שירים ומחזות שחוברו בידי גדולי חכמי ישראל

ירוחם ורדף,

אבל כבר הסכמנו שאין אנו מדברים על שירי קודש. 

סגסג
כמות שירי החול שחכמי ספרד השאירו לנו, ותיאורי משתאות וכו' עושים רושם שזה לא היה עיסוק צדדי בין ר' חיים לר' שמעון.

אם שלמה המלך כלול בין גדולי וחכמי ישראל, אז הוא השאיר לנו יצירה נפלאה ביותר.
איך שלא נתפוס אותה כמשל או כנמשל, כיום לא היה מהין מישהו להעלות בדעתו תחביר שכזה.


ומי לא כתב שירים ופיוטים, ובעיקרון נחרץ.   ?

בעל,

אילו היו חכמי ספרד קמים היום מקברם ועושים סיור בישיבות השונות בבני ברק ובירושלים כלום לא היו מבקשים לבקר בספרייה ולראות את המדפים של הספרות היפה?

מתוך אשכול ישן -עבודה שכתב "אקדמאי"(שתי דעות סותרות על שירת ספרד של ימי הביניים)





"האם שירת ספרד היא יצירה יהודית אותנטית? מהי זיקתה אל התרבות המוסלמית הסובבת?


עזרא פליישר , מחוקרי השירה הספרדית בימינו, טוען שתופעה זו רחוקה ושונה בתכלית מן השירה העברית המסורתית שקדמה לה, וצמודה לה מבחינת הזמן. מבחינתו אין משל ודוגמה לשבר מוחלט שכזה בתולדותיה של השירה.

ההשפעה הערבית היא כמובן גורם בעל חשיבות עצמוה בעיצוב דמותה של האסכולה הספרדית. אך יש לשאול מה קרה לשירה דווקא באמצע המאה העשירית שכה הושפעה מן השירה הערבית, שכן המגע ביניהן החל שלוש מאות שנה קודם לכן, ולאורך זמן זה לא הושפעה השירה העברית מאומה, אם כן מה גרם לה להיכנע ללחץ הזה באמצע המאה העשירית דווקא?

התשובה המקובלת סומכת על אבחנה גיאוגרפית: התחדשותו של המרכז הספרדי, במציאות חדשה, רחוק מן העריסה ההיסטורית של התרבות היהודית במזרח. אמנם יהדות ספרד היא מסורתית קלאסית, לרבות שכבותיה הגבוהות, מכל מקום, פליישר רואה את השינוי כשבר אידיאולוגי, שראשיתו במזרח דווקא, אצל רב סעדיה גאון. הוא הראשון שהתבייש בכך שאין ליהדות פילוסופיה, דקדוק ומילון משלהם, שאין להם סידור ושאין להם פואטיקה ושירה. תלמידו דונש בן לברט רק יישם את תורת רס"ג למעשה, הגיע לספרד והביא עמו אידיאולוגיה, הוא הוכיח על פניהם את אלו אשר לא למדו מן הערבים אלא אורח חיים, ולא למדו מהם את המשקל, הדקדוק, והפילוסופיה. כאן מונח השבר שהצמיח את השירה הספרדית החדשה.

כאשר תרבות נעשית מודעת לנחיתותה אזי היא נשברת.

התסכול הלאומי, ההקשבה וההתייחסות אל המודל הערבי, הביאו את השינוי. ההשכלה החילונית והשירה כרוכות בספרד זו בזו כשלהבת בגחלת. גם שירת הקודש בספרד, נעשתה שונה בתכלית מזו שקדמה לה, ולא מתוך העמקת התודעה הדתית, אלא מתוך ההשכלה הכללית, החילונית. היא נבדלת מעולמם של חז"ל, וכרוכה בהגות והמדעים של משכילי ספרד. התפנית היא בכך שניתנה דריסת רגל לאמונות ודעות של אומות העולם – אף בתוך בית הכנסת.

ואכן מספר דורות התקיימה התרבות היהודית בספרד בהרמוניה, אך במעמד נחות, לזו הערבית. עד שקם רבי יהודה הלוי, וגולל את חרפת 'הדת המושפלת', והזהיר מפני החיבוק העדין של התרבות הזרה, מפני השיכרון המסנוור, הממית. איש לא שעה אליו, עד שבאה המציאות המרה, פרעות ה'אל-מווחדין' במחצית המאה הי"ב.

פליישר מסיים את דבריו בהרהור נוגה אודות שיעור קומתה של המהות היהודית האותנטית, לאור העובדה שהאומה היהודית הוכיחה שאינה יכולה ליצור, לפרוח ולהתפתח, אלא עם בואה במגע עם תרבות זרה. שירת ישראל בספרד הותירה אחריה שאלות רבות, ששירת ארצות המזרח שנסתעפה ממנה לאחר חורבנה – מנסה להתמודד עימן, שירה זו, הזונחת את ההשכלה ומושפעת מן הקבלה, מקפלת בתוכה תגובה שצריך לתת עליה את הדעת. בספר "תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית" חוזר פליישר ומעלה את שאלת ה'אותנטיות' בשירת ספרד. הוא מכנה את הסימביוזה היהודית-ערבית כ'מקסם שווא', כ'מציאות כמעט אשלייתית ובלתי אפשרית',

מבחינתו המושג 'אותנטי' מוגדר כאשר היהודי ותרבותו אינם מושפעים מגורמי חוץ, ועל כן שירת ספרד הבלתי-ליטורגית היא 'חילונית' על-פי הגדרה זו. התרחקותה מעולמם של חז"ל, מפרשנותם המסורתית למקרא, ועשיית שימוש חדשני ועצמאי בפסוקי המקרא – כתוצאה מהשפעת ההשכלה הערבית, כל אלו הופכים את שירת ספרד ליצירה יהודית בלתי אותנטית על-פי פליישר.


ר' שיינדלין , תוקף את פליישר על הגדרה זו, ולדעתי הצדק עמו. מי שמזהה 'אותנטיות יהודית' רק בזו הממשיכה את עולמם של חז"ל, - מתעלם מעולמם של חז"ל בעצמם, שאין הוכחה טובה ממנו לכך שהיהדות מושפעת מן התפיסות התרבותיות הסובבות. הלשון הארמית התלמודית באה מן החוץ, הנחות היסוד של המידות בהם נדרשת התורה אצל חז"ל – יסודותיהן בפילוסופיה היוונית ובתרבות ההלניסטית. גם האותיות ה'עבריות' בהם נכתבו הדברים אינם 'אותנטיות', באשר הן גילגול של כתב אשורי ואכדי. אין כזה מושג 'יהדות אותנטית'. היהדות תמיד ניהלה דיאלוג עם הסביבה והושפעה והשפיעה רבות. צורתה השתנתה ומשתנית באופן מודע ובלתי מודע בזיקה הכרחית לתרבות הסובבת. דבר זה הוא בלתי נמנע, אפילו שינויים שנראים לנו כמרחיקי לכת – סופם להיקבע בפרשנות ואף בתוך ההלכה, וכיון שנתקבל השינוי, הרי הוא נעשה 'אותנטי', ככל המרכיבים האחרים במערכת התרבותית של היהודים באותה תקופה. היהדות בכל דור ודור היא כמראה, המשקפת את ערכי ומרכיבי התרבות הכללית, אך בגרסה משלה. כותב שיינדלין: דומה שמורשת התרבות באנדלוסיה, ובמיוחד אווירתה הערבית, גרמה לפליישר תחושת אי-נוחות והביאה אותו להדגיש את זרותה ולהציגה כתופעה שקשה ליישבה עם המסורת היהודית, אף שלמעשה אין היא אלא מקרה מוצלח במיוחד של התנהגות שגרתית אצל היהודים, כמו אצל כל מיעוט, דהיינו הסתגלות לתרבות הסביבה.

נראה שאין פליישר שלם עם תופעה יהודית, פורייה ככל שתהיה, שאינה משתלבת בקלות עם האידיאל התלמודי של היהדות, ואין הוא מקבל את הצלחתה של אסכולה יהודית ספרותית המושתתת על ערכים זולת ערכיו.

שיינדלין אף יוצא כנגד המושג 'שירת ספרד' ו'תור הזהב'. אמנם השירה כביטוי הבולט ביותר לסימביוזה יהודית-ערבית – נוצרה באזור שאוחד והפך ל'ספרד', חזו אכן התקיימה בערך מאתיים שנה בלבד ונקטעה בחטף בתקופתו של ריה"ל. אך צריך לזכור שיהודי 'אלאנדלוס' במאות ה11-12- לא ראו את עצמם כספרדים אלא חשו עצמם כחלק מן העולם המזרחי דווקא. ועל כן יש לדבר על 'סימביוזה יהודית- ערבית' ככזו שהאריכה ימים מעבר ל'תור הזהב', היא זו שקבעה את האופי המיוחד של כל הקהילות היהודיות בארצות האיסלאם, והניבה ספרות בעברית מסתערבת ובערבית בעלת אופי ייחודי. פירותיה ניכרים בכל התחומים, בהלכה, בפרשנות המקרא ובמדעים. היא השפיעה גם על סגנון התפילה ושירת בית-הכנסת, על לבושם של היהודים ושמותיהם.

תרבות זו התקיימה בכל הארצות ההן, ולא רק באלאנדלוס, והיא הוסיפה להתקיים ולהפרות את כוח היצירה של היהודים מאות שנים, באיטליה ובארצות ערב. היא העמידה יצירות מן המתוחכמות שיצרו יהודים בימי הביניים, יצירות שעדיין מרשימות ביופיין ובתנופתן. ערכיה של סימביוזה זו לא היו עשויים מקשה אחת, ועל זה תפארתה. "