהוא נהנה מאוד מהכבוד הגדול שאבא נוחל כאן, כשחזר ר’ מנחם מנדל לביתו מצא את מכתב בנו לאמו, התרעם מאוד, קרא את בנו ונזף בו, פנתה הרבנית אליו בשאלה: מה הרעש? מה פשעו ומה חטאתו? השיב ר’ מנחם מנדל דמי נשפך כמים מהכבוד שחלקו לי, והוא כותב שנהנה מזה?

הרי לנו ממעשה זה להבין שאותם שזכו למדרגה של ענווה, הם באמת הרגישו כך שהם כאין וכאפס וכשחלקו להם כבוד זה היה מצער אותם ושום הנאה לא היתה להם מזה. (זיכוי הרבים)

סיפר רבי יעקב משה חרל"פ על הענוה של רבו המובהק, רבי יהושע צבי מיכל שפירא בעל ?ציץ הקודש".

מלבד מידת הענווה והבריחה מן הכבוד, מה מאד היה מתגבר להטמין ולהסתיר מעין רואה, לא רק את הליכותיו והידוריו בקודש, אלא גם מצוות רגילות שאין לעושיהם בעיני הבריות שום יתרון מעלה, גם שם היה מתחכם להסתירם, וכמו להבדיל שהגנב מחבל תחבולות עמוקות לבל תיודע גניבתו ועורמתו, כן היה ר’ צבי מיכל מסתיר את דרכיו בכל מכל כל, שלא יעורר "חשד" עליון ושלא ימשוך חלילה את תשומת לב הבריות.

וכה היה מפרש בשם גדול אחד את הפסוק: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה’". האדם שהגיע לדרגה כלשהי בחיפוש עמקי התורה ומתעלה מעט, עליו לנהוג כאותו איש שמצא מטמון יקר של זהב ומרגליות, הירא פן יוודע הדבר למשטרה, כי היא תטול את המטמון ותחרים אותו לאוצר המדינה. לכן הוא עומד בפחד, מביט ומתבונן לכל עבר ורוח שלא יראו איך הוא זוכה באוצר היקר. כן ברוחניות, על האדם להטמין ולהסתיר כל מעשה טוב שעושה שלא תשורנו עין זר. ובזה יזכה לסיום הפסוק: "אז תבין יראת ה’" קו זה עמד לנגד עיני ר’ צבי מיכל, ועל פיו חי את חייו הרוחניים. (מורשת אבות)