|
|
| נשלח ב-7/12/2010 22:19 |
 |
| |
חי,
אמור אתה כיצד יש להכריע:
ספק צער בעלי חיים כנגד קירוב הגאולה - מה עדיף?
|
|
|
|
| נשלח ב-7/12/2010 22:20 |
|
| |
מה יהיה הספק אצל הזקוק לישועה, ספק בצעב"ח ולכן יניח ליונה עאו ספק בשילוח הקן?
|
|
|
|
| נשלח ב-7/12/2010 22:36 |
|
| |
לי פשוט שאם נרגיש את האיסור של צעב"ח כראוי, ונבין שאכזריות מרחיקה את גאולת נפשינו וממילא את גאולת העם, אז אין כאן שאלה, ומאחר שהגיעו רחמינו על בע"ח הקב"ה יעורר רחמיו עלינו
( זה כל כך מצחיק, הרי טעם המצווה משום צעב"ח והזהר לכאורה מציע לעבור על צער בע"ח כדי לקיים את המצוה, זה פשוט אבסורד, איזה מצוה יש כאן לפי הזהר ?)
|
|
|
|
| נשלח ב-7/12/2010 22:48 |
|
| |
אליעזר
הגמרא מספרת על רבי שרצה להביא את הגאולה
בבא מציעא דף פה סברי: תקפי ברחמי, ומייתי ליה למשיח בלא זמניה. - אמר ליה: ויש דוגמתן בעולם הזה? - אמר ליה: איכא, רבי חייא ובניו. גזר רבי תעניתא, אחתינהו לרבי חייא ובניו. אמר משיב הרוח - ונשבה זיקא, אמר מוריד הגשם - ואתא מיטרא, כי מטא למימר מחיה המתים - רגש עלמא. אמרי ברקיעא: מאן גלי רזיא בעלמא?
מקשין התוספות תוספות אוקמינהו לפני התיבה - שלשתן כדדריש במדרש דבתענית צבור יורדין לפני התיבה שלשה כדכתיב (שמות יז) וידי משה כבדים ואהרן וחור וגו'.
אחתינהו לרבי חייא ובניו - ואף על גב דתני במגילה (דף כד: ושם ד"ה כשאתה) אין מורידין לפני התיבה לא מאנשי חיפא ולא מאנשי בית שאן שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין ור' חייא לא היה יכול לומר וחכיתי כדאמר התם ה"מ היכא דאפשר באחר הכא לא הוה אפשר באחר.
מדובר כאן על הגאולה השלימה- ומה מטריד את התוספות. שבעל התפילה לא מבטא נכון את ה- ח - . זה מה שמעסיק אותם ויכול לעקב את הגאולה. כנראה שהתוספות חושבים הגאולה היא חשובה- אבל ההלכה יותר.
אגב נדמה לי שהרבה מאד -ואלי אף אחד לא יכול לרדת לפני התיבה היום לפי ההלכה- חוץ מהתימנים.- רק דרום חוקר יביא את הגאולה _________________
מודה ועוזב
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-7/12/2010 22:49 |
|
| |
מה מצחיק אותך כשזה מדובר בצער בעלי חיים..
ייתכן שהמסתפק לא יוכל להרגיש צער בעלי חיים בשילוח המיותר יותר משעיר לעזאזל או קרבן עולה. ואין צורך לכוון לגאולה כללית . מספיק לסבול כמה שנים ללא ילדים ולהיות בטוח ששילוח היונה הוא תיקונו של עולם
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2010 00:02 |
|
| |
כבר מזמן אני אומר את מה שחי_רגעים טוען, כל העניין של שילוח הקן הסתלף לגמרי בדורינו.
אנשים רואים כן ומיד חושבים שהקב"ה מצוה עלינו לשלוח את האם. עד כדי כך הגיע סיכלותם.
מצות "לא תיקח האם על הבנים" היא בדיוק כמו "אותו ואת בנו" (ולכן בשניהם היא על האם, בבע"ח
אין קשר רגשי בדר"כ בין האב לבן) והעניין הוא לא להתרגל לאכזריות. (בן אדם שמפריד עגלים
מאימותיהם בקלות יכול להפריד תינוקות מחיק אימותיהם כמו שעשו הנאצים ימ"ש)
מי שחושב שהקב"ה אין לו מה לעשות רק להגיד לנו לטרטר את היונים בחצר שלנו הוא טיפש
וסכל לדעתי..
באותה מידה הוא יכול לשחוט כל יום שור/עגל (יום אחד שור ויום אחד את בנו) ולהתגאות שהוא
מקיים כל יומיים מצוה נדירה. או יבנה בית ויבנה מעקה ושוב יסתור וחוזר חלילה. זה בן אדם
סכל שעשה מהמצוות סגולות או דברים שאין להם טעם ובא לכבד את הקב"ה ויצא מזלזל בו.
יש אנשים שקשה להם מתן טעם למצוָה מן המצוות. רצוי להם ביותר שלא תושׂכל1 לציווי ולאיסור כל משמעות. מה שמחייב להם את זאת היא מחלה שהם חשים בנפשותיהם שאין הם מסוגלים לדבר עליה ואין הם מיטיבים להביעה. כי הם סוברים שאילו היו המצוות האלה מועילות למציאות זאת, ונצטווינו בהן משום כך וכך, אזי כאילו באו מתוך מחשבתו ושיקול-דעתו2 של בעל שׂכל. אבל אם הן דבר שאין מושׂכלת1 לו משמעות כלל, ואין הן גורמות תועלת, אזי הן באו בלי ספק מן האל, כי אין מחשבתו של אדם מביאה לדבר מזה. בעיני חלשי שׂכל אלה האדם הוא, כביכול, שלם יותר מיוצרו, מפני שהאדם הוא אשר אומר ועושׂה מה שמביא לתכלית כלשהי, והאל אינו עושׂה זאת, אלא מְצַוֶּה עלינו לעשׂות מה שעשׂייתו לא מועילה לנו, ואוסר עלינו מה שעשׂייתו לא מזיקה לנו3. הוא נעלה מאוד (ממה שהם מייחסים לו)! הדבר שונה. כל הכוונה היא להועיל לנו, כמו שהסברנו4 את דברו לטוב לנו כל הימים לחיֹתנו כהיום הזה (דברים ו', 24). ואמר: אשר ישמעון את כל הַחֻקִּים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה (שם, ד', 6)5. הרי שאמר במפורש שאפילו החֻקִּים כולם מורים בעיני כל האומות שהם בחָכמה ותבונה6. אילו היה דבר שאין יודעים את טעמו ואינו מביא תועלת ואינו דוחה נזק, מדוע ייאמר על המאמין בו, או העושׂה אותו, שהוא חכם ונבון ורב-ערך, ויעורר פליאה7 באומות?
אלא העניין בלי ספק כמו שצייַנּו8, שכּל מצוָה משש מאות ושלוש-עשֹרה מצוות אלה באה או לתת דעה נכונה או להסיר דעה פסולה9, או לתת משפט צדק, או להסיר עֹשֶק או לחנך למידה טובה, או להזהיר מפני מידה גרועה. הכול תלוי בשלושה דברים, בדעות, במידות ובמעשׂי הנהגת המדינה. מה שחייב שאין אנו מונים את האמירות הוא שהאמירות אשר התורה זירזה לאומרן10, או אסרה אותן11, חלקן מכלל המעשׂים המדיניים, חלקן להקניית דעות וחלקן להקניית מידות12. לכן הצטמצמנו כאן בשלושה עניינים אלה בנתינת טעם לכל מצוָה מן המצוות. (מורה נבוכים)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/12/2010 14:32 |
|
| |
מענין לענין באותו ענין
מעשה בתלמיד חכם אחד שהלך לדרכו, כדי להספיק להגיע למסור שיעור בישיבה בזמן, במדרכה ממול חנה רכב המוביל עגלים לשחיטה. לפתע עגל אחד ברח והתחבא בכנף הפראק של התלמיד חכם, ת"חינו לא התבלבל, טפח קלות על שכמו של העגל, וכיוון אותו חזרה אל המוביל שנענע לו בראשו כעין השכויעח.
על מעשה זה נגזר על אותו ת"ח שנים רבות של כאבי שיניים, מבלי יכולת להשתמש באנטיביוטיקה או בנורופן.
וכאן נשאלת השאלה מדוע? האם היה צריך לגזול את העגל מבעליו? או שמא להפסיק לאכול בשר? הרי כולנו אוכלים בשר?
|
|
|
|
| נשלח ב-10/12/2010 14:59 |
|
| |
"משרשי המצוה ללמד נפשנו במידת החמלה וכו' וכל שאין מרחם אין מרחמים עליו מן השמים". מצאתי כמתאים להביא בהמשך לדברים אלו את הגמרא במסכת בבא מציעא (דף פה עמוד א) המספרת לנו על ייסוריו של רבי יהודה הנשיא, ש"על ידי מעשה באו וע"י מעשה הלכו". וכך מספרת הגמרא: "על ידי מעשה באו", מה היה המעשה? "מעשה בעגל שהיו מובילים אותו לשחיטה, ברח העגל ממוביליו והחביא ראשו תחת קפלי בִגדו של רבי יהודה הנשיא, ובכה, משום שלא רצה להישחט. אמר רבי יהודה הנשיא לעגל: "לך לשחיטה כי לכך נוצרת!". אמרו בשמים וכו'
מעניין למה לא נזכר פה נורופן.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/12/2010 16:07 |
|
| |
אכן צענע,למעשה הזה התכוונתי, אפשר גם הסבר בבקשה, מה היה אמור ר' יהודה הנשיא לעשות??? לקנות את העגל ולהביא אותו לבית המדרש כאחד מן התלמידים? (אצלינו בבית המדרש יש הרבה עגלים הפותחים עיני עגל)
|
|
|
|
| נשלח ב-11/12/2010 18:24 |
|
| |
השאלה כאן היא לא מה אמור היה רבי יהודה הנשיא לעשות אלא מה אמור היה רבי יהודה להרגיש.
בסיפור בולט חוסר רגש הרחמים וזה מתבטא במילים שאמר.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/12/2010 18:38 |
|
| |
מה היה עליו לעשות? לשתוק. הרי הוא רצה לנחם את העגל.
זה מזכיר לי כמה עגלים מבית מדרשו של ארחא- אמרתי עגלים- אבל הכוונה לשוורים ולפרים. שמנחמים את עם ישראל בידע מדויק למה אנחנו נשרפים ונהרגים.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/12/2010 19:28 |
|
| |
ואני קיבלתי מרבותי דבר אחר, חוק היה בעולם העתיק, שמי שנתחייב מיתה, אבל נקרע החבל, אין הורגין אותו, משום שהגורל פטרו. וכן התורה פוטרת מי שנתחייב מלקות ונקרעה הרצועה שאין מלקין אותו (במיתה לא התפרש). ולרומאים ובעוד מדינות חוק היה גם בבעל חי שנתחייב מיתה, כי סוף סוף גם לו רוח ונשמה גם אם לא נרנח"י. ולכן כיון שהצליח העגל להימלט, היה עליהם לחון אותו.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/12/2010 19:32 |
|
| |
ארחת
הדא היא דכתיב- אדם ובהמה תושיע ה', הראשונים הרי היו בעלי עונש- העגל באמת לפי ההלכה לכך נוצרה,- או אולי כדבריך -ומותר האדם מן הבהמה -בלי עין הרע -אין
|
|
|
|
| נשלח ב-11/12/2010 19:56 |
|
| |
ירוחם,
למעלה דנו מעט בעניין היתר עיסקא, ובשולי הדברים אעיר משהו.
בימים האחרונים ראיתי פרסומת של חברה שמתהדרת בהכשר מהודר של בד"ץ מיוחד למכשירי השקעות וקופות גמל -- לאור הדברים שנאמרו למעלה נראה לי שההידור בא לידי ביטוי בנייר -- לא עוד חתימה על נייר משרדי פשוט אלא על נייר כרום מהודר, או שמא ההידור בא לידי ביטוי בקניין הסודר -- לא עוד קניין בגארטל עלוב או בממחטה משומשת אלא בעניבה יקרת ערך.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/12/2010 20:18 |
|
| |
לארתח זוטא
"ולרומאים ובעוד מדינות חוק היה גם בבעל חי שנתחייב מיתה, כי סוף סוף גם לו רוח ונשמה גם אם לא נרנח"י. ולכן כיון שהצליח העגל להימלט, היה עליהם לחון אותו. "
מה המקור לדבריך?
(לדעתי פרוש זה לא מתאים לרוח הדברים לאור הנאמר בהמשך הסיפור.)
|
|
|
|
|
