להתגבר כארי על שכלו

אך כשאני בוחן בפרוטרוט אחד לאחד את האלמנטים שאמורים להוות את הניואייג' (או את הפוסטמודרנה, להבדיל), אז אני שוב ושוב מגלה שהם היו קיימים, אם לא מאז ומתמיד, לפחות מאז שהחלו לרשום את ההיסטוריה.

ככל שנלך אחורה נמצא תנועות דתיות שהדגישו את החוויה האישית על פני הסדר החברתי.

 ניקח לדוגמה את האורפיקנים או את הבאקכיות ביוון העתיקה, ניקח את נביאינו שלנו, לדוגמה (במיוחד המוזרים יותר שבהם - כמו אליהו או ישעיהו. גם מהתיאור של שאול כשהוא מצטרף לנביאים משמע שהם היו מתפשטים ורוקדים ערומים - מעין נודיזם שכזה...) וכו וכו

הנצרות בראשיתה הייתה גם היא משהו כזה (לפחות בגרסתה הפאולינית)

או בימי הבייניים: הפראנציסקאנים ה"רוחניים", חסידי אשכנז, האלביגנזים והוולדנזים, או, באיסלאם, הסופיים וכו וכו

גם בתקופות יותר קרובות לשלנו: הפייטיזם בגרמניה, המתודיזם באנגליה ובמושבותיה (וה"התעוררויות הגדולות" למיניהן) וכו, החסידות וכו

על הודו אני בכלל לא מתחיל לדבר - גם כי אני לא בקי - אבל מהסטראוטיפ שיש לארץ הזאת נראה שתמיד העסק הזה פרח שם

עכשיו, זה נכון שהם תמיד לא היוו ממש את המיינסטרים החברתי אך גם היום הם לא ממש מיינסטרים.

גם נכון שבתקופות מסויימות האופנה ל"רוחניות" עולה ובתקופות מסויימות יורדת. בתקופות מסויימות היא מוגבלת לשכבה סוציו-אקונומית צרה ובתקופות אחרות מתפשטת על פני כל החברה, לעתים היא נתפסה כשוליים שבשוליים ולפעמים כתרבות אלטרנטיבית מכובדת ומהוגנת, אך עדיין אלטרנטיבית. לעתים היו אלו תנועות המיועדות לאליטה ולעתים לעמך - בדרך כלל אותה תנועה לא הייתה מיועדת לשניהם בו בזמן. גם היום - מחד יש את הננחים ומאידך יש יוגה וכדומה.

בדרך כלל, האופנה לרוחניות מתגברת בתקופות משבר - בתקופות בהן התרבות והסדר החברתי הקיימים "מיצו את עצמם", בתקופות של סטאגנאציה וחוסר דינאמיות (להבדיל ממצבים של מלחמות וכדומה - למי היה ראש לרוחניות במלחמת העולם השניה?)

כך היה בשלהי האימפריה הרומאית (ניזכר בניופלאטונים, ובמניכאים מחד ובפולחן מיתראס מאידך), כך היה בתחילת המאה ה20 (ניזכר בבלבצקה מחד וברספוטין מאידך), כך היה טרם המהפכה הצרפתית (ניזכר ברוזן מסט. ז'רמן מחד ובעמנואל סוודנבורג מאידך) וכו וכו

בדרך כלל, המצב הכללי של הסטאגנאציה היה נגמר בפיצוץ אך לא סוג הפיצוץ שתנועות אלו ייחלו לו (או חזו אותו) אלא פשוט בחורבן של החברה  הקיימת, בתקופה של מלחמות טוטאליות ובבניה מחודשת של החברה לאחריהן. ולא על פי עקרונות "רוחניים" כלשהם אלא בדרך כלל על פי עקרונות דומים לאלו על פיהם הייתה החברה הקודמת קיימת. 

טוב, לפעמים המצב המוסרי השתפר קצת - לפעמים באמת תחת השפעות  אידיאולוגיות, כמו הנצרות למשל - בימי הבייניים כבר לא היו קרבות של גלאדיאטורים אבל היו קרבות אבירים, לא היו זורקים עבדים לארנה כדי להאכל על ידי טיגריסים רק בשביל הבידור של הצופים אבל שרפו כופרים ומכשפות וכדומה למען האל - אבל בכל אופן, אפשר לראות שיש שיפור ועידון כלשהו.

אבל אידיאולוגיה איננה דווקא "רוחניות" אלא חינוך וסדר חברתי.  

בקיצור, קשה לי להבין מה מייחד את התקופה שלנו (ולא משנה באיזו נקודת זמן נחליט לקבוע את התחלתה) מתקופות קדומות יותר מבחינת הטרנדים הרוחניים והתרבותיים הפורחים בה (חוץ מזה שהז'ארגון ה"הודי" נכנס לאופנה במערב - אבל זה לא כזה חידוש משמעותי - מה זה משנה אם מדברים על ה"ברהמן" או על המונאדה, על גורו או על רעבע?)

אז באיזה מובן הניו-אייג' הוא בכלל "ניו"?  

(באותו אופן, לא מובן מה כל כך פוסטמודרני בפוסטמודרנה: הרי ספקנות ראדיקאלית תמיד הייתה קיימת וגם תמיד פרחה דווקא בתקופות של משבר וסטאגנאציה - יחד עם ה"רוחניות" וגם אחריתה הייתה דומה..)