יום הולדת בפתח ואני במתח....

בעוד כמה ימים מסתיימת לה שנה מלאת עשייה. מלאת פעילות. מלאת הנאה.
אבל בסוף פסוק אני נשארתי עדיין לבד. אני ועצמי...

ולמה תמיד המשברים באים ברגעי שמחה?

צר לי שאולי אני פה הבכיין היחיד.

אבל אני חושב שממרום גילי זה הכי קשה שיכול להיות.

את כל הברכות והאיחולים אני מכיר בע"פ. את כל האמירות כמה יהיה טוב בהמשך אני כבר מדקלם בעצמי.
אבל השאלה ת'כלס?
עוד כמה זמן אני יצטרך להישאר ככה עם עצמי?
עוד כמה זמן הקב"ה יסתיר ממני את דרכיו?
אני יודע שלכל דבר ועת יש זמן. וא"א לשנות את זה כי זה ממש ממש לא בשליטה שלי ושלנו.

אבל למה א"א לפחות לפתוח לרגע את השמים ושציפור קטנה תישלח לי מיסרון או sns או לא משנה באיזה צורה. לא רוצה לדעת בדיוק את היום והתאריך. אבל לפחות כיוון? לפחות שנה? לפחות חודש? תאמינו לי שאחרי שאני ידע יהיה לי יותר טוב בחיים.

אבל אולי במקום לגלות מתי ותאריך אולי הגיע הזמן כבר שזה יקרה וזהו?

אני סתם כותב את הגיגי אבל אני יודע שאף אחד או אחת יכול באמת לעזור לי או לנסות לעלות לי חיוך על הפנים.

אפילו שאני יודע ומקווה שבעוד חמש דקות אני יכנס שוב למשרדי ולכל ניירת וים העבודה שמחכה לי ואני מקווה לשכוח מהכל.

אבל בעוד כמה שעות כשאני יכנס לבייתי הקט והריק ולמיטה שלי לבד לבד לבד לבד לבד לבד לבד. הכל יצוף ויעלה ואז רק אני והמיטה והכרית מקוננים על מצבי.

אלוקים הגיע הזמן שכבר נדע באמת כמה אתה אוהב אותי. תן לי קצת אהבה ממה שאני אוהב אותך.

אין לי כעס ולא טינה. אבל יש לי הרבה הערכה לזה שאתה מנסה אותי כל יום מחדש ואתה בודק כמה אני אוהב אותך. ועם הכל ואל אף הכל אבא בשמים אין לי אבא אחר בעולם ואני מקבל את הכל באהבה. רק תן לי מידי פעם חיזוקים שאני ירגיש שאני לא לבד.