קל וחומר של בן עזאי: ניתוח ישיבתי ואקדמי (זבחים יג)

במקדש היו כמה סוגי קרבנות, ונהיה זקוקים להכיר אותם במקצת כדי להבין את הסוגיה, ויותר מכך, כדי שנוכל לפענח את הקל וחומר שבה ואף לנסות לבנות כזה בעצמנו, להקשות ולתרץ. אולם אין צורך לחשוש. יש כאן כמה שעלולים להיות זרים למי שאינו רגיל בהם, אבל הם ממש לא מסובכים. ראו נא ראו.

עולה: מה שחשוב לנו לדעת הוא שזה קרבן יחיד וציבור (מובא על ידי אדם יחיד כקרבן נדבה ומובא על ידי ציבור כקרבן חובה, כגון תמיד). וכן שהעולה קרבה כולה על המזבח. בניגוד לקרבנות אחרים, שבהם חלק מן הקרבן, האימורים, עולה על המזבח, והשאר מתחלק לכהנים או אף לבעלים.

חטאת: קרבן חובה של היחיד והציבור שבא על חטא ולכפרה. גוף הקרבן מתחלק בין אימורים למזבח מכאן לבין שאר הבשר שניתן לכהנים.

אשם: קרבן חובה של היחיד שבא על סוגי חטא, אך חטאים שהם פחות חמורים מן החטאת. מצד שני, יש פסוקים שבהם התורה מקישה את החטאת והאשם, כלומר באה ללמד שיש זהות מסויימת בין דיניהם. הפרטים נתונים במחלוקת תנאים.

שלמים: קרבנות "קלים" שבאים בדרך כלל בנדבה והם מתחלקים לאימורים, לחלק הכהנים ולחלק הבעלים.

פסח: סוג מיוחד של שלמים שבא פעם בשנה למצות הפסח ונאכל בתנאים מיוחדים.

הקרבנות צריכים לקרב לשמם. כלומר, צריך שהשוחט יבצע את שחיטת הקרבן לשם אותו קרבן עצמו. (כאן מתבקש לשאול: וכי יתכן אחרת, ומדוע שיהיה אחרת, אבל נניח לשאלה מתבקשת זו). יש שש "כוונות" שמבצע הקרבן צריך לזכור או אף לכוון בפועל בתודעתו, ואחת מהן היא שמו הנכון של הקרבן. בלשון חכמים, זה נקרא "לשמו". שחיטה למען השם הלא נכון נקראת, בפשטות, "שלא לשמו".

בחירת שם לא נכון יכולה להביא לפסול ברמה כזו או אחרת. כפי שנראה לקמן, יש שכוונה לשם קרבן אחר הופכת את הקרבן לפסול, ויש שכוונה לא נכונה מחייבת עדיין להמשיך בעבודות הקרבן כאילו היה כשר, אך אם הבעלים היה מחוייב בקרבן זה, אין זה נחשב לו כאילו הביא, ועליו להביא קרבן אחר כיאות.

במשנה הראשונה של מסכת זבחים אנו למדים כי החטאת פסולה מכל וכל אם לא נשחטה לשמה. כן הוא גם לגבי הפסח בשעה שהוא נשחט בזמנו (בין הערבים של יום יד בניסן, כדי שיאכלו ממנו לערב בסדר הפסח). האשם כשר שלא לשמו, אך התנא רבי אליעזר סבור שהאשם כחטאת גם לענין זה שהאשם כמו החטאת פסול אם נשחט שלא לשמו.

לגבי העולה מחדש בן עזאי שאף היא צריכה להיות פסולה אם נשחטה שלא לשמה. הגמרא, כהרגלה, תנסה לברר מדוע. "מנלן".

תלמוד בבלי מסכת זבחים דף יב עמוד ב

לא הוסיף בן עזאי אלא העולה. – בן עזאי הוסיף לרשימת הקרבנות הנפסלים לגמרי (ואינם כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה) את העולה בנוסף לחטאת ולפסח.

אמר רב הונא: מאי טעמא דבן עזאי? – מה הטעם של בן עזאי?

זו אחת השאלות החשובות ביותר ששואל התלמוד. כאשר לפנינו דין, יש לו טעם וסיבה. הטעם והסיבה לעתים קרובות אינם נזכרים. חובתו של התלמיד היא לפענח את הטעם ולזהות את מה שלא נאמר.

[רב הונא ממשיך:]

"עולה הוא אשה ריח ניחוח לה'", היא לשמה - כשרה, שלא לשמה - פסולה. המילה "היא" (כתיב: הוא) מופיעה בפסוק העוסק בעולה. לפי שיטת הדרשנות של חז"ל, שבה לא נעסוק כאן, המילה "היא" (או "הוא") באה ליצור ייחוד. כאן זה עשוי ללמד כי הקרבת הקרבן צריכה להעשות "לשמו" ואם לא הוא פסול לגמרי.

מכאן ואילך התלמוד דוחה את השערתו של רב הונא על ידי כך שהוא מצביע שאותה מילה מופיעה גם לגבי קרבן אשם, והרי רק רבי אליעזר הוא שלומד להשוות בין חטאת לאשם ולומר שהאשם פסול לגמרי אם נעשה שלא לשמו. והתלמוד אינו מוכן לקבל את ההנחה שבן עזאי הולך בשיטת רבי אליעזר ואף מחמיר ממנו.

אשם נמי כתיב ביה הוא!

ההוא לאחר הקטרת אימורים הוא דכתיב.

האי נמי לאחר הקטרת אימורים הוא דכתיב!

תרי הוא כתיבי.

גבי אשם נמי תרי הוא כתיבי!

אלא – מילה קצרה זו באה לציין שלב חדש בדיון. מחק את הקודם כאילו לא נאמר. והתחל מחדש.

בן עזאי בקל וחומר מייתי לה. – זו תהיה ההנחה שבה נעסוק בניתוח שלנו. האם למד בן עזאי את הדין שלו לפסול את העולה מקל וחומר? אם כן, יש להראות כיצד העולה חמורה מן החטאת ולכן היא גם פסולה כאשר זו נפסלת. אין קרבן אחר החמור מן החטאת ולכן שיטת לימוד זו תהיה מקומית ותענה על הצורך שלנו.

כדי להקל על עצמנו, הבה ונכיר מספר מונחים טכניים.

למד (ל' בקמץ, מ' בצירה). זהו הנושא שאליו אנו חותרים להגיע ולהעניק לו את התכונה המבוקשת.

מלמד – המקור שממנו אנו מבקשים ללמוד ולהסיק לגבי הלמד.

הקל וחומר בנוי כך. אם מצאנו תכונה א' במלמד, ואילו הלמד חמור בתכונה ב' מן המלמד (או שהמלמד קל בתכונה ג' מן הלמד), הרי אנו מסיקים: אם תכונה א' נכונה לגבי המקרה הקל יותר, ה"מלמד" שלנו, ודאי שהיא אמורה להיות נכונה לגבי המקרה החמור יותר של הלמד.

לדוגמא, אם משלמים קרן (נזק שגרם שור או בעל חיים אחר בכוונה להזיק) ברשות הרבים (שבה נתמעטו סוגי היזק אחרים של השור, כגון רגל, מה שהשור דורס והולך, או שן, מה שהשור אוכל להנאתו), קל וחומר שיש לחייב על קרן גם ברשות היחיד, שבה חייב הבעלים לשלם נזקי רגל ושן.

זו רק דוגמא, שבאה להמחיש את המבנה הלוגי. נא לא לעיין בה יותר מדי! (יש הרבה דיונים מסביבה בבבא קמא...).

לפי מה קובעים מה חמור ומה קל, אלו תכונות מיוחדות יש למלמד ואלו ללמד. כאן יש רושם של שרירותיות. כבר העיר על כך הרב שטיינזלץ באחד ממאמריו כי מידת הקל וחומר נראית לעתים כמשחק. נדמה לי שהדוגמא הבאה היא שלו: אם דגים שאין רגילות לאכלם בכף אלא במזלג, עדיין אפשר לאכלם בכף, מרק שהרגילות לאכלו בכף, לא כל שכן שאפשר יהיה לאכלו במזלג (והא אנן סהדי שאי אפשר לעשות זאת).

ובכל זאת, חכמים אומרים לנו כי לימודים של קל וחומר יכול כל תלמיד לדון בעצמו ואינו זקוק הוא לרבו. אמנם, נראה שזאת בתנאי שמסוגלים לחשיבה לוגית (וזה צריך להיות אפשרי עבור כל אדם) וכן שמכירים את רשימת הנושאים ואת רשימת התכונות שמשמשות להשוואה. רשימה זו אין בידינו היום. וכפי שציין שטיינזלץ, איך נוכל לדעת מה ראוי להופיע ברשימה זו ומה לא. יכולים אנו להכין רשימת מצאי של כל התכונות שנזכרו בש"ס כבסיס לקל וחומר, או שהן נזכרות כתכונות של דינים ונושאים. אך האם אנו מסוגלים להרחיב את הרשימה הזו? אניח את השאלה הזו לדיון אחר.

נחזור לקל וחומר. הצבעתי על כך שהגמרא אינה מסתפקת בכך שיש מחלוקת פשוטה בין חכמים לבין בן עזאי לגבי פסילת עולה שאינה לשמה.

הגמרא מנסה למצוא "מנלן" או "מאי טעמא". עד היכן יש להמשיך בכך?

כפי שאנו מנסים למצוא מקור לבן עזאי, כך יהיה עלינו לבאר גם מדוע חכמים חולקים על בן עזאי ואינם פוסלים לגמרי את העולה. כלומר, לא רק שיהיה עלינו להרכיב קל וחומר כדי להסביר את בן עזאי, נצטרך גם לדחותו כדי להסביר את חכמים.

בסופו של דבר יהיה עלינו למצוא סברה או מקור אחד שבו יכולים חכמים ובן עזאי לחלוק ביניהם ומתוך מחלוקת זו יתבארו שיטותיהם.

כאן מתבקש לשאול: מה אנו מרויחים מדיון כזה על טעמי בן עזאי וחכמים, אם בסופו של דבר אנו חייבים להגיע לסברה או ללימוד כלשהם שבה הם נחלקים? התשובה היא שהדיון לגבי עולה אינו יכול להיות ראשוני. עוד אנו מניחים שגם חכמים וגם בן עזאי היו חכמים מספיק כדי לראות שיש צד שני, שניתן לחלוק על דבריהם ולהציע נימוקים שכנגד. ובכל זאת הם עמדו על דעתם. כלומר, היו להם נימוקים נגד נימוקים, וטיעונים נגד טיעונים.

אנו יכולים לקוות שתהליך הפיענוח שלנו יביא אותנו למחלוקת קדומה, אולי מתודולוגית, שתהיה פשוטה יותר. אבל האם אפשר לעצור את הדיון הזה? עד היכן יש לחזור אחורה? שוב, אניח את השאלה הזו לדיון אחר.

יש לנו דוגמאות גם בגמרא לדיון מהסוג הזה של "מה יעשה זה עם ראייתו של זה ומה יעשה עם הדחיה כנגדו" כאשר שאלות אלו מוצגות לחילופין לשני הצדדים המתווכחים. ניתן לשאול: האם אנו, או אפילו האמוראים שעוסיקם בכך, אכן קולעים להבנה המקורית של הצדדים המתווכחים או לא? (זו אבחנה שיכולה להישמע באקדמיה אך לא בעולם הישיבות של ימינו. עדיין לא). בין כך ובין כך, דיון כזה מעשיר את יכולתו האינטלקטואלית של הלומד. הוא גם חושף הנחות יסוד חשובות שיכולות לשמש להכרעה בסוגיות אחרות. וכמובן, יש כאן "להגדיל תורה ולהאדיר".

זו למעשה הראיה כולה, והיא מתבקשת מעצמה. כך:

החטאת היא הקרבן השני בחשיבותו, כפי שמעידות החומרות הרבות שיש בו, וביניהן שנשחט שלא לשמו פסול. אולם עולה חמורה ממנו, שהרי היא "כליל", נשרפת כולה על המזבח. לפיכך, גם העולה צריכה להיפסל ב"שלא לשמה".

מה לחטאת שכן מכפרת!

יתכן לומר שהחטאת נפסלת ב"לא לשמה" לא בגלל חשיבותה כשלעצמה אלא בגלל היותה קרבה לכפרה. עולה אינה באה לכפרה ולכן אינה טעונה "לשמה" לפסול בדיעבד.

למעשה, בשלב זה היינו יכולים לעצור את הדיון. בן עזאי היה סובר שעולה חמורה מחטאת, ורבנן היו עונים לו שהחטאת ייחודית. הרי יש כאן שני צדדים, שכל אחד מהם מסתבר מצד עצמו. ניתן לטעון ש"כליל" עדיף, וניתן לטעון ש"כפרה עדיפה". והדברים תלויים בשיקול הדעת ואין לעגנם אלא בסברות קודמות שאינן קשורות דווקא לקודשים.

אולם הגמרא מנסה להמשיך בדיון ולהביא ראיות ודחיות.

לפני שנמשיך עם הגמרא, היה מקום לציין שיש דחיה לדחיה. במקום להביא ראיה כדלקמן, אפשר היה להראות שאשם אינו נפסל ב"לא לשמה" והרי גם הוא בא לכפרה. כמובן, חכמים יוכלו לטעון שאין כפרת אשם ככפרת חטאת, אבל זה בדיוק היה מעניק לנו בסיס למחלוקת בין בן עזאי לחכמים. הוא היה סובר שכפרת אשם כפרה, ולכן זו ראיה שכפרה אינה גורמת לפסול בדיעבד של "לשמה", ואילו חכמים היו סוברים שכפרת אשם אינה בת השוואה לכפרת חטאת, ולכן יש להחמיר בחטאת יותר, וממילא אין להביא ראיה ממנה לעולה. אם כן הוא, אז מדוע לא בארו? בסגנון הישיבתי יש לומר שהכל מודים שאין כפרת אשם ככפרת חטאת (ואילו לרבי אליעזר אכן שתיהן שוות ובשתיהן נפסל הקרבן...).

פסח יוכיח. מה לפסח שכן זמנו קבוע! חטאת תוכיח. וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן - שהן קדשים ושחטן שלא לשמן פסול, אף אני אביא עולה - שהיא קדשים ושחטה שלא לשמה פסולה.

המבנה הזה של הטיעון ייראה קשה מאד למי שלא הורגל בדיון התלמודי. אבל למעשה הוא די פשוט. אנו מבקשים להשוות בין שני נושאים, במקרה זה חטאת ועולה, כדי לדעת אם ניתן ללמוד בקל וחומר מזה לזה. אף אחד מהם אינו יכול לשמש מקור, מפני שלכל אחד מאפיין מסויים חמור שאין ב"למד", כלומר בנושא שלגביו אנו מבקשים ללמוד. אולם כאן בא לעזרתנו "הצד השוה". התכונה שאנו מבקשים ללמוד קיימת בשני המלמדים. כיון שלכל אחד מהם חומרה משלו, שאינה מופיעה אצל חברו, אנו מסיקים שלא החומרה גרמה אלא משהו אחר, וגם אם איננו יודעים בדיוק מהו, די לנו שהלמד שלנו חמור משניהם (אם מתעלמים מן החומרות הפרטיות שהוכחו כבלתי רלוונטיות), ואז אפשר להסיק לגביו את המבוקש.

ביתר פשטות: יש שני מעכבים ללימוד הקל וחומר, אולם המעכבים נמצאים באופן פרטי אצל כל אחד מן המלמדים הפוטנציאליים. וכיון שכל אחד קיים בנפרד, סימן שאין הוא הסיבה לחומרה וממילא אפשר ללמוד אותה למקום אחר גם אם אין בו את החומרות ההן.

שימו לב: ההנחה היא שיש רק סיבה אחת לדין הקיים בשני המלמדים, ואין כאן שתי חומרות שכל אחת מביאה לדין.

על ההנחה הזו היה מקום לערער. זאת מנלן שאין שתי חומרות גורמות כל אחת בפני עצמה לדין. אולם לא זוהי דרך הש"ס.

נסיון הוכחה ראשון: עולה חמורה מחטאת שכן היא כליל.

דחיה: חטאת באה לכפרה.

נסיון הוכחה שני: פסח יוכיח.

יוכיח מה? לכאורה, שאפשר ללמוד עולה מפסח בפני עצמו. אבל זה רק שלב בדיון שלא כדאי להתעכב עליו. שכן אם ניתן ללמוד מפסח, יש עוד הרבה קרבנות שהם חמורים ממנו, ואינם נפסלים בדיעבד אם לא היו "לשמה".

דחיה שניה: הפסח קבוע לו זמן.

למעשה, כמו שבחטאת הצבענו על הייחודיות שבה, שהיא באה לכפרה על החטא החמור שעונשו כרת, כך גם פסח הוא קרבן ייחודי בגלל תפקידו, וראיה לייחודו הוא שהוא קרב אך פעם בשנה בזמן מוגדר ביותר (ויש לו עוד מאפיינים יחודיים והגמרא לא נקטה אלא אחד מהם).

וחזר הדין ... לא ראי זה כראי זה... הצד השוה

המבנה הזה בא לומר שהסיבה הגורמת לתכונה שאותה אנו מבקשים ללמוד אינה נעוצה באחד המאפיינים הייחודיים של שני מקורות הלימוד הפוטנציאליים שלנו. כלומר, לא הכפרה של החטאת ולא הייחוד של הפסח גורמים לכך שהם פסולים ב"לא לשמה" בדיעבד, שהרי כל אחד מהם יש בו צד ייחודי. הווה אומר שיש משהו אחר, משותף, שגורם לכך. וגם אם איננו יודעים לזהותו ולקרוא לו בשם, עדיין אנו מסוגלים להשוות את שני מקורות הלימוד שלנו לנושא שלישי, להסיק שהוא חמור מהם, ולהפיק את הדין הרצוי לנו.

אם כן, מהו "הצד השווה" שמאפשר לנו להביא עולה ורק עולה?

הגמרא מציגה את הצד השווה כך:

הצד השוה שבהן:  שהן קדשים ושחטן שלא לשמן פסול

(ומכאן:)

אף אני אביא עולה, שהיא קדשים ושחטה שלא לשמה פסולה.

הבעיה היא כמובן שהצד השווה הזה טוב כמעט לכל הקודשים. ויהיו כולם נפסלים בדיעבד ב"לה לשמה" נגד הפסק של המשנה?

הגמרא ממשיכה להקשות על מהלך זה שיש חולשה משותפת לפסח ולחטאת. בשניהם יש "צד כרת". מי שאינו מביא את הפסח, בתנאים מסויימים, חייב כרת. חטאת באה ככפרה לכרת. זה לא בדיוק אותו דבר, אבל זה "צד". לפי דרכנו למדנו ש"צד" זוהי שייכות של אותו מאפיין, אם כי המאפיין מופיע בדרכים שונות.

ואכן כיון שהמאפיין מופיע בהקשרים שונים זה מאפשר לבן עזאי להתחמק מן הקושיה הזו. "צד כרת לא פריך". אין זו ראיה שכנגד (פרכה).