הרב שך מכתב למעריצו

[1] אנקוט אחד מני רבים [וכן להלן]: בגמרא דב"מ יט א אמרו דהא דהמוצא גט אשה ושטר שחרור בזמן שהבעל והאדון מודים יחזירנו לאשה ולעבד, מה שאין כן בשטר חוב, משום דבשטר חוב איכא למיחש שיטרוף קרקע מזמן הכתיבה, שהלקוחות סבורים שלכך ניתן לו השטר שנתברר שניתן בזמן הכתוב בו, אבל בגט אשה ושטר שחרור יאמרו הלקוחות שלכך ניתן להם, כדי להתגרש ולהשתחרר, ולפיכך יאמרו להם שיביאו ראיה אימת מטא שטרא לידייהו. והנה הרמב"ם לא הזכיר דין זה שיאמר להם שיביאו ראיה וכו'. באבי עזרי גזילה ואבידה יח ח ד"ה ונראה מבאר שלדעת הרמב"ם החילוק הוא דבשטר חוב כיון שהלקוחות לא ידונו עמם בשעה שיבואו לטרוף יש לדון עתה מה דינו ולחוש שמא לא ניתן בזמן הכתוב בו, ואילו בגט אשה ושטר שחרור כיון שהלקוחות ידונו עמם בשעה שיבואו לטרוף אפשר לתת עתה השטר ביד האשה והעבד, אבל אין הכי נמי דכשיבואו לדון עמם יצטרכו הלקוחות להביא עדים אימתי נכתב, ואם לא יביאו עדים יטרפו האשה והעבדבלא עדים כיון שהם המוחזקים. והרואה עומד ותמה: דברי הגמרא ברור מללו "כי אתיא למטרף אמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך" "דכי אתי למטרף אמרינן ליה אייתי ראיה אימת מטא שחרור לידך", הרי להדיא דהאשה והעבד בעו לאתויי ראיה אימת מטא לידייהו, והכיצד ניתן להעלות על הדעת לפרש את דברי הגמרא להיפך ממשמעותם המפורשת?

[2] במשנה בריש ברכות שנינו מאימתי קורין את שמע משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן. והאחרונים הקשו שהרי תרומה בזמן הזה דרבנן ואפשר להקל ולאכלה מתחילת בין השמשות, ואילו קריאת שמע דאורייתא ויש להחמיר לקראה מצאת הכוכבים. באבי עזרי קריאת שמע א ט ד"ה ונראה כתב לבאר שבעצם זהו אותו זמן - דהיינו הלילה - אלא שבתרומה ניתן להקל ולהניח שכבר התחיל הלילה, ולכך נתכוין התנא שקורין את שמע בלילה כמו בתרומה וכל אחד כדינו. ואתה עומד ותמה: וכי בהגדרת המילונית של זמן קריאת שמע עוסק התנא? והרי התנא טורח ללמד ולהורות הדין אימתי זמן קריאת שמע, וכך שונים הלכה בדברי חידות סתומים? [וראמ"ש לא נתקררה דעתו עד שהקדים "ונראה שאין זו קושיא כלל ואיני יודע למה נתלבטו בקושיה זו"!].

[3] בגמרא דב"ב קכו ב בקשו לתלות דין מי שמבקש לעקור ירושה מאחד מבניו בדין תנאי שבממון אי קיים אי לאו, והשאלה מפורסמת: הרי אדם זה כגוזל את אחד מבניו, ומה ענין תנאי לכאן. באבי עזרי אישות יב ט ד"ה והנה שם כתב לבאר שבעקירה מהבן האחד כלולה הורשה לבן השני [דבר שלכשלעצמו יכול לעשותו לדעת ריב"ב], והורשה זו מותנית בתנאי שתעקר הירושה מהבן הראשון. והרי הדברים מתמיהין ומופרכין מכל וכל: א. הגדרת אדם המבקש לעשות מעשה כדי להביא לתוצאה מסויימת [עקירה מהבן הראשון כדי להוריש לבן השני] כאילו הוא עושה את התוצאה בתנאי שייעשה המעשה [הורשה לבן השני בתנאי שתעקר הירושה מהבן הראשון] הינה מוזרה בלשון עדינה. ב. לו יהיבנא ליה שנגדיר זאת כאילו והוא מוריש לבן השני בתנאי שתעקר הירושה מהבן הראשון, אכתי אין זה ענין למתנה על מה שכתוב בתורה. הגע עצמך: הרי אדם זה אינו יכול לעקור את הירושה מהבן הראשון, וכי משום שהוא עושה זאת כתנאי בהורשה לבן השני יוכל לעשות זאת [למאן דאמר דתנאי שבממון קיים אפילו במתנה על מה שכתוב בתורה]? אתמהה! והרי פשוט שמתנה על מה שכתוב בתורה היינו כשמתנה שהעסק יהיה בתנאי שהעסק לא יכלול את המגיע לו על פי דין התורה, אבל לא יעלה על הדעת שיעשה עסק עם אחד בתנאי שהעסק יכלול הפקעת המגיע לשני על פי דין תורה!  

[4] באחת משיחותיו הביא את לשון הרמב"ם "יסוד היסודות..." וביאר בגאונות מקורית ובאריכות נפלאה שלכל דבר יש יסוד כמו ללחם יש יסוד-הקמח, ולקמח יש יסוד-הגרעינים ולגרעינים יש יסוד-הגרעינים שנזרעו, ולגרעינים שנזרעו יש יסוד-האדמה, אבל היסוד הראשון של הכל זה הקדוש ברוך הוא [דפח"ח]. ולא עוד אלא שהקדים לדבריו בזו הלשון: "התחדש לי ענין לאחרונה, ואינני יודע כיצד לבטא את הדברים ואם תקבלו חידוש זה. נבאר ונראה אם יש לנו שייכות לזה ואם אנו מבינים ויודעים ענין זה". וחסידיו השוטים הולכים ומדפיסים את דבריו כצורתם [מחשבת מוסר עמוד רצה].

[5] ואמת מה נהדר היה מראה הפילוסוף האלוקי בעמדו לפני צאן מרעיתו, והוא שוטח ראיות מחודשות ומופתים חזקים לחיזוק האמונה במציאות ה' ובחידוש העולם.

[6] וזו לשונו הצחה בהסכמתו לספר 'עוטה אור': "הנני בזה בדברי הקצרים האלו הגלויים והמפורסמים לכל כי ידידי ורב חביבי מאד מאד נעלה גדלותו בתורה לחדש בכמה ענינים מסובכים ללבנן ולבארן ה"ה הגאון המפורסם על ידי שזה כמה שנים שמרביץ תורה לעדרים בהישיבה בבאר יעקב ועוד בכמה מקומות שמזמינים אותו להגיד שיעורים לפני חברי הכולל הוא אשר בשמו יקרא הרב עמנואל טולידנו שליט"א ולזה למותר כל דברי שאין צריך לדידי ודבריו מאירין בסברא ישרה ובהעמקה".

[7] אנקוט דוגמא שדוקא אינה קשורה למאבק מסויים: באחת משיחותיו לפני תלמידי הישיבה התבטא שבחור שלא מכניס בחור אחר לחדר הרי הוא גזלן ופסול לעדות [רא"י צוקער בדרכו האופיינית אמר לאחר השיחה כי רא"מ שך פוסק שבגזילת קרקע נפסלים לעדות...].

[8] כמו הנימוק המשכנע להתנגדותו ללימוד הרמב"ם היומי "וכי כל הגאונים והצדיקים בדורות שלפנינו שלבם היה חם לעשות למען כבוד ה' ותורתו לא ידעו מהרמב"ם".

[9] כמו הביטוי המעודן והשקול 'טרייף חזיר' ששהיה שגור על לשונו. או כמו האיזכור המזלזל 'עובדיה יוסף' [ללא הקדמת תואר] וזאת בפני המוני שומעים וכלי תקשורת [אגב באותם ימי מלחמת קודש ב'ממשלת השמד' פורסם כי ראמ"ש הפסיק לאכול בשר. חכם אחד נזכר באותה שעה באותו אחד שהגיע לאחר קום המדינה לפני החזון איש ושאלתו בפיו, אם צריך להפסיק לומר תיקון חצות. רי"ז הלוי ששמע על כך הגדיר זאת כך: כמה סבלנות יש לו לחזון איש, אדם אומר תיקון חצות במשך עשרות שנים כדי שבן גוריון יהיה ראש ממשלה, והחזון איש מטריח את עצמו לשמוע את הבליו. וד"ל.

[10] למשל כשבאחת הפעמים בהן נשא ממדברותיו הפוליטיים לפני תלמידי הישיבה [נוהג פסול בפני עצמו] שהוקדשו באותה פעם למפלגת ש"ס [שהעיזה ר"ל להכנס לממשלה בניגוד לדעתו] סיים את דבריו "און מיר וועלן אויס פירן"! או בנושא פרטי יותר כשדיבר פעם על מכשיר הרדיו [היו ימים] אמר שבחור שיש לאביו רדיו בבית צריך לשברו!!!

[11] דוגמא שולית - אבל משקפת ­- ניתן לראות בחלוקת התארים הנהוגה במחוזותיהם, כשתלמידי חכמים שידם רב להם בעומק העיון בהרבה מקצועות התורה אינם זוכים לתארים להם זוכים בעלי שררה רחוקים מחכמת התורה שזכו להתברג במערכת המפלגתית. ומי אשר הצליח לפלס לעצמו דרך להיות נמנה כחבר 'מועצת' הרי בין לילה 'גדלה' גאונותו עד לבלי הכר. דוגמא חמורה בהרבה יש לראות בחוג שנתקבץ מסביב לרב ידוע שספריו עולים על גדותיהם בשטויות וסטיות מביכות, ופסקיו מצטיינים בשטחיותם המבהילה. גם אם ננכה מחשבון חסידיו את אותם המבקשים לקיים בעצמם "מקלם יגיד להם", ואת אותם שיצאו אי פעם חייבים בד"ת בבית דינו של ר"נ קרליץ [וד"ל], עדיין יש לראות כי לגודל החרפה אצל רבים מבני הציבור הליטאי מהווה ההשתייכות והסמליות המפלגתית גורם עיקרי או יחיד בהתקשרות לרב וקבלת פסקיו.

[12] התבונן נא בנעשה בועד הכשרות המפלגתי: רבני הועד יד איש ברעהו, וכל אחד מהם בונה במה לעצמו, הניהול הכספי מתחלף מידי תקופה, והאשמות החמורות מתעופפות מצד לצד. והמונים המונים ממשיכים לצרוך את מוצרי הועד ללא בדיקה וללא הרהור. מעבר לכך: בניגוד לועדי כשרות אחרים ש'כרטיס הביקור' שלהם הינו הפקוח, המומחיות וההידור, הרי ועד הכשרות המפלגתי מנפנף בדגל המפלגה ובקו"ק מרבני המפלגה המפליגים בשבח ה'היימישע' הכשר.

[13] בין היתר ניתן להווכח בכך בשעת הבחירות לרשויות המקומיות, כשבכל מחלוקות-שררה שבין עסקנים מקומיים זוטרים מתייצבים 'מנהיגי הדור' הליטאיים באופן מיידי לטובת הצד המייצג כביכול את הציבור הליטאי [ואשרי המאמין שבאורח פלא לאחר בירור ושיקול הדעת מעמיק תמיד מגלים 'מנהיגי הדור' כי הצד ה'ליטאי' הוא הצודק]. ולא זו בלבד שהם מתייצבים לצידו, אלא שבאופן מגוחך ומעליב הופך הנושא המקומי-נקודתי להיות 'מאבק גורלי לדורות', ו'המשך קיום התורה ולומדיה' נהיה תלוי ועומד עדי יתבררו תוצאות הבחירות [או האינטריגות] בעיירה פלונית וכו' וכו'. מקרה נוסף שבו בא הדבר לידי ביטוי הינו מאבק השליטה ב'חינוך העצמאי' כשהשאלה מה יהיה היחס המספרי בין חובשי ה'קנייטש' לחובשי ה'ספודיק' בהנהלה מתורגמת סימולטנית לשאלה קריטית שבה תלוי עתיד חינוכם של רבבות ילדי ישראל, ובאופן אוטומטי מתייצבים הרבנים הליטאיים במסדר תמיכה בראי"ל שטיימן ובמאבקו הקדוש.

[14] כמו המאבקים הקדושים והויכוחים הנעלים - שבסופו של דבר הביאו להקמת המפלגה - על המיקום המדוייק של נציגיו ברשימה לכנסת ולמועצות המקומיות, או המלחמה הנשגבה על רבנות העיר בבני-ברק. יש לציין כי הרבה דיו נשפך בנסיון להציג את מאבקיו כמלחמות קודש להצלת התורה וקיומה [גם בכך אין הצדקה לכל הנזכר], אלא שלמרבה ההשתוממות צלחה דרכו ובעקביות מפליאה הצטלבו/התסיימו המאבקים הזכים והטהורים באינטרסים המפלגתיים, בהאדרת הכח וקידום הנאמנים.

[15] בין היתר באמצעות הפאשקוויתון המפלגתי, ודוק: פאשקוויל שמצורף אליו עיתון.

[16] אנקוט כמה דוגמאות בולטות: באלול ה'תשמז-תשרי ה'תשמח ניהל מאבק מחפיר נגד ר"ד פוברסקי על השליטה בישיבת פוניבז'. מבלי להכנס ולנסות להכריע עם מי היה הצדק באותו ויכוח, הרי אין ספק כי מעשי הטירור הנלוזים שנועדו להכניע את רד"פ ובנו רב"ד היה בהם משום ירידה לחיי אדם, ביזוי תלמידי חכמים באופן נורא, ביטול תורה דרבים עצום, וחילול שם שמיים ברבים. מעשים אלו נעשו בידי חסידי ראמ"ש בשמו ולכבודו ובסמיכות מקום, כשהוא אמור להיות מודע לכל הפחות למרביתם. אוי לאותה בושה אוי לאותה כלימה. מדהים לראות כיצד ויכוח מקומי אודות שליטה בישיבה עם אחד מחשובי ראשי הישיבות שבדור [בן גילו] הופך להיות מלחמת קודש שבמסגרתה הותרה כל התורה כולה!.

בראשית ה'תשנג יצא הקצף מלפניו על ר"ח גריינימן בשל העזתו לקבל את אחד מחברי הכנסת מרשימת ש"ס בביתו, וזאת - ר"ל - בשעה שראמ"ש ניהל מאבק נגד אותה מפלגה. בזאת חנוכה עמד ראמ"ש לפני המוני שומעיו ודיבר בזלזול ובגסות נגד רח"ג, כשדבריו מופעים למחרת היום בבטאון המפלגתי [למען האמת הקצף על רח"ג שרשו בימים קדומים יותר, כשלאורך שנים סירב רח"ג לקבל על עצמו עול מלכות המפלגה]. הגע עצמך תלמיד חכם מופלג בעומק העיון להלכה ולמעשה בכל הש"ס, ומכיון שלא ביטל עצמו כיאות הותר דמו ומותר לבזותו ולחרפו ברבים?!

ישנן דוגמאות נוספות רבות שלמרות שלא גלשו למאבקי דמים יש בהם ללמד על גישתו. כמו יחסו ונסיונו להצר את צעדיהם של אותם תלמידי חכמים שסירבו להתבטל לפניו לגמרי: ר"ש פינקוס, ר"מ שפירא, ר"י סוויצקי, רא"י סולוביציק, ועוד ועוד [ביחס לשנים הראשונים נטען כי דרכם ב'מחשבה' מסוכנת. דרכו של רי"א וינטרויב ב'מחשבה' לעומת זאת היתה דרך סלולה וכבושה לרבים, אלא מה...] 

[17] כמו נסיונו להניא את תלמידו מללכת לקבל תורה מרי"ד סולוביציק [עד כדי כך שבמכתב ההמלצה שכתב לו לבסוף טרח לרמז את חוסר שביעות רצונו], או אמירתו לתלמידים קרובים שימעטו לדבר ב'לימוד' עם ר"ש רוזובסקי. והשתיקה יפה.

[18] בחורף ה'תשמט כשכתב ר"ד לנדו את מכתבו הידוע [בו חזה כחכם עדיף מנביא את דיוקן פניו המכוער של הציבור הליטאי דהאידנא], השיבו ראמ"ש מעל במת עצרת הבחירות לעריית בני-ברק בטענה כי כשגנב בא לבית מותר לצעוק ולנסות להציל את הרכוש. מעבר להסתכלות האופיינית על מה שהגיע לו לפי דעתו כדבר שנגנב מביתו, לא השיב בכך כלום: הרי ברור לכל בן דעת שגם גניבה בביתו של אדם לא אמורה להפוך אותו לחיה רעה ואכמ"ל. ואגב אם ברצונך לעמוד על מידת שיקול הדעת ששימשתו בבואו להכריע בענינים הרי גורל כאלו, כלך לך אצל רב"ש דויטש, דלא חלי ולא מרגיש ובדברו מענין הסייעתא דשמיא לה זכה ראמ"ש סיפר [בראיון לבטאון המפלגתי לרגל ועידת-המפלגה], כי בערב סוכות ה'תשמט היום בו אספו חתימות להגשת רשימת מפלגת דגל התורה, סיפרו לראמ"ש שהצליחו לאסוף כשלשת אלפי חתימות. משום מה היה נשמע לראמ"ש שאמרו שאספו כשלשים אלף חתימות, ולפיכך היה רגוע ביחס להצלחת דגל התורה! עמוד והשתומם: א. זאת היתה מידת היכרותו את הציבור עד כי סבר שניתן לאסוף בבוקר אחד פי עשר ממה שהיה ניתן בפועל?! ב. שמיעה שטחית של אמירה חשובה כל כך [מבחינתו] הספיקה לו בפעם אחת כדי להרגע בענין גורלי כל כך [כנ"ל], ללא שטרח אפילו לשאול פעם נוספת?!

[19] אם אתחיל ואמנה את מספר מעשי האלימות שנעשו תחת חסותו תכלה היריעה: מעשי האלימות בישיבת פוניבז' שהוזכרו לעיל, מעשי האלימות בחורף ה'תשמט, מעשי האלימות נגד חברי הכנסת דש"ס בשנת ה'תשנג, ועוד רבים מספור. הן אמנם היה משלם מידי פעם מס שפתיים בדמות קריאה להמנע מאלימות, אולם מעולם לא נקט פעולה אמיתית למניעת אלימות, ואף להיפך [מסופר כי ראש ישיבה ידוע שבישיבה בה כיהן פגעה המחלוקת, הזהיר יום אחד את תלמידיו לבל יתערבו ולבל ינהגו באלימות. שוב למחרת היום חזר על אזהרתו, ושוב ביום השלישי כנ"ל. לאחר מכן אמר להם "ראמ"ש אומר פעם אחת וכולם מבינים מה צריך לעשות, ואילו אני כבר אמרתי ג"פ ואין מבין?"...]. 

[20] שתי דוגמאות קטנות יועילו להמחיש את האמור. א. בשנת ה'תשלז קרא אליו את אברמוביץ שהיה נציג הסיעה המרכזית באגודת ישראל, ואמר לו שיחתום על מסמך ולפיו במקרה ולורנץ נציג צא"י לא יכנס לכנסת בבחירות הקרובות יתפטר אברמוביץ מן הכנסת כדי שלורנץ יוכל להכנס. אברמוביץ אמר לו שאינו יכול לחתום מבלי לשאול את פי שולחיו - דבר פשוט אצל כל אדם הגון. ראמ"ש המשיך ללחוץ עליו שיחתום והוא אכן נכנע וחתם, כשלבסוף שילם את המחיר בכך שהועבר מתפקידו. ב. בספר הזכרון לנייהוז שהיה ממקורבי ראמ"ש מסופר שבזמן המאבק בבנק לאומי הגיע נייהוז אליו לשאול אם לנתק את הקשרים העסקיים עם הבנק, וראמ"ש השיבו שאינו צריך לנתק. לאחר זמן קצר הגיע פעם נוספת אליו ואז הורה לו לנתק את קשריו עם הבנק. נייהוז שאל אותו לפשר השינוי, וראמ"ש הכחיש שבעבר השיבו שאינו צריך לנתק!

[21] אגב כבר היה מעשה ברא"מ שך שבשיחה שנשא לפני תלמידי הישיבה הכריז ואמר: "איהר זייט דאך אלע בני תיירע". ושוב - בסמיכות זמן - היה מעשה בר"ד פוברסקי שבשיחה שנשא לפי תלמידי הישיבה התבטא ואמר: "ווער קען זאך רופן א בן תיירע". וד"ל.

[22] כפי שסיפר רב"ש דויטש שכשאמרו לפניו שיש בזה משום הצלת כבוד התורה, אמר שזוהי הצלת התורה עצמה...

[23] כך היא דרכו של עולם: זהות חוגית מחד, ושנאה מלובה מאידך, מהוות תרכובת קטלנית שיבכולתה לסחוף אחריה ציבורים שלמים - כולל חכמים ונבונים - בעיוורון מציאותי ומוסרי מוחלט, והדברים פשוטים לכל מי שיד ורגל לו בידיעת קורות הדורות. ניתן לראות זאת כשמתבוננים בנעשה בציבור החסידי בתקופה האחרונה: אדם מסויים שכמדומה דלית מאן דפליג שהוא כלי ריק מנוער מתורה ויראת שמים, ואף כעסקן לא נצטיין בתחום כלשהו, לא כנואם מזהיר, לא כחכימא דיהודאי, ולא כאיש רב פעלים. יתירה מזו הכל גלוי וידוע, את תפקידו קיבל בירושה מאביו שאף הוא קיבל ירושה מאביו, וכעת הוא כבר עסוק בהנחלה לדור הבא, וכל מטרתו בפעליו השונים הינה האדרת כוחו וכח משפחתו ומקורביו, כשלשם כך אינו בוחל בהחלפת 'רבותיו' חדשות לבקרים. והנה באמצעות אותה מטבע עוברת לסוחר, שמצידה האחד ליבוי שנאה לחוג מסויים, ומצידה השני גיבוש ציבורים מסויימים תחת דגל זהות משותפת - "כלל חסידי"[?], הצליח לגרוף אחריו רבים רבים, וכדי בזיון וקצף.

[24] אגב מסופר כי בזמן מסויים ביקש אחד מאנשי השררה להפגש עימו, וראמ"ש הגיב: גם רי"ז הלוי לא הסכים לקבל את בן גוריון. חכם אחד המשיל משל לאותו יהודי שהתארח בבית חבירו, ולאחר שאכל סעודה דשנה בכל מיני מעדנים, ראה את בעל הבית מוציא פרוסת לחם יבש ומטביל אותה במלח. לתמיהתו הגיב בעל הבית: ושובבי"ם זה דבר קטן אצלך...

[25] וכי משום שתיאר את ר"י אברמסקי בתואר 'פאר הדור' - וזאת עוד לפני מלחמת העולם - עלינו להסיק כי ראה בו את גאון התורה שכל חכמי ישראל כקליפת השום לפניו? או שאולי ר"א סילבר שאף הוא זכה לתואר זה הוא האיש שאליו היו חכמי התורה אמורים להתבטל כעפרא דארעא?

[26] ידוע כי החזון איש העתיר תארים מופלגים אפילו לצורבי דרבנן עולי ימים. כך למשל כתב לר"א שפירא [מי שכיהן לימים כרה"ר ור"י מרכז הרב]: "הגיעני דבריו החביבים עלי מאד בהיותו כל מגמתו לאמיתת התורה". ולרח"י גולדוויכט [מי שכיהן ימים כר"י כרם ביבנה]: "הרבה מקדושת התורה של העיון חופף על דבריך ולרוב עמקם קשה לי להגיע אליהם". ואכמ"ל בדבר פשוט שרק מי שאינו מכיר את כתבי החזון איש יכול לטעות בכגון דא.

[27] ועד כאן הדברים מגיעים שבמסגרת המלחמות הפנים ליטאיות ניתן לראות פעמים רבות כיצד אותם בריונים המבזים ומחרפים תלמידי חכמים מופלגים קנאים לדבר ה' באמת, יכולים בד בבד לכבד ולהלל רבנים הרחוקים מקנאות כרחוק מזרח ממערב ואכמ"ל.