פיגול וקריאה בתורה על פי ערכי האדם

הפיגול מבוסס על כמה מרכיבים. מדובר באיסור שיכול לגרום בתנאים המיוחדים שלו לאיסור כרת.

איך זה עובד?

אנו יודעים שיש ארבע עבודות בקרבן. שחיטה, קבלת הדם, הולכה וזריקת הדם על המזבח. יש גם שפיכת שירי הדם והקרבת האימורים ולפעמים גם אכילת בשר לכהנים (ולפעמים לבעלים).

העבודות צריכות להתבצע לפי מה שהוגדר עבורן. יש תנאים של מקום ויש תנאים של זמן. מסגרת המקום היא דווקא בתוך העזרה, ולגבי קדשי קדשים, העבודות אמורות להתבצע באותה חלק שלה שמוגדר כ"צפון", אם כי אכילת קודשים קלים יכולה להעשות בכל ירושלים בתוך החומות. מסגרת הזמן היא אותו יום שבו נשחט הקרבן, כאשר לפעמים ניתן פרק זמן נוסף להמשך אכילת הבשר, הלילה שלאחר יום ההקרבה, ולפעמים גם יום המחרת.

לפי ההגדרה שבהלכה, על פי פרשנות חז"ל (לקמן נראה למה כאן זה מודגש כל כך), כאשר מבצעים את העבודה הראשונה של הקרבן (ואולי גם אלו שאחריה) מתוך תיכנון לבצע את ההקרבה של הדם או הבשר או אכילת החלק שמגיע לכהנים מחוץ למסגרת הזמן או המקום, יש כאן איסור. כאשר יש חריגה ממסגרת הזמן, זה נקרא פיגול. כאשר יש חריגה ממסגרת המקום, יש כאן פסול, אבל לא פיגול שיש בו כרת.

זה נשמע מופשט. אז ניקח דוגמא.

כאשר השוחט של קרבן שלמים מתכנן לאכול את הבשר לאחר היומיים שהוקצו לו לפי התורה, עוד לפני שעבר הזמן שהוקצה לעבודות ולאכילה, מייד לאחר סיום השחיטה חל על הקרבן שם "פיגול". אם שאר העבודות יבוצעו כתקנן, אזי הקרבן יוגדר כפיגול ומי שיאכל מן הבשר שלו ייענש בכרת.

אנו רואים אם כן שהמושג של פיגול תלוי במספר תנאים מורכבים. אנו מציג את התנאים ואת השאלות המתבקשות אודותיהם. לא לכולם יש לי תשובה, אבל גם הצגת שאלה היא התקדמות. ממילא, כיון שזה דיון ראשוני, אדון רק במקצת מן הסעיפים כפי שכתבתי בהקדמה.

א. ראשית, הפיגול מתבצע במחשבה (או, לפי רש"י, בדיבור המגלה את המחשבה לפני עדים).

ב. באיזו עבודה ארעה מחשבת הפיגול. זו המלאכה בפועל, או, בלשון שוטנשטיין, מחשבה בזמן (עבודה מסויימת).

ג. איזו עבודה תוכננה להעשות בזמן האסור, מחוץ למסגרת הזמן המותר. אפשר לקרוא לה "המלאכה המתוכננת" או, בלשון שוטנשטיין, "מחשבה אודות".

ד. אין צורך שהתיכנון האסור יתבצע בפועל. האיסור חל הרבה קודם.

ה. מה הם האיסורים שיוצרים את הפיגול. פגשנו פיגול שנוצר כתוצאה מחריגה ממסגרת הזמן, ויש פיגול שנוצר עקב חריגה מן המקום. האם היה מקום לדון על איסור דומה לפיגול בתיכנון של איסורים נוספים, כמו הקרבה (או אכילה) בטומאה, על ידי זרים, ועוד אפשרויות? (צריך לחשוב מה עוד ייתכן). בפועל אין לנו אלא שני אלו, אך מדוע?

ו. מה הן העבודות בפועל שבהן היתה מחשבת האיסור? האם זה יכול לחול בכל ארבע העבודות או רק בחלקן?

ז. מה היו העבודות המתוכננות שתוכננו להעשות באיסור? האם כל עבודה מספיקה כדי להחיל את שם האיסור?

ח. באלו קרבנות יש פיגול?

ט. איך נלמד האיסור של פיגול מן הפסוקים?

דיונים על פיגול מפוזרים בסדר קודשים. יש ביניהם לפעמים סתירות. אחד הקשיים הגדולים בפירוש סוגיות אלו הוא שלא ברור מתי מדובר על מלאכה בפועל (מחשבה בזמן) או על על מלאכה מתוכננת (מחשבה אודות). כבר בדף היומי שלנו, יג ב, יש סוגיה מורכבת (שבחלקה תיכננתי בעצמי לעסוק) שבה לא רק שלא ברור באיזו מלאכה מדובר, זו שבה ארעה המחשבה תוך כדי עבודה, או זו שתוכננה. יותר מכך, נראה, לפחות לפי רש"י, שהגמרא מחליפה את זהות המלאכה בין "בזמן" לבין "אודות" בלי להודיע על כך! יש סוגיות כאלו, והן תמיד מורכבות וקשות יותר.

משנה מסכת זבחים פרק ב

המשנה הבאה מדגימה לנו את המקרים היסודיים של פסול ופיגול מחולקים לשלושה: המלאכה בפועל (מחשבה בזמן), המלאכה המתוכננת (מחשבה אודות) והעונש.

משנה ב

[ב] השוחט את הזבח – (העבודה בפועל כלומר "מחשבה בזמן")

לזרוק דמו בחוץ, או מקצת דמו בחוץ, להקטיר את אמוריו בחוץ, או מקצת אמוריו בחוץ, לאכול בשרו בחוץ, או כזית מבשרו בחוץ, או לאכול כזית מעור האליה בחוץ (העבודה המתוכננת, כלומר "המחשבה אודות")

- פסול ואין בו כרת

לזרוק דמו למחר, או מקצת דמו למחר, להקטיר אמוריו למחר, או מקצת אמוריו למחר, לאכול בשרו למחר, או כזית מבשרו למחר, או כזית מעור האליה למחר

- פגול וחייבין עליו כרת:

המשנה מדגימה את איסור פיגול ואת הפסול כאשר המלאכה בפועל היא השחיטה והמחשבה אודות היא על האכילה. אכילת מזבח או אכילת אדם. חוץ למקומו פסול ואין בו כרת. חוץ לזמנו פיגול ויש בו כרת. ודווקא אם נעשו כל שאר העבודות כתיקונן כפי שיתבאר לקמן.

משנה ג

[ג] זה הכלל כל השוחט והמקבל והמהלך והזורק לאכול דבר שדרכו לאכול להקטיר דבר שדרכו להקטיר חוץ למקומו פסול ואין בו כרת חוץ לזמנו פגול וחייבין עליו כרת ובלבד שיקרב המתיר כמצותו:

משנה זו הופכת את הדוגמאות דלעיל מן המשנה הקודמת לכלל. היא גם מוסיפה את התנאי שכל שאר העבודות נעשו כתיקונן. העבודות נקראות "מתירים" וצריך שהן "יקרבו כמצוותן".

החלק שהועלה לדיון באשכול אחר נגע לאופן שבו נלמד איסור פיגול מן הפסוקים. ואכן זה לימוד מפתיע מאד. ננסה לעקוב אחריו, ולחשוב מה היינו אומרים בעצמנו על תוכן הפסוקים, ומה פירשו חז"ל ומדוע.

פרשת קדשים (פרק יט)

(ה) וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים לַיקֹוָק לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחֻהוּ:

(ו) בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:

(ז) וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה:

(ח) וְאֹכְלָיו עֲוֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ יְקֹוָק חִלֵּל וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:

הפסוקים האלו פשוטים להבנה. הבשר שמחולק לבעלי קרבן שלמים נועד לאכילה בו ביום ההקרבה, בלילה שלאחריו וביום המחרת. ביום השלישי הוא כבר אסור באכילה. זה נקרא "פיגול" והאוכלו "עונו יישא" ונידון בכרת.

יש רק משהו אחד מוקשה בפסוקים אלו. בסוף פסוק זה נאמר "פיגול הוא, לא יירצה". מה פירוש "לא ירצה?" האם הכוונה לקרבן עצמו שקרב כדין ועכשו פתאום מתברר שהוא "לא לרצון?" זה יהיה מוזר מאד, כפי שגם חכמים ידונו לקמן. אמנם, אילו רק פסוקים אלו עמדו לפנינו, היינו יכולים לדחוק שאכילת בשר הקרבנות היא מצוה, אך השהית הבשר ואכילתו מעבר למועד שנקבע לא אינה מצוה. ולא עוד, כפי שמתברר בפסוק הבא, היא גם עבירה ודווקא כה חמורה עד שעונשה כרת.

כל זה טוב ויפה, ועתה נראה את הפסוקים הבאים, שמקומם במקרא מוקדם יותר, בראשית ספר "ויקרא".

בפרשת צו יש לנו כמה פסוקים שמגדירים את זמן האכילה שנקבע לקרבן הקל של שלמים.

פרשת צו (פרק ז)

(טו) וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר:

(טז) וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה זֶבַח קָרְבָּנוֹ בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת זִבְחוֹ יֵאָכֵל וּמִמָּחֳרָת וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל:

(יז) וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף:

(יח) וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא:

שלמים מתחלקים גם לבעלים ולא רק לכהנים. בהם נקבע לוח הזמנים הבא. קרבן תודה, שהוא סוג מיוחד של שלמים, ניתן לאכילה ביום ההקרבה ובלילה שאחריו. רק "לא יניח ממנו עד בוקר". אם הקרבן נשאר לאחר מכאן, הוא נקרא "נותר" ויש מצוה לשרפו ואסור לאכלו.

נדר או נדבה של שלמים ניתנים לאכילה בו ביום ולמחרת. ממילא מובן שהלילה שביניהם אף הוא מותר באכילה (קל וחומר?). מה שנותר ליום השלישי כבר הפך לאיסור "נותר" וחייב שריפה. לא נאמר כאן מה הדין לאכול בלילה שאחרי היום השני. (אסור, אבל זה לא כתוב במפורש).

פסוק יח מעורר בעיה.

אילו היה כתוב רק:

וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא:

היינו מפרשים: אכילת הקרבן אף היא מצוה. מי שאכל לאחר הזמן שנקבע מן ה"נותר" אין מעשה זה לרצון, הוא נקרא "פיגול" ומי שיעשה כן ייענש.

אבל לא כך כתוב.

הפסוק המלא הוא:

וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי

(אז) לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ, לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ, פִּגּוּל יִהְיֶה

וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲוֹנָהּ תִּשָּׂא

אכילה לאחר זמן הופכת את הקרבן לבלתי רצוי, ומי שאוכל חייב בעונש.

כאן היינו יכולים לפרש כך: אם המקריב שמר את הבשר לאחר הזמן ואכל ממנו, הוא קלקל את הכפרה והזכות שעמד להשיג. ואכילה זו שלאחר זמן מחייבת בעונש.

אבל, שוב, לא כך פירשו חז"ל. הם הבינו ש"הנפש האוכלת ממנו עוונה תישא" חל גם על מי שאכל לפני היום השלישי. כפי ש"לא ירצה" חל למפרע ומסלק את שם הזכות והכפרה שיש לקרבן זה, כך גם העוון המובטח עם העונש חלים למפרע.

וזה כמובן לא יתכן. זה נגד הרגש הפשוט של יושר. וכי אם אכל ראובן ביום א' בזמן ההיתר, ואכל שמעון בזמן האיסור, האם צריך להעניש את ראובן בעבור החטא העתידי של שמעון?

לכן פירשו חז"ל שאין זו אכילה ממש, אלא רק תיכנון והצהרה על כוונת אכילה שלא בזמן הראוי. ומאותו רגע חל האיסור של "פיגול".

כך זה היה אמור להראות. בפועל זה יותר מורכב.

אין לנו אלא סיכום קצרצר, כרגיל, של הדיון בין חכמים אודות הפסוקים. כפי שנראה לקמן, יש כאן פרשנות עתיקה שמתחילה הרבה לפני רבי עקיבא, אך עיקר הדיון מתבצע בדורו ובדורות של תלמידיו.

תלמוד בבלי מסכת זבחים דף כט עמוד א

ת"ר: +ויקרא ז+ ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו

אמר רבי אליעזר: כוף אזנך לשמוע, במחשב לאכול מזבחו ביום השלישי הכתוב מדבר.

או אינו אלא באוכל מזבחו ליום שלישי?

אמרת: אחר שהוא כשר יחזור ויפסל?

המילים של ר"א דומות למה שכתבתי כאן. אבל עדיין יש לפרשן בדייקנות. מיהו "הוא כשר" ומהו "יחזור ויפסל"? הקרבן? הבשר שהיה מותר באכילה?

מכוח דיוקים אלו דוחה ר"א את הביאור ה"פשוט" בפסוק, שמדובר באכילה ביום השלישי, ומציע פירוש חדש. כבר בזמן השחיטה (או אחת מעבודות הקרבן האחרות?) ידע ותיכנן הכהן לאכול את הבשר מאוחר מדי. לכן הקרבן נפסל כבר בשעה זו.

יש לשער שר"א עצמו חש במוזרות שבפירוש זה הכפוי על הפסוק. ולכן הוא פותח את דרשתו במילים "כוף אזנך לשמוע". ודאי לא יתקבלו הדברים על דעתך, ולכן עליך להכריח את עצמך. (ראו מקורות לגישה זו בשוטנשטיין כט א 2, הע' 13).

אני מדלג כאן על תשובת ר"ע, שהוכיח כי יש בתורה גדר של פסילה למפרע. ומביא שתי תשובות נוספות שנועדו להוכיח שפיגול חל כאשר היה תיכנון מלכתחילה לעבור עבירה ולאכול בזמן האסור.

אמר ליה (אמר לו ר"א לר"ע):

הרי הוא אומר "המקריב".- בשעת הקרבה הוא נפסל ואינו נפסל בשלישי.

הפעם ר"א בונה את ההוכחה שלו שמדובר בתיכנון מראש על סמך ניתוח קטע פסוק. נאמר "לא יירצה המקריב אותו". אימתי? בזמן הקרבה, שהרי אז יש לכנותו "המקריב". אך מה אז האיסור? בהכרח שמדובר כאן במחשבה אודות בזמן העבודה.

אחרים (אולי רבי מאיר) אומרים:

"לא יחשב". במחשבה הוא נפסל, ואינו נפסל ב[יום ה]שלישי. אחרים מביאים ראיה מן הלשון "לא ייחשב" כלומר שהקרבן לא ייחשב למקריב ולבעליו לזכות. נראה שהתנא משתמש כאן ב"מידה כנגד מידה". אכן, כמדומה שאחד האמצעים הספרותיים במקרא הוא שימוש בלשון נופל על לשון. (האם מותר לדון על "אמצעים ספרותיים" במקרא? גם מו"ר ע"ה אמר שהלשון של המקרא היא נאה ביותר). אם כן, חסר כאן חלק ממשחק המילים. "ייחשב" לזכות אין כאן, כי היה משהו במחשבה שמנע זאת. כלומר, מחשבת איסור. זה כמובן רק רמז שאמנם מעיד לנו שגם "מחשבה" מעורבת בסיפור. עלינו עם זאת להשלים את הפירוש הנכון מדעתנו.

הפרשנות שהציעו חכמים לפיגול היא מוקשית. היא אינה נראית כנובעת היישר מן הפסוקים. דווקא משום כך, יש חשיבות מיוחדת לשאול מה הן הנחות היסוד שמביאות לפירוש הזה או תומכות בו, ואילו הנחות יסוד וסברות משתקפות דרך הדינים העולים מן הפירוש המשנה לכאורה את הפשט הפשוט.

סבורני שכאן אנו יכולים לעמוד על שלושה נושאים שעומדים ברקע הביאור שהציעו חז"ל לפיגול.

א. תפיסת צדק ויושר שקובעת כי אין להאשים אדם שעשה מעשה בזמן מוקדם בשל התפתחות שקרתה מאוחר יותר. אי אפשר לבוא בטענות אל מי שאכל מבשר קרבן שלמים, שמחולק לבעל הקרבן ולמי שירצה בירושלים בין החומות, רק בגלל שמישהו יאכל מן הבשר שיישאר, אם יישאר, לאחר זמן, ועוד לחייבו בעונש חמור כמו כרת. (כאן אנו מדברים קודם כל על הבעלים של הקרבן שמקבל חלק מן הבשר עבור עצמו וחבריו). הפסוק כפי שהוא אינו יכול להתפרש כפשוטו.

ב. נראה לי שכאן גם הפסיכולוגיה של חז"ל באה לידי ביטוי. אין אדם עובר עבירה אלא אם כן היה מודע לאפשרות הזו קודם לכן ואולי, ברמה כלשהי, במודעות כלשהי, הביא אותה בחשבון. אם קרה שאדם אכל נותר, בשר קרבן ביום השלישי, זה מפני שכבר בזמן העבודה הובאה האפשרות הזו בחשבון. (כאן אנו מדברים על הכהן שהוא העובד ולכן גם הוא האוכל, ולא על הבעלים).

ג. יש כאן הנחה לגבי משמעות המקרא ויש כאן הנחה לגבי הלומדים אותו. חז"ל הניחו שהפסוקים של התורה חייבים לשאת משמעות ברורה. אם אין אנו רואים אותה במבט ראשוני ושטחי, זה אומר שהתורה (כלומר נותן התורה) מצפה שנעיין עד שנגלה את המשמעות הטמונה בדברים. "אם ריק הוא, מכם ריק הוא". אם נתאמץ, נגלה.

ד. יש כאן ציפיה מוסרית. כאשר אנו לומדים וקוראים ומפרשים את הפסוקים שלפנינו, הפירוש צריך להסתדר לא רק עם הבנת המילים והרקע שלהן. המשמעות אמורה לעלות בקנה אחד עם הערכים של צדק ויושר הניתנים להבנה בידי אדם, כל אדם. כאשר משמעות נדחית מכוח סתירה ערכית, זו הוכחה לכך שהמשמעות הזו לא תיתכן. התורה ניתנת לא רק לפרשנות האדם, אלא גם להבנה על פי הערכים שהאדם מבין!