|
|
| נשלח ב-28/11/2010 00:54 |
 |
| |
מטפחת
איסור החמדה הוא באמת כוללני לכל פריטי הבעלות של החבר, והוא לא קשור לאיסור הניאוף.
ההווה
וודאי שדעת חז"ל זהה לדעת המקרא. מי כמוך יודע זאת...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/11/2010 01:01 |
|
| |
בעל הגדה
אז מה המשמעות של ה"חקירה"? תוכל להפוך אותה לבעלת משמעות? או שנשאר לך משהו כמו "מה עלה ב'דעתו' של אלוהים - רחמים על הגבר שהפכו לחוק רשמי שכבר אינו תלוי בשאלה אם תצא מכך טובה כלשהי (ע"ע עגונות) או שיש לאלוהים משהו שלו, 'אישי', נגד זה"?
ומי כמוני יודע מה?
|
|
|
|
| נשלח ב-28/11/2010 01:57 |
|
| |
אני חושב שהמשמעות של החקירה ברורה.
למשל. בחשיבה מודרנית בה "נישואין" הם ברית נאמנות הדדית בין בני זוג, ולאו דווקא "היקחות" של אשה ע"י גבר. האם בגידה מצד הבעל קרובה להיות שקולה כניאוף המקראי, או לחילופין בגידה ע"י האשה איננה יכולה להיחשב כעוון יותר מבגידת הבעל.
ולעצם חשיבתך, אתה טועה.
תפקידן של "חקירות" הם לא או אופראטיביות ואז בעלי חשיבות, או חיטוט ברחמי האל וכדו' ואז הם בזבוז זמן.
משמעותן האמיתית היא בעצם הבנת רעיון ועקרון הדבר הנחקר.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/11/2010 03:02 |
|
| |
בעל:
צריך להבין בשביל מה יש את המושג נישואין,
למה לא טוב כמו אצל חיות,
וכל המושג הזה לא קשור מלכתחילה לאלוקים,
בכלל יש בולבול במושג קדוש, קדוש פירוש "מובדל"
מובדל מאחרים במעשיהם, וכדומה,
שאומרים קדוש כלפי האלוקים הכוונה "מובדל"
|
|
|
|
| נשלח ב-28/11/2010 08:15 |
|
| |
ישיבת ההסדר, פתח-תקוה
לא תנאף ומשמעותו לימנו
הדיבר השביעי ´לא תנאף´ עוסק הוא בהתמודדות עם היצר העוצמתי והחזק ביותר כיום בליבו של אדם. על כן לא מפליא לגלות (גם אם כואב)-כי אף בקרב הרואים בעשרת הדברות את הבסיס לעולמם המוסרי,ובניהם רבים גם כאלה שאינם מגדירים עצמם שומרי מצוות, ישנו יוצא מן הכלל. כזה הוא הדיבר ´לא תנאף´ ,שלמרות היותו באגף הבין אישי של הדברות,יש שאינם רואים בו ערך מחייב. (כל עוד הקשר הינו בהסכמת שני הצדדים). רבים עוד יותר, חשים שזהו הדיבר הקשה ביותר להתמודדות בעולם המודרני. ברצוני להתייחס דרך דיבר זה להגדרת מקורותיו הנפשיים ולתביעותיו האישיות -ייצריות ולאו דווקא ההלכתיות המדוייקות. (הרב שי פירון) "שני יצרים ברא הקב"ה בעולמו יצר עבודה זרה ויצר זנות. יצר ע"ז כבר נעקר, (בראשית ימי בית שני) ויצר זנות הוא קיים. אמר הקב"ה: כל מי שהוא יכול לעמוד בזנות, מעלה עליו הכתוב כאילו עמד בשתיהן" (שיה"ש רבה ז') ברצוני להתייחס דרך דיבר זה להגדרת מקורותיו הנפשיים ולתביעותיו האישיות -ייצריות ולאו דווקא ההלכתיות המדוייקות. 'יצרא דעריות'- בלשונם של חז"ל- מבטא מרחב נפשי מגוון ומתפרט,הכולל בתוכו כוחות רבים, התמודדויות אין ספור וביטויים נפשיים מגוונים ושונים בחיי היום יום של האדם. בניגוד למה שחושבים לא מדובר כאן ביצר חד ערכי -פיזי לחלוטין, אלא בכח רצוני מורכב שהכל בו- יצר קיום, אהבה, יצירתיות וטיבעיות החיים. בנוסף יחודו הוא בהופעתו המתפשטת על כל מרחב החיים,במעשה בדיבור בהרהור ובכח הדמיון. כל זה גרם להיותו כח מרכזי בחיי האדם, כמו גם מקור לעליותיו הגדולות אך גם לנפילותיו. בדורינו חשים אנו כי יצרים אלו הפכו חסרי שליטה כמעט הן בשל מרכזיותם ועוצמתם,והן משום שהצורך לשלוט בהם לא הופנם ואף עבר נסיגה רעיונית ומוסרית בעולם המודרני. נראה כי הטעות שבראיית היצר כחד נתיבי,הינה גורם משמעותי באבדן השליטה עליו. הבנת היצר ככח כולל הנובע בעומק מרצון החיים (והמשכת החיים) של האדם,מסייעת לחברו לתפיסת החיים האופטימית, הרואה בכל חלקי הבריאה את יעודם האלוקי, ובכך נותנת להם משמעות וכיוון. לעומת זאת הניתוק של הכוח ממקורו וראיתו כיצר תאוותני בלבד, גורמת לחוסר משמעות של היותו,ולאבדן היכולת לחברו למגמה חיובית. כעת הופך היצר לכח חסר כיוון, יעד ושליטה,כמו גם ל'מים גנובים' המושכים ליבו של אדם למקומות שלא רצה בהם ולא האמין ביכולתו ליפול אליהם. לאור זה נראה כי היצרים העומדים בשורשם של איסורי הניאוף צריכים לעבור במסננת הדעת, המפרידה בין מקור הכח החיובי, לבין הנטיה לצמצמו ולעוות את דרכו. יתר על כן -ההבנה בדבר יעדיו החיוביים והמגמתיים של היצר תיתן לאדם את היכולת להפנות כוחותיו אלו לכיוונים חיוביים,הכלולים בעומקו של היצר-בחיבור לטבע, בחשיפה לאמנות ועידוד ביטויי הנפש,ביצירת יעד ברור לחיים ולהמשכיותם ועקירתם מתיפלותם הקיומית. (בירור המתאים גם לשלבים בהם עדין אין ליצרים ביטוי בחיי הנישואין,ומסתבר שאף תוך כדי..) סודו של לאו זה הינו א"כ בהבנת שרשיו בנפש,בניתם באופן בריא ושלם ללא הדחקה וקיצוץ בנטיעותיהם, והכוונתם למטרתם ויעדם השלם. את המורכבות הזו בשיאה כמעט -ביטאו חז"ל בסיפור הבא: (בבלי קידושין פ"א ע"א) לביתו של עמרם החסיד הובאו שבויות שנפדו כנראה ע"י הקהילה. שבויות אלו שהובאו לבית החסיד למען ביטחונן,שוכנו בעלית גג ביתו,והסולם המחבר בין הקומות -שמשקלו רב-הוסר. לאחר זמן עברה אחת מן השבויות אל מול הפתח, ואור גילוי פניה נפל בפתח העליה והבזיק בעינו של עמרם. תקפו יצרו של החסיד,נטל את הסולם הכבד-שדרושים עשרה לנוטלו בד"כ-שמו אצל העליה והחל מטפס ועולה. במחצית הדרך כשעצר לפוש מעט, נקפו ליבו על המעשה שעומד הוא לעשותו, אך משחש שאין בו בכח לבלום עצמו החל צועק "אש בבית עמרם". מיהרו כולם בדלייהם ומחבטיהם לביתו, ומשראוהו על הסולם נתפוגג לו יצרו, וירד. התלוננו בפניו חכמי העיר "ביישתנו". ענה להם : "מוטב תתביישו ממני בעוה"ז ולא בעוה"ב". לאחר מכן פנה ליצרו והשביעו שיצא ממנו, יצא זה כעמוד של אש. אמר לו עמרם :"ראה שאתה אש ואני בשר ודם ואני חזק ממך וניצחתיך". עמרם החסיד אכן חסיד הוא,וככזה מגיע לגיל זקנה כשכוחותיו עימו "לא נס ליחו". (ע"פ הפרשנים). כעת חושף הוא בפנינו את מלא עוצמתו של היצר, כמו גם את הגבורה הנדרשת לשלוט בו. ומעל לכל את יכולתו של בשר ודם-בגבורה ולא בייאוש ושכנוע עצמי חולשתי-לנהל את כוחותיו במקום ובזמן הראויים, לכוונם ליעדם, ולא פחות מכך- לבולמם כשאינם במקומם.
תוקן על ידי הגוילם ב- 28/11/2010 08:18:28
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-28/11/2010 08:28 |
|
| |
למיטב זכרוני יש על כך חומר במפרשים אודות צרת סוטה (יבמות י"א)
|
|
|
|
| נשלח ב-28/11/2010 08:46 |
|
| |
שו"ת מהרי"ק סימן קסז:
"באשה שזנתה תחת בעלה ברצון והיא לא ידעה אם יש איסור בדבר אם יחשב שוגג עכ"ל לעניות דעתי נר' דאין לזו דין שוגגת להתירה לבעלה כיון שהיא מתכוונת למעול מעל באישה ומזנה תחתיו דהא לא כתיב איש איש כי תשטה אשתו ומעלה מעל בה' דלשתמע דווקא במכוונת לאסור אלא ומעלה בו מעל כתיב".
לכאורה לפי הגדרת המהרי"ק, ברשותו של הבעל למחול.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/11/2010 09:23 |
|
| |
בעב - כל הכבוד!
לזה בין השאר כוונתי. למיטב זכרוני יש עוד חומר רב בנושא.
זה אחת הרעות החולות כאן שדיונים על עניינים הלכתיים "מקצועיים" נידונים בשלשה דפים ללא מידע מקצועי אלא בקלילות ע"פ מדרשי מדרשים, אפילו באתר של ישיבה (כפי שצוטט כאן). כבר הערתי זאת פעם בדיון על בור להבלו
|
|
|
|
| נשלח ב-28/11/2010 20:28 |
|
| |
הרמבם במורה הנבוכים חלק ג פרק מט
איסור העריות40 כל עניינו למעט במשגל, לשׂנוא אותו ושלא יבקש ממנו אלא מעט מזעיר41. איסור זָכָר42 ובהמה43 ברור מאוד. אם שׂנוא לבוא בדרך הטבע אלא לצורך, על אחת כמה וכמה שלא בדרך הטבע ולבקש רק הנאה. לכל העריות44 מקרב הנשים משותף עניין אחד, והוא שברוב רובם של המקרים כל אחת מהן מצויה תמיד עם האיש בביתו, מתאפשרת בקלות וקרובה להילקח, ואין גינוני רשמיות45 (נדרשים) כדי להביאה אליו. והדיין לא יוכל למצוא פסול באיש בגלל הימצאה של זו אתו. אילו היה דין הָעֶרְוָה44 כדין הַפְּנוּיָה, כלומר, שמותר לשׂאתהּ לאשה, והיא היתה אסורה עליו (רק) מבחינת שאינה אשתו, היו רוב האנשים נכשלים בזנות אִתן תמיד. ומכיוון שביאתן46 נאסרה לחלוטין והורתענו מזאת הרתעה חזקה ביותר, כלומר, במיתת בית-דין ובכָּרֵת47 ואין אפשרות לבוא על46 אלה, יש ביטחון שלא נתקרב אליהן והדעת מוסחת מהן. ברור מאוד שעניין זה של קלות (הגישה) מצוי בכל עֶרְוָה44. כי כאשר אדם נשׂוי לאשה, גלוי שלרוב אמהּ, סבתהּ, בתהּ, בת בתהּ ואחותהּ מצויות אצלו ברוב הזמנים, והבעל נתקל בהן תמיד בבואו, בצאתו ובעשׂיותיו. גם האשה פוגשת לעתים קרובות את אחי בעלהּ, את אביו ואת בנו. וברור שאדם מצוי לרוב עם אחיותיו, אחיות אמו, אחיות אביו ואשת דודו ומתחנך עמהן. וזה ברור ברוב המקרים. אלה הן כל העריות של שְאֵר בשֹר48. שׂים לבך אליהן.
זה אחד העניינים שבגללם נאסר שְאֵר בשֹר. העניין השני הוא, לדעתי, התחשבות בבושה. שכּן עזות-פנים גדולה מאוד היא שיקרה המעשׂה הזה בין השורש והענף, כלומר, ביאת האם או הבת49. לכן נאסר על השורש והענף שיבוא אחד מהם על השני. ואין הבדל אם יבוא השורש על הענף [או הענף על השורש]50, או שיצטרפו שורש וענף לבוא על אדם שלישי, כלומר, שייחשׂף במשגל לשורש ולענף51. לכן נאסר לשׂאת46 אשה ואִמָּהּ, לשׂאת46 את אשת האב52, או את אשת הבן, מפני שכּל אלה הם חשׂיפת עֶרְוַת אדם לְעֶרְוַת שורש וענף. האחים כמוהם כשורש וענף. ומכיוון שנאסרה האחות, נאסרו גם אחות אשתו ואשת אחיו, מפני שזאת הצטרפות שני אנשים שהם בבחינת שורש וענף בביאה על אדם שלישי. ומפני שחמור האיסור שיצטרפו האחים והם נחשבים כשורש וענף - יתר על כן, שני אחים53 הם כאיש אחד - נאסרה גם ביאת אחות האם, מפני שהיא במקום האם, ואחות האב, מפני שהיא במקום האב. וכשם שלא נאסרה בת אחי האב ולא בת אחות האב, כן לא נאסרה בת האח ולא בת האחות, על-פי אותו כלל ובשווה.
לאחי האב מותרת אשת בן אחיו54, בעוד שעל בן האח אסורה אשת אחי אביו. זה ברור על-פי העניין הראשון, מפני שבן האח מצוי לרוב בבית אחי אביו, והוא נתקל באשת דודו כמו שהוא נתקל באשת אחיו. ואילו הדוד אינו מצוי כך בבית בן אחיו ואינו נתקל באשתו. הלא תבין שמכיוון שהאב נתקל באשת בנו כשם שהבן נתקל באשתו, האיסורים שווים ובמיתה אחת55.
האיסור לבוא על נִדָּה56 ועל אשת איש57 ברור מכדי שיבוקש לו טעם.
ואתה יודע שנאסר עלינו להתענג על ערווה44 באיזו דרך שהיא ואפילו במבט מתוך כוונה ליהנות, כמו שהבהרנו בהלכות איסורי ביאה58. ושם59 הבהרנו שאסור על-פי תורתנו להרהר במשגל כלל ואין לגרום לקישוי בשום אופן. אם אירע לאדם קישוי שלא בכוונה, הוא חייב להסיח דעתו למחשבה אחרת ולשקול בדעתו דבר אחר עד שיפוג אותו קישוי. החכמים ז"ל אמרו בדברי מוּסר שלהם המביאים את המעולים לידי שלמות: בני, אם פגע בך מנוול זה, מָשְכֵהוּ לבית המדרש. אם ברזל הוא - נִמּוֹחַ, ואם אבן הוא - מתפוצץ, שנאמר: הֲלוֹא כֹה דְבָרִי, כָּאֵש, נְאֻם ה', וּכְפַטִּיש יְפֹצֵץ סָלַע (ירמיה כ"ג, 29)60. הוא אומר לבנו, כדי ללמדו מוּסָר: אם אירע לך קישוי וכואב לְךָ, לֵך לבית המדרש, קְרא, התווכח, שְאַל וְהִשָּאֵל, ואותו כאב יפוג בלי ספק. התפעל מדברו: מנוול זה! ואיזה ניווּל! אין דברי מוסר אלה מפאת התורה בלבד. אלא הדבר כך גם בעיני הפילוסופים. כבר הבאתי לידיעתך61 את דברי אריסטו כלשונו. הוא אומר: "החוש הזה שהוא חרפה לנו". הוא מתכוון לחוש המישוש המביא להעדיף אכילה ומשגל. הוא מכנה בספריו את האנשים המעדיפים את המשגל ואכילת מאכלים טעימים בשם "הנבזים", ומאריך לגנות אותם וללעוג להם. תמצא זאת בספרו על המידות62 ובספרו על הרטוריקה63.
בהתאם למידה מעולה זאת שחייבים ללכת לקראתה ולהציבה כמטרה איתנה, אסרו החכמים ז"ל להביט אל בהמה ועוף בשעה שמזדקקין זה לזה64
|
|
|
|
|
|
