"האדמו"ר מטשערנוביל אמר: אין פרנסה? צלם אותי"

סיפורו של צלם אומן, חסיד טשרנוביל, שעשה את הדרך מוינה ומלימודי פילוסופיה לבני-ברק, לספסלי הכולל, והפך את צילום הפורטרט לאומנות. על איכות בסטנדרטים בין לאומיים שהופכת את הצילום לנצחי * "הייתי אמן, כל חיי נשמתי אמנות, אוונגרדית ורדיקלית בעיקר. והנה השתלב לו משהו מופלא בחיי, גדול מכל מה שחשתי וראיתי עד לאותו רגע"

ווייס. הוראה מפתיעה

כששעיה ווייס החליט לעלות לארץ ולהשתקע בעיר בני-ברק, הוא חשב על דבר אחד בלבד – לשבת בכולל וללמוד. "הגעתי לארץ אחרי כמה שנים באוסטריה, וכל מה שרציתי היה ללמוד תורה בשקט". ווייס, צלם-אמן בעל תשובה שמוצאו אירופי, קיבץ את כל חסכונותיו והוא ומשפחתו הגשימו את החלום למשך כמה שנים טובות. "עד שיום אחד נגמר הכסף", הוא מספר.

"אני חסיד טשרנוביל, וכמו כל חסיד, כשיש בעיה - הולכים לרבי. נכנסתי אליו וסיפרתי לו שאני רוצה ללמוד תורה, אבל אין לי ממה להתפרנס. - מה אתה יודע לעשות, שאל הרבי.

- לצלם, עניתי. - אז לך ופתח סטודיו, ואני אשלח אליך חסידים.

פתחתי סטודיו, אבל החסידים לא באו. יכול להיות שבגלל שלא הייתי מוכר, ויכול להיות שהמחירים שדורש צילום אומנותי ברמה גבוהה הרתיעו אנשים. בכל מקרה, הסטודיו היה פתוח, ואנשים לא באו.

אחרי חודש שוב הלכתי לרבי, ואמרתי לו שאין פרנסה. - אז תצלם אותי, אמר הרבי. לא האמנתי למשמע אוזני. הרבי מטשרנוביל מעולם לא הצטלם וידוע בכך שאינו מרשה לאיש לצלמו. הייתי בטוח שלא הבנתי נכון את כוונתו.

אבל הרבי הופיע אצלי בסטודיו, ישב, ונתן לי לצלם את הפורטרט היחיד שלו. זה היה כמו חלום".

מאז ווייס כבר לא צריך להמתין לחסידי טשרנוביל. הסטודיו שלו בבני-ברק הולך וכובש לו מעריצים אט-אט. הוא אמן בנשמתו ובהשכלתו, וסגנון הצילום שלו, כמו גם החומרים המעולים בהם הוא משתמש, מייצגים סטנדרט עולמי שכמעט אינו קיים במחוזותינו.

מוינה לבני ברק

הוא נולד באירופה "בעיירה נידחת על הגבול הגרמני. הורי עשו את הדרך מפריז לבודפשט, ואני נולדתי בין הדרכים", מספר ווייס

ווייס גדל בקו בין הונגריה לווינה במשפחה מהמעמד הבינוני-גבוה. "זו הייתה משפחה שכולה נטיות אמנותיות; היו אצלנו סופרים, ציירים, משוררים. דווקא אבא שלי היה היחיד שבחר במקצוע שונה, הוא היה יועץ מסחרי לחברות גדולות. אבל אמי, עקרת הבית, גידלה אותנו באווירה ספוגת אמנות".

כבחור צעיר עבר לפריז והתחיל ללמוד פילוסופיה, אסתטיקה ותולדות האומנות. כשבד בד הרגיש "מן משיכה מוזרה ליהדות, וזאת למרות שלמשפחתי כמעט לא היה שום קשר ליהדות. זה היה סוג של התמכרות, לבד, בלי שאף אחד הסביר לי, שידל אותי או יעץ לי. התחלתי ללמוד פילוסופיה של היהדות, רמב"ם, לוינס ועוד. ביקרתי בבתי-כנסת. כשנודע להורי על הנטייה החדשה של בנם, הם לא הסכימו לקבל את זה. רציתי לדעת פרטים על משפחתי, על שורשיה, אפילו על השם המקורי שלנו, שהשתנה במרוצת השנים, אבל הם לא נידבו מידע, חשבו שהשיגעון יעבור לי".

והשיגעון נשאר. ווייס מצא את עצמו מתקרב ליהדות, ובפרט לזרם החסידות.

"הייתי אמן, כל חיי נשמתי אמנות, אוונגרדית ורדיקלית בעיקר. והנה השתלב לו משהו מופלא בחיי, גדול מכל מה שחשתי וראיתי עד לאותו רגע".

כבוגר תואר PHD ומאסטר בפילוסופיה ובהיסטוריה של האמנות, התחיל ווייס לעבוד בשורה של תפקידים שהלמו את התמחותו: "עבדתי כצלם על סטים של סרטים דוקומנטריים בעיר, צילמתי לקטלוגים שונים, עבדתי עבור פרויקטים אוונגרדיים. אפשר לומר שהעבודה שלי סבבה סביב צילום על כל רבדיו".

"אני משתדל לתפוס את האנשים במצב הכי טבעי שלהם". עבודתו של וויס

לאחר כמה שנים התחתן וייס ועקר לוינה עם אשתו, שם המשיך לעבוד כצלם אמנותי. אבל החלום היה לעלות לארץ וללמוד. וכך, לפני שש שנים בערך, ארזו הוא ומשפחתו מזוודות, ונחתו כאן, בבני-ברק.

איכות ששורדת

וייס טוען שצילום אמנותי הוא דבר שכמעט ולא קיים בארץ: "אנשים פה לא מודעים בכלל לרמה שקיימת בחו"ל. הם רגילים לסוג מסוים של צילום, לאיכות של נייר והדפסה בינוניים, וקשה לשכנע אותם שאם רוצים שצילום יחיה לאורך ימים ושנים צריך להשתמש בחומרים הטובים ביותר".

לטענתו, "התמונות שמצלמים היום, אפילו אצל צלמים שנחשבים טובים ואיכותיים, לא ישרדו בעוד 15-20 שנה. אנשים לוקחים צלם לחתונה שלהם, רוצים להנציח את הרגע, אבל לא יודעים שהתמונות בעצם רחוקות מלהיות נצחיות".

מה קורה לתמונות רגילות, הן נמחקות?

"קודם כל הצבעים דוהים עם הזמן ומקבלים גוון לא טבעי, הנייר מאבד מחוזקו ולפעמים גם נקרע. אני משתמש בנייר מסוג מאוד איכותי. כאן הוא נדיר וכמעט לא נמצא בשימוש אצל צלמים, אבל בסטנדרטים איכותיים בינלאומיים זהו הנייר שעליו מדפיסים תמונות. על צילום שלי אני יכול לערוב עד סוף כל החיים. אני מצפה את הצילום בסוג של לכה מאוד חזקה ומיוחדת, דבר שגם הוא מוסיף לעמידות התמונה".

ווייס משתמש בציוד צילום יקר ועדין. "בכלים שדרושים לעבודה שלי אני לא חוסך, למרות שמדובר בסכומים גבוהים מאוד, ויש סיכוי שרוב האנשים לא יבינו את ההבדל. אני לא יכול אחרת, כך למדתי, כך אני עובד. כדי להשיג אפקט מסוים של תאורה קניתי בארצות הברית ציוד מיוחד שעלה הון. אצרך לעבוד שנתיים כדי לכסות את עלותו, אבל לא אכפת לי".

לא רק הציוד מייחד את ווייס, אלא גם שיטת הצילום שלו. הוא מגדיר את עצמו כצלם נטורליסט. "אני משתדל לתפוס את האנשים במצב הכי טבעי שלהם. אחד הצלמים הנטורליסטים הגדולים, אירווינג פן, מצא שאנשים טבעיים יותר מול מצלמה כאשר הם יושבים מאחורי שולחן. כשהם עומדים גופם נוקשה, בדרך כלל, ואין להם מה לעשות עם הידיים והרגליים. לכן אני מעדיף להציב את המצולמים שלי סביב לשולחן, או לפחות לצלם אותם כשהם יושבים. אנשים מגיעים אלי לסטודיו ושואלים ´איפה הרקע?´ אני אומר – ´אין רקע´.´מה´, הם ממשיכים לשאול, ´אפילו תמונה של הכותל אין לך´? ואני אומר להם: ´כל מה שצריך בתמונה טובה הוא את המצולם עצמו, לא רקע שיסיט את תשומת הלב ממנו´.

גיליתי שדווקא חסידים שמגיעים אלי להצטלם הם אנשים שפחות מודעים לעצמם, ולכן קל יותר לצלם אותם באופן טבעי. יש כאלה שמגיעים לסטודיו ואתה רואה שהם עמדו לפני הראי, החליטו איזה צד שלהם טוב יותר, התקבעו על מבע מסוים. לוקח זמן ל´שבור´ את המלאכותיות הזאת. אני מתחיל לשוחח איתם וכשהם מדברים ופניהם נעשות נינוחות וטבעיות, ואז אני מצלם".

כשאנשים מקבלים את הצילום, ואפילו כאלה שמעולם לא נחשפו לצילום אמנותי, תגובותיהם פנטסטיות. "הם אומרים לי: ´זה כל כך צלול, בהיר, חד´. אני רואה שהם מנסים לתת הגדרה למשהו שהם מרגישים ולא יודעים לתאר. למרות שאני לא זול, באירועים חשובים בחייהם הם שבים וחוזרים אלי".

ווייס עצמו מתרגש: "תמיד עסקתי בצד המופשט יותר של האמנות, לא בצילום אנשים פרטיים. וכעת, כשאני מגלה מה הדבר עושה לאנשים, כיצד הם פתאום ´מגלים´ את עצמם דרך הצילום, זה נוגע בלב. סיפר לי לקוח אחד שצילם אצלי את שני ילדיו ושלח את התמונה להוריו בחו"ל, שבכל פעם שאביו מסתכל על התמונה – והוא עושה זאת לעתים קרובות ביותר – דמעות עולות בעיניו. ´זוהי אחת מצורות כיבוד האב הטובות ביותר שיכולתי לעשות עבורו´, אמר לי, וזה בעצם שווה הכל".

(הכתבה מתפרסמת בגיליון ה-16 של מגזין סטייליש. עוד במגזין: מגוון כתבות מרתקות וטורים אישיים לאישה החרדית)