האם עבירה היא כזו הנאה?

צענע

איקון ירוק.

סבורני, אם הבנתי, שצענערענע הבינה כמוני, ואבאר מייד.

יש כמה דרכים לבאר את דברי הרוקח וההולכים בדרכו.

א. מידה כנגד מידה. ראשית, יש כאן את ההנחה שתשובה אינה מספקת כנגד עבירה בלא כפרה. יש כמה סוגי כפרות, וכאן מחדש הרוקח את "תשובת המשקל" שלו. מדוע זה כה חמור? יתכן שהסבל שבכפרה נראה לו קטן, ויתכן שההנאה שבעבירה נראתה כה גדולה.

יתכן גם שאנו דנים על ההנאה מהעבירה כתופעה פנומנולוגית. כמה זמן אורכת העבירה? כמה הנאה יש בה בזמן שהיא אורכת? אך יתכן שהרוקח דן על הציפיה לעבירה שאף היא מענגת, מצד הדמיון שבה, ואולי גם על הזכרונות שנותרו ממנה, ועל הציפיה לעבירה נוספת - כל עוד האדם לא עשה תשובה. וגם לאחר מכן, כל עוד יש בו זכירה של החויה של העבירה בצורה חיובית, עדיין לא נחשב כמי שתיקן.

ב. יתכן שתשובת המשקל אכן אינה נובעת רק מן ה"משקל" של העבירה אלא מן הצורך לאיים ולהרחיק, כפי שנכתב כאן.

ג. תשובה מעניינת מאד לדעתי היא של צ.ר. כלומר, גם לאחר שהאדם מתחרט על העבירה, או לפחות מחליט שהוא מתחרט, עדיין יש בו את זכר החוויות, מה שלפניהן ומה שלאחריהן. האם כה קל לאדם למחוק את החויות ההן? האם הוא יכול שלא להתגעגע אליהן? נכון, הוא מתבייש עכשו ומבין שזו עבירה, אבל טעם העבירה בשעתה היתה טעים מאד, שהרי בעריות עסקינן (=אנו עוסקים כאן).

לפיכך, הסבל הממושך והחוזר על עצמו נועד ליצור כעין התניה שלילית. לאזן כל חויה מענגת בחויה של סבל, עד שזה ימחוק את זה.

זו היתה השערתי שלי ושמחתי לגלות שאיני היחיד שסבור כך, ואף צענערענע כתבה כן.

***
להוסיף כעין ראיה אפשר להזכיר את המעשה בנחום איש גמזו. לפי אחת הגירסאות, לאחר שחזר (או ירד מן החמור) העני מת. אז אמר נחום איש גמזו: ידי שלא ריחמו על ידיך ייקצצו. רגלי שלא שירחמו ייקצצו. וכו'. יש כאן פירוט של כל מה שיכול אדם לחוש בשעת העבירה, לחשוב על הליכתו ברגליו ועל הדברים האחרים שיעשה בידיו במקום לעסוק במצוה להאכיל את העני הרעב. וכנגד כולם יש צורך בחויה מכפרת של סבל. זה יכול להיתפס כמו לפי הסבר א', אבל ניתן גם להכניס כאן את הרעיון של סעיף ג'. כל זכירה שהיתה חיובית תהפוך לשלילית על ידי הסבל שיחובר אליה על ידי תהליך הכפרה הארוך והממושך. 

כמדומה שתופעות דומות, ואולי עם ניתוח פסיכולוגי, יהיו מצויות גם בכתבים נוצריים, אצל אותן כתות נוצריות שדגלו בסבל כאידיאל. אלא שהנושא אינו מוכר לי.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < language="">

יוסף דן בספרו של ר' יהודה החסיד טוען שבימי הביניים היו שתי גישות לתשובה, זו הספרדית שהתשובה עיקרה תהליך רוחני והאשכנזית שהתיחסה לתשובת המשקל.
בזמנים מאוחרים יותר ערבבו בין השיטות.

תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 22/11/2010 10:57:39

ירוחם,

מעשה בזקנה בת 90 שהייתה באה אל הכומר שנה אחר שנה להתוודות על ניאוף שנכשלה בו בצעירותה. שאל אותה הכומר והרי כבר התוודית על חטא זה במשך עשרות שנים, למה את חוזרת שוב ושוב על כך? ענתה לו: נעים להיזכר!

הרעיון של תשובת המשקל מסביר את האמירה במשנה האומר אחטא ואשוב אין מספיקים בידו לעשות תשובה שמשמע שיכול להסתדר לבד שלא כמו האומר אחטא ויו״כ מכפר שאין יום כיפור מכפר משום שהאומר אחטא ואשוב אומר לעצמו שווה לי העבירה אפילו לצום עליה ארבעים יום אם כן לא עקר לגמרי את רצונו ונפשו מהעבירה מה יעזרו ארבעים יום צום ואם תאמר יצום שמונים יום אין לדבר סוף תמיד יוכל החוטא לומר אחטא ואשוב עם צק פתוח כמה שתטיל עלי צומות וסיגופים העיקר תן לחטוא

_________________

ויפתח השם, תמיד נחמד לקרוא את דבריך. אבל לא קל לקרוא אותם בלא פיסוק.

דברי לא היו מכוונים לירוחם . אלא בכלליות הרעיון של אחטא ואשוב מונע את אפשרות התשובה, ז״א אם אנו לוקחים את רעיון התשובה כתשובת המשקל . התשובה אמורה להיות מחיקה מסויימת של מה שקיבלתי באיסור עונג ממשי , רעיוני ,או כל מה שהחטא הוסיף לי באיסור (זה גם מה שמתנאי התשובה בפשטותה הוא שיהא באותו פרק ובאותו מקום ובאותו איש ) אבל אם החוטא אומר אחטא ואשוב הוא בעצם מחשיב אצל עצמו את הנאת החטא עד כדי כך ששווה לו לסבול אחר כך צום ממושך העיקר לחטוא עכשיו את החטא שרוצה . יוצא מכך שאם באדם רגיל אנו אומדים את הנאת המשגל נניח ב40 יום צום , אצל החוטא הזה נצטרך להוסיף על אומדן הנאתו 40 יום נוספים משום שלו היתה שווה הנאת החטא ארבעים יום צום ... זה בעצם הדרישה הטבעית מהחוטא לומר ולהרגיש״ ולא שווה לנו ״ כלומר אם היה מזדמן לי עכשיו . המצב הקודם של שעת החטא , לא הייתי חוזר על מעשי

_________________