מצוות והלכות שעברו ובטלו מן העולם'.

למעלה נידון הרבה עניין הייבום שחלף ועבר מן העולם. עתה נזדמן לידי ספר נאה שכתבה בת של גדולים ובין היתר היא כותבת על עניין זה. אמרתי אביא מקצת מדבריה, ואידך זיל גמור (הספר כלול עתה במבצע בצומת ספרים) וכך היא כותבת על הייבום:

נישואים בחברה הפטריארכאלית הם התקשרות כלכלית שבה מעורבת כל המשפחה המורחבת. המשפחה משקיעה סכום כסף במוהר וקונה אישה לאחד מבניה. 

האישה מחזירה את ההשקעה בכך שהיא יולדת ילדים. בן, שהוא ההשקעה היותר משתלמת, נשאר במשפחה ומעניק לה גם כוח עבודה וגם צאצאים, ואילו בת עוברת עם נישואיה למשפחת אב אחרת, שמשלמת תמורתה מוהר. 

עד כאן הכול טוב ויפה: משפחת האישה מקבלת מוהר, משפחת הבעל מקבלת צאצאים, וכולם שמחים ומרוצים. אבל החיים, כידוע, אינם זורמים תמיד על פי הציפיות. מדי פעם מתרחשות תקלות. כמו, למשל, במקרה שהבעל הצעיר מת לפני שהספיק להפרות את אשתו. מה עושים אז? 

ההיגיון שלנו אומר שאישה אלמנה היא אישה פנויה והיא רשאית להינשא למי שתחפוץ, ואילו ההיגיון הפטריארכאלי אומר שאישה אף פעם לא חופשייה, במיוחד לא לפני שהיא מחזירה את ההשקעה למשפחת הבעל. וכיוון שהבעל מת, הפתרון הכי סביר והגיוני הוא שגבר אחר במשפחה המורחבת יפרה את האלמנה. 

כך מרוויחים שתי ציפורים בהפריה אחת: גם המשפחה מחזירה לעצמה את ההשקעה, וגם הבן המת זוכה להמשכיות, כיוון שהתינוק שנולד נחשב לבנו ויורש את אדמתו. לדוגמא: ראובן מת, שמעון אחיו מפרה את האלמנה ומוליד את לוי,  לוי נחשב לבנו של ראובן וקרוי על שמו: לוי בן ראובן. 

            ...

כעת אנחנו יכולים להבין את הסרבנות של אונן. למה לי להוליד בן, אם הוא לא ייחשב לבני, אומר אונן בלבו, ובמידה רבה של צדק. אבל אלוהינו, שאינו מחבב אגואיסטים שחושבים רק על עצמם ולא על חובותיהם המשפחתיות מחסל גם אותו ומותיר את תמר אלמנה משני בעליה.